תבואות השדה חלק א רמא

מילת' היא משום דס"ל מב"מ במשהו וא"כ לפי דבריו במבשא"מ דבעינן ניכר הטעם לכ"ע ל"א ריחא מילת' והנה הקושי' מפורסמת מה שהקשה בס' המאור פ' כיצד צולין דא"כ מאי מייתי לימ' כתנאי מהך דהרודה הפת ונתנה עפ"י חביות של תרומה התם הוי במבשא"מ ועל זו הקושי' כתב במלחמות אשר תמיד עומד לימין הרי"ף וכאן כתב שבזו לא מצא טענה לפוטרו וכמו כן קשה מהא דאמר במס' פסחים עבד לוי עובד' בגדי וד"א והתם הוי מבשא"מ ועוד קשה מאי פריך לרב למה נקיט ואפי' גדי וטלה והא מצינו למימר דמשו"ה נקיט אפי' גדי וטלה דאשמעינן לא מיבעי' גדי וגדי דהוי מב"מ דאמרי' בי' ריחא מילת' אלא אפי' גדי וטלה דהוי מבשא"מ מ"מ אסור דריח' הוי טעם גמור וקושי' זו השלישית הובא גם בס' מחה"ש סי' תמ"ז ס"ק ד' ועיין פלתי סימן ק"ח ס"ק ב' דהסוגי' כאן אזיל לאביי דס"ל במס' ע"א סי' ע"א דלענין מב"מ אזלינן בתר טעמ' וא"כ גדי וטלה נמי הוי מב"מ ולקמן נבאר בס"ד דרב גופו כמי ע"כ ס"ל דלענין מב"מ אזלינן בתר טעמא ולא בתר שמא. אמנם הך קושי' דמאי פריך מהרוד' פת ונתנו עפ"י חביות של יין דהוי מבשא"מ היא ודאי קושי' אלימת' ובהגהות מהר"ם בחידושי אנשי שם פרק ג"ת כתב על הך קושי' וז"ל ושמא אין סבר' לחלק לענין ריחא בין מב"מ לשא"מ דכל ריח' במינו חשיב דליכא למיקם אטעמ' ורב אלפס ז"ל לא אמר דחד' באידך ליכ' אלא עד"ז דכל ריחא מב"מ הוי וכל דבר שאפי' אחד באלף לא בטל כריחא בעלמ' היא לא על הדרך שהבינו הר"ן ז"ל עכ"ל ע"ש ורוצה לומר דלענין היכ' שמתערב הריח כמו ריח יין בפת הוי כמו מב"מ ולפום ריהטא קשה להבין דלמשל אם נתערב גופו של יין תוך הפת בודאי היא בטל בס' כדין מבשא"מ והואיל ונתערב הריח נימא דהוי כמב"מ ודבריו סתומים אמנם בשעה"מ פי"א מהמ"א תירץ באופן אחר ותוכן דבריו היה דע"כ יש מקום לחלק בריח' בין מב"מ לשא"מ היינו כל שכה"ג בא"מ ניכר תריח וא"כ ממיל' גם במב"מ אינו בטל דכל שניכר האיסור אפי' באלף ל"ב כמו תבלין דלטעמ' עבידי וא"כ קאמר שפיר הרי"ף דודאי קאמר כל שניכר הריח לא בטל וא"כ במב"מ דלעולם לא ניכר הריח ע"כ מטעם דבמב"מ במשהו אתאיב' עלה וא"כ פריך שפיר דבשלמא אי אמרינן ריחא מילת' והוי שם איסור עליו עכ"פ א"כ שפיר במ"ב אסור ובמין בשא"מ ג"כ אסור כל היכ' שהריח ניכר משא"כ אי ריחא לאו מילת' ואין כאן שם איסור כלל אין חילוק אפי' בניכר הריח כיון דאין כאן שם איסור כלל ע"ש וצריך להוסיף על דבריו דהגמ' ידע דע"כ פלוגתייהו דר"א ור"י גבי הרודה פת מיירי שניכר ונרגש בו הריח דאל"ה היה ס"ל דאין שום סבר' לאסור כיון שלא ברגש הריח כלל ולא עדיף מדבר שאוסר בטעמ' וכל שאין הטעם ניכר אינו אסור וא"כ לא עדיף בריחא כמי דכל שאינו ניכר הריח כלל ודאי ליכ' מין דאסור וע"כ מיירי שניכר הריח ולכך ר"מ אוסר ור"י ס"ל דבריחא אין כאן איסור כלל ולא איכפת לן במאי שנרגש הריח אמנם במב"מ שפי' אוסר רב אפי' היכ' שאינו נרגש דבמב"מ לעולם ל"ב דבמשהו. אמנם מה שהקשה עוד שם בשעה"מ מאי קאמר דרב מי לימ' תנאי הי' הא רב מצי שפיר סבר כר"י נמי דמתיר והוא לא מתיר רק במבשא"מ ורב אוסר במב"מ לא ידעתי מקום לקושייתו לפמ"ש דמיירי כאן שהאיסור נרגש כריח וא"כ שפיר קאמר לרב מי נימא תנאי הוא דע"כ כר"י לא אתי' דהא ר"י מתיר וע"כ דבריח אין כאן שם איסור כלל וא"כ אפי' במב"מ נמי לא היה אסור וזה אין להקשות דלמא מיירי הכא שאין הריח ניכר ולכך מתיר ר' יהוד' זה הי' דוחק לתרץ דהוי ס"ל לגמר' דהיכ' דאין הריח ניכר אפי' לר"מ דס"ל ריחא מילת' מ"מ לא היה אוסר כמ"ש דריחא לא גרע מטעמ' וכמו בטעמ' אינו אוסר היכ' שאין נרגש ה"ה ומכ"ש בריחא דקליש מינ' וע"כ מיירי שניכר הריח וא"כ ע"כ לרב לא ס"ל כר"י דכיון דניכר הריח אין חילוק בין מב"מ לשא"מ ודו"ק:

