תבואות השדה חלק א כג

מפני הביטול וא"כ פיו ולבו שוין דוקא והיינו למאן דס"ל דביטול הי' מטעם הפקר. אמנם באמת י"ל דהתוס' נמי ס"ל דביטול בעינ' בלב שלם דוקא והא דלא כתבו כסברת הר"נ דמשו"ה הוצרכו בדיקה דלמא לא יבטל בלב שלם כמ"ש הר"נ נראה דס"ל דאין לחוש לזה דמהי תיתי לא יבטל בלב שלם כיון דבלא"ה לא יהי' חזי לו אי קיי"ל כר"י דחמץ שעבר עה"פ מה"ת אשור בהנאה א"כ לא חזי למידי ולמה לא יהי' הביטול בלב שלם וראיתי בשו"ת הרי"מ לאו"ח סי' ו' וסי' ד' בעניני ביטול ובדיקה העלה דאע"ג דאמרינן ריש מה' סוכה דגבי כרים וכסתות לא מהני בטלן לקרקע דבטלה דעתו מ"מ הכא גבי חמץ כיון דבלא"ה יהי' אסור בהנאה הוי כתבן ועפר דעומד ליבטל עי"ש ונראה בעיניו שהי' בעצמו חדש סברא זו אמנם ראה דמצאתי לגדול הראשונים בשו"ת מהריק"ו סי' קמ"ב שכתב וז"ל אלא שעושהו כעפרא בעלמא כדמשמע לשון השבתה והוי דומיא דההוא דתבן ובטלו פ"ק דסוכה וכו' עכ"ל ע"ש הרי שהרגיש נמי בזה ויש לכוין זה ג"כ בנוסח כל חמירא שבידינו לבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא היינו אע"ג דהחמץ הי' שוה מעות מ"מ כיון שעכשיו אינו שוה לו כלום הוי ממילא כעפר למי שרוצה לקיים מצות התורה ואע"ג שבכל ביטול מרצונו לא הי' מבטלו מ"מ כיון שנאסר עפ"י גזיר' התורה ממילא גם דעתו מסכמת לענין הביטול ועי' בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תליתאי ח"א סי' שס"א בסוף התשובה שכ' ג"כ כדברינו בנוסח דלהוי הפקר כעפרא דארעא עפ"י סברת המהרי"קו שהבאתי. (ד) אמנם כן היינו דוקא לר' יהודא שייך לומר דמסתמא מבטלו בלב שלם כיון דלאחר הפסח בלא"ה יהי' אסור לו א"כ לא שוה מידי אמנם לר"ש דס"ל דחמץ שעעה"פ מה"ת מותר ואע"ג דמדרבנן אסור מ"מ לא נוכל לומר דלא שוה מידי דהא על ידי תערובות מותר אפי' מדרבנן כדאמרינן לקמן מס' פסחים ל' ע"א וא"כ באמת היה לחוש דלמא אין הביטול בלב שלם וכן כתב בשו"ת שאג"א סוף סימן צ"ד דלר"ש הוי חמץ בפסח כדבר הגורם לממון ולא נוכל לומר דלא הוי ברשותו כלל ובפרט לר"ש דס"ל דהגל"מ כממון דמי עי"ש שהעלה דלר"ש באמת לא מהני ביטול כלב דל"ש סבר' הר"נ שכתב כיון דחמץ בלא"ה אינו ברשותו בגלוי דעת' בעלמא דלא ניחא לי' בגווי' סגי' דלר"ש זה ליתא עי"ש מ"מ הא ודאי נוכל לומר דלר"ש חיישי' שאינו מבטלו בלב שלם כיון דלאחר הפסח יהי' מותר מה"ת עכ"פ ועי' בנו"ב מהד"ק לאו"ח סי' י"ט:

