תבואות השדה חלק א רלו

דכל אתנן האמור בתורה אף בחייבי מלקות הא קיי"ל דאינו לוקה ומשלם ואפ"ה אתננה אסור אע"ג דאי תבעה לי' לדינא ל"א זיל שלים אלמא כיון דמקני לה בהכי הוי מכורה מכירה והי' קושי' גדולה והניח בצ"ע. ונלע"ד ליישב דרבא לא מצי להוכיח רק מחייבי מיתות ב"ד כגון אמו ולא מאתנן סתם שהי' בחייבי לאוי'. דהנה לכאור' יש להסתפק בכל חייבי מיתות לענין תשלומין היכי שנתחייב מיתה מקודם ואח"כ תשלומין אם פטור או לא. שוב ראיתי בשעה"מ פ"ג מהלכות גניבה שהביא שם להוכיח דהיכא דשייך חייב מיתה גם אח"כ ל"א דאין חיוב מיתה ותשלומין באי' כאחד וחייב בתשלומין כיון דיש עכ"פ גם אח"כ חיוב מיתה. ועי' בשיטה מקובצת למס' כתובות ל"ו ע"ב במתני' דאמרינן הבא על בתו פטור מקנס משום שמתחייב בנפשו והקשה הא המיתה נתחייב משעת העראה וקנס אינו נתחייב עד גמר ביאה ותירץ שם וז"ל אע"ג דמשעת העראה אחייב מיתה בתר הכי נמי עביד כל שעתא ושעת' חיוב מיתה עד גמר ביאה עכ"ל אלמא כיון דהחיוב מיתה נמשך גם אח"כ שפיר פטור מתשלומין אע"ג שכבר נתחייב מיתה גם קודם חיוב התשלומין ועיין היטב בשעה"מ פ"ג מהלכות גניבה ויש להסביר הדבר כיון דקיי"ל חייבי מיתות שוגגי' ג"כ פטורי' מתשלומין א"כ על החיוב מיתה שמחייב בתר הכי אע"ג דעל אותו מעשה אין ממיתין דאותו דהרי כבר נתחייב מיתה מקודם ותרי קטלא לא קטלא לי' מ"מ לא גרע הך חיוב מיתה מחייבי מיתות שוגגי' דפטור מתשלומין כיון שיש כאן עכ"פ חיוב מיתה אע"ג שאין ממיתין אותו ודו"ק. אמנם גבי מלקות כה"ג פשיטא דהיכא שכבר חל חיוב מלקות מקודם אע"ג דגם בתר הכי איכא האיסור ג"כ מ"מ חייב בתשלומין כיון שכבר חל המלקות קודם חיוב התשלומין ועל מה שנמשך עוד האיסור בשעת חיוב התשלומין ג"כ אין לוקין אותו ממילא חייב בתשלומין ועי' היטב בר"מ פ"ג מהלכות גניבה הלכה א'. וא"כ א"ש דהנה גבי אתנן מסתמא מה שניתן לה האתנן הי' על הגמר ביאה כדאמרי' במס' קידושין י' ע"א כל הבועל דעתו על גמר ביאה ובעבור זה הי' משעבד עצמו לתת לה שכרה והחיוב מלקות או מיתה איכא משעת העראה עי' בר"מ פ"א מהל' איסורי ביאה וא"כ ל"ש לומר קלב"מ. אמנם זה אינו כמ"ש דהא גם בשעת גמר ביא' איכא ג"כ חיוב מיתה ושפיר פטור מתשלומין כמ"ש השטמ"ק למס' כתובות אמנם כן היינו דווקא גבי אתנן אמו או שאר חייבי מב"ד שייך שפיר לומר דאי תבעה לי' בדינא ל"א זיל שלים לה דהא בגמר ביאה שבאותו שעה נתחייב לה בתשלומין איכא חיוב מיתה ג"כ משא"כ מכל אתנן שאסרה תורה אע"ג דבכל זונה איכא חיוב