(כג) אמנם ע"כ נוכל לומר דבמב"מ אע"ג שאין ריח האיסור ניכר בפ"ע מ"מ אסור כיון דבמינו במשהו. ה"ד אי אמרינן הא דמב"מ לא בטל הי' מצד שהטעם נרגש לעולם כמ"ש התוס' ס"ו ע"א ד"ה מכלל וז"ל ועוד דמשהו מב"מ אפי' באלף לא בטל הטעם כיון שהטעם שוה ע"ש. אבל אי הו"א דהא דמב"מ ל"ב הי' רק מצד גזה"כ דולקח דם הפר וכו' א"כ הי' אפש"ל דבריח' ל"ש כלל לומר מב"מ ל"ב. ובנו"ב מד"ח ליו"ד סי' ל"ה חקר בזה בשם הגאון בעל אור חדש אי כשנתערב בטעמא בעלמ' נמי אמרינן מב"מ ל"ב וע"ש שהעלה דאי טעכ"ע דאורייתא א"כ אפי' במב"מ נמי אפי' כשנתערב בטעמ' בעלמא נמי אמרינן מב"מ ל"ב ועי' בס' ברוך טעם בשער התערובות דין ב'. ולכאורה י"ל דפלוגת' דאביי ורבא במס' ע"א אי לענין מב"מ אזלי' בתר שוי שמות או בתר טעמא גבי חמרא חדת' בענבי י"ל דתלי' בהא דאביי ס"ל דהטעם דמב"מ ל"ב הי' משום שאין הטעם יוכל להתבטל כיון שנרגש בכל פעם וא"כ הכל תלי' בטעמא אמנם רבא ס"ל דמב"מ ילפי' מולקח דם הפר ודם השעיר והתם הוי שוה בשמא. וראיתי בחי' חתס"ו פ' השוכר את הפועל שכתב שם בפלוגת' דאביי ורבא וז"ל הא דאביי סברא נוטה דדם הפר ודם השעי' שוים בטעמא ומהיכ' תיתי לתלות ההשויה בשמא ע"ש אמנם לפימ"ש א"ש דרבא ס"ל דמב"מ לא בטל דדוקא כשנתערב עיקר ועצם הדבר ולא כשהטעמים נתערבו וא"כ לא תלי' כלל בתר טעמא דהטעם אינו מעלה ואינו מוריד כלל והכל תלוי בשווי עצמיות הדברים והיינו בתר שמא ודו"ק:

(כד) והנה בס' אמרי בינה להגאון ר' מאיר א"ש ז"ל ראיתי שמדקדק בלשון הרי"ף במ"ש דמילתא דרב דאמר ריחא מילת' שייך באידך מילתא דאמר כיון שנתן טעם בחתיכה חענ"נ וכו' כמאן אמר' לשמעתי' כר"י דאמר מב"מ לא בטל. ולמה לו כל האריכות זה הא להדי' מבואר בכמה מקומות ומהן במס' ע"א ע"ג ע"ב דרב ס"ל מב"מ במשהו (והנה שם כתב הריטב"א דרק מדרבנן ס"ל לרב ושמואל מב"מ ל"ב וא"כ גם הא דאמר רב ריחא מילתא הי' נמי רק מדרבנן עי' בפלתי סי' ק"ח ס"ק ו') ולפימ"ש א"ש דהנה אי הו"א דלרב לא ס"ל מב"מ ל"ב רק היכא שגוף האיסור נתערב א"כ ל"ש כלל לומר דריחא מילתא הי' דהאשם לא נתערבו הגופי', אמנם מדאמר רב לקמן כיון שנתן טעם בחתיכה וכו' והקשו שם התוס' ד"ה בשקדם וסלק מאי ארי' כי נתן טעם אפי' כי לא נתן טעם נמי ותירצו שם ב' תירוצים ואחד מהם הי' דאינו נעשה כגוף הנבלה רק היכא שקבלה טעם ויהי' איך שיהי' מ"מ חזינן דבמ"ב נמי תלי' בטעמא וא"כ ס"ל לרב ע"כ דאפי' בתערובות טעמים נמי אמרינן מב"מ ל"ב דהא מחלק התם בין שהחתיכה קבלו טעם או לא אלמא דלענין מב"מ נמי תלי' בטעמא וא"כ שפיר ס"ל דלאו דווקא כשנתערבו הגופי' אמרינן מב"מ ל"ב וא"כ שפיר נוהג לומר דה"ה בריחא כשנתערב אמרינן מב"מ ל"ב ולכך הביא הך מימרא דרב דקאמר כיון שנתן טעם אלמא דס"ל דבמ"ב נמי תלי' בטעמא ועי' בשו"ת בשמים ראש סי' ג' ובהגה' כסא דהרסנא שם לענין איך שייך לומר חענ"נ במב"מ ודו"ק היטב:

ומעתה הנחני ד' בדרך אמת לבא למקום ישוב מ"ש לעיל אות כ"ב בישוב קושי' שו"ת מהרי"ל