ובזה י"ל דזה סבר' הגאון שהביא בס' כל בו סי' מ"ח דביטול לא מהני רק לחמץ שאינו ידוע וכן הי' שיטת הר"מ כפימ"ש הכ"מ פ"ב מהלכ' חו"מ הלכה כ' וז"ל הכל בו שם ומה שאמרו מדאוריתא בביטול בעלמא סגי' לא על חמץ ידוע שאפשר לבערו אמרו אלא על הספיקות ועל שאינו מזומן לבערו והראי' מה שאמרו לא מצא עצים לשרפו יהי' יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו ואי מדאוריתא בביטול בעלמא סגי' לחמץ ידוע למה יהי' יושב ובטל הלא יכול לעשות מה שצותה התורה עכ"ל והכל תפסו עליו דהרי במס' פסחים ו' ע"ב פריך הגמר וכי משכחה לבטלה אלמא דלחמץ ידוע נמי מהני ביטול אמנם לפי הנ"ל א"ש דעיקר סברת הכל בו הי' משום דמכיון שחזינא שאינו מבערו והרי מזומן בידו לבערו וע"כ שאינו רוצה לבטלו בלב שלם ולכך באמת כל שאינו מזומן לפניו אע"ג שידוע לו סגי' בביטול אפי' לשיטת הגאון דמכיון שאינו מזומן לפניו אמרי' דלעולם הביטול הי' בלב שלם רק לכך אינו מבערו כיון שאינו מזומן לפניו אמנם כל שהחמץ לפניו ואינו מבערו אמרינן דמסתמא אינו מבטלו בלב שלם דאלא"ה למה אינו מבערו. אמנם ע"כ לא נוכל לומר דחיישי' דאין הביטול בלב שלם רק אי קיי"ל כר"ש דלאחה"פ מותר מה"ת ומדרבנן נמי ע"י תערובות לכך אמרינן שפיר דהביטול לא מהני וכן דעת הגאון בכלבו וכר"מ פסק להדיא כר"ש בלאחר זמנו עי' פ"א מהל' חו"מ הלכה ד' הלכה ה' אמנם בגמרא קאי אליבא דר"י אמר רב ורב ס"ל להדיא כר"י כ"ט ע"ב וא"כ אין לחוש שהביטול אינו בלב שלם כיון דבלא"ה יהי' אסור לו למה לא יהי' מבטלו בלב שלם וירצה לעבור בב"י כיון דסוף סוף אינו שוה מאומה גם לאחה"פ א"כ ממילא איך לחלק בין חמץ ידוע לאינו ידוע ולכך פרי' שפי' וכי משכחת לה לבטלה ודוק אמנם לכ"ע אפש"ל דס"ל דהביטו' הי' דוקא בלב שלם ממש ולקמן נכתוב עוד בס"ד בזה דבלא"ה יל"ד במאי דפריך וכי משכחת ליה לבטלה ולא פריך בפשיטות וכי משכחת לבערה וראיתי שעמד בזה גם הגאון בצל"ח וההוא אמר דלמא משכחה ביו"ט ולא יהי' רשאי לשורפה אמנם אין זה מספיק והא אי ישהנה ע"מ לבערה לא יהי' עובר לשיטת התוס' לקמן כ"ט ע"ב בסו' ד"ה רב אשי ועוד אי סגי' שאר ביעור אפי' בלא שריפה הרי יוכל לעשות ביו"ט ג"כ ובפרט לשיטת רש"י דלאח"ז איסורו לכ"ע לא בעי' שריפה דוקא ויבואר הכל בסוגי' הגמרא בס"ד. (ה) והנה הפר"ח סי' תל"א הביא כמה קושיות לשיטת הגאון בכל בו דלחמץ ידוע לא מהני ביטול ואציע אותם אן מהא דפריך וכי משכח' לבטלה וקושי' זו כבר תרצנו בס"ד באות ד'. ב' מהא דאמרינן לקמן בסוגי' דאין חוששי' גבי צבור אחד של חמץ ולפניו שני בתים בדוקים דמשמע דלחמץ הזה נמי מהני ביטול ג' מהא דככר בשמי קורה דמיבעי' לן אי חיישינן דלמא אתי למיכלי' משמע דביטול מהני מדאורית' אע"ג דהי' ידוע ד' מהא דר"ג סי' מ' פרק אלו עוברי' ההולך לשחוט את פסחו וכו' ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו מבטלו בלבו ובירושלמי נמי פי א"ע אמרי' מה בין חמץ לבשר קודש זה יש לו ביטול וזה אין לו ביטול עי"ש ה' מדברי רש"י פסחים ו' ע"א גבי המוציא חמץ ביו"ט כופה עליו את הכלי ופרש"י ובבל יראה אינו עובר דהא בטלי' בלבו מאתמול ו' מחמץ שנפלה עליו מפולת אע"ג דאם יתפקח הגל יהי' חמץ ידוע ז' מהא דאמרינן בי"ד שחל להיות בשבת שתרומות טהורו' לא ישרפו שמא ימצאו להן אוכלי' ופרש"י ואם לא ימצאוהו יאכלהו למחר או יבטלם בלבו משמע דלחמץ ידוע נמי מהני ביטול וכתב שהב"ח נדחק הרבה לדחות קצת ראיות ואין דבריו נראין. והנה ראיתי בב"ח סי' תל"א שכתב דכל היכא שא"א לו לשרוף מודה הגאון דמהני ביטול כגון ביו"ט או בשבת שא"א לו לשרוף ע"ש. אמנם כד נדקדק בלשון הכלבו שהבאתי לעיל באות ד' וז"ל ומה שאמרו בביטול בעלמא שגי' לא על חמץ ידוע שאפשר' לבערו אלא על הספיקות ועל שאינו מזומן לבערו נראה מבואר כדברי הב"ח ואוסיף עוד נופך בס"ד הנה עיקר הסברא דלחמץ ידוע לא מהני ביטול הי' על פי מ"ש לעיל דחיישינן שאין הביטול בלב שלם ומוכח' מילתא שאין מבטלו בלב שלם דאם כפיו כן לבו שאין נחשב בעיניו לכלום למה אינו מבערו וא"כ היינו דוקא שאין לנו איזה טענה ואמתלא אחרת למה אינו מבערו משא"כ כשיש לנו איזה טענה ואמתלא אחרת משום מה אינו מבערו א"כ למה נחוש שאין הביטול בלב שלם ואדרבא אמרי' מסתמא אין רוצה שיהי' ברשותו כדי שלא יעבור והא דאינו מבערו כיון שאין מזומן לפניו טורח היא לו וזה כוונתו במ"ש אלא על הספיקו' ועל שאינו מזומן לבערו ואם כן מיושבים כל הקושיות אחת לאחת. דגבי צבור אחת של חמץ ולפנים שני בתים בדוקים אף על גב דהחמץ ידוע מ"מ אינו יודע באיזה מקום הי' ולא הוי מזומן וכן בככר בשמי קורה אינו מזומן לפניו דטריח' מילתא היא לי' לעלות אחריו לשמי קורה וכן בהולך לשחוט פסחו טורח היא לו לחזור וכן בי"ד שחל להיות בשבת כיון דאינו רשאי לשורפו אין לנו הוכחה שאין מבטלו בלב שלם והוי כמי שאינו מזומן לפניו וכן בהמוצא חמץ ביו"ט כיון דבעיו"ט לא היה החמץ לפניו אם כן אין לנו לומר שלא היה הביטול בלב שלם דמאי הו"ל למיעבד וכן בחמץ שנפלה עליו מפולת אף על גב דאם יתפקח הגל נמי לא יעבור עליו דסגי ליה בביטול מעיקרא כיון דבשעת הביטול אינו מזומן לפניו ומיושבים כל הקושיות בס"ד ונא נשארה רק הקושיא ראשונה מהא דפריך וכי משכחת ליבטל' וזה כבר כתבנו לעיל באות ד' בס"ד ובלתי ספק בעיני שאם היה הפר"ח מדקדק בלשון הגאון שכתב ועל שאינו מזומן לא היה כותב על הב"ח שנדחק בזה