מלקות לשיטת הר"מ מ"מ ליכא למימר דאי תבעה לי' בדינא ל"א זיל הב לה דהא החיוב מלקות נתחייב משעת העראה והתשלומין מגיעות לה על גמר הביא' וכל היכא שנתחייב מלקות מקודם ל"ש לומר קלב"מ וליכא למימר דהא מ"מ נמשך החיוב מלקות גם בשעת גמר ביאה דז"א דהא גבי מלקות אינו מפטר מתשלומין רק היכא שלוקין אותו ממש דחייבי מלקיות שוגגי' חייבין בתשלומין ואע"ג דלכאורה משמע במס' כתובות ל"ה דרבא ס"ל כר"ל דחייבי מלקיות שוגגי' נמי פטור מתשלומין מ"מ רוצה רבא ליישב קושית הגמ' במס' ב"ק לכ"ע אפי' למאן דס"ל חייבי מלקיות שוגגי' חייבין לכך נקט מאתנן דחייבי מב"ד כגון אמו ודו"ק. (עי' מס' כתובות ל"ה ע"א) וכיון דאין לוקין אותו בפ"ע על ההעראה ועל גמר הביא' ממילא חייב בתשלומין על גמר הביא' וא"כ שפיר נתחייב לה האתנן מדינא וא"כ לא מצי רבא להוכיח מכל אתנן שאסרה התורה רק מאתנן דחייבי מב"ד דשם בוודאי פטור מתשלומין גם על הגמר ביא' כיון דנמשך החיוב מיתה גם בשעת גמר ביא' ופטור מתשלומין וא"כ שפיר לא מצי רבא להוכיח רק מאתנן דחייבי מב"ד כגון אמו דשם שפיר ליכא חיוב תשלומין משא"כ מאתנן דחייבי מלקות איכא חיוב תשלומין על גמר הביא' כיון דנתחייב מלקות משע' העראה והוי חיוב מלקות קודם חיוב התשלומין ודו"ק היטב. ועי' בתומי' סי' כ"ח סוף ס"ק ז' מ"ש בהך דאתנן אסרה תורה:

(יא) בגמ' בטלה זה נמי מחסר' משיכ' וראיתי בתומי' סי' כ"ח ס"ק ד' שהקש' הא כיון דהביא' הי' במקום כסף א"כ אם אינו נותן לה הטלה עובר עכ"פ במי שפרע. ואם רוצה לצאת ידי שמים חייב ליתן לה הטלה ובמס' ב"ק ע' ע"ב אמרי' דאפי' היכ' דלא מצי לתבוע לי' בדינ' נמי הוי אתנן וא"כ מאי קפריך והא מחסר' משיכה כיון דעכ"פ לצי"ש חייב ליתן לה הטלה כדי שלא יעבור במש"פ א"כ ממיל' הוי אתנן ונ"ל דהנה הריטב"א הביא בשם הרשב"א דמי שהבטיח לתת איזה חפץ בשכר הפעולה הרשות בידו לחזור בו שיתן דמי החפץ כיון דמחסר משיכה עדיין והובא גם ברמ"א בחו"מ סי' של"ב ע"ש. והנה לכאורה ממ"ש הרשב"א שהרשות בידו לחזור בו משמע דאפי' במש"פ אינו עובר כל שלא קנה עדיין. וראיתי להקצה"ח סי' של"ב ס"ק ד' שנראה כמסתפק בזה. ונראה להסביר דהנה באמת בכ"מ אמרי' מה לי הן מה לי דמיהן רק במי שקנה איזה חפץ מחבירו בכסף ל"ל שהמוכר יהי' מותר לחזור בו מהמקח ולהחזיר המעות להלוקח דא"כ יצא דבורו שהותנו ביניהם על המקח לשוא ולכך עובר במש"פ כו' הו' יפרע ממי שאינו עומד בדבורו משא"כ גבי פועל דאע"ג שחוזר בו ויתן לו דמי החפץ מ"מ אינו חוזר מדבורו הראשון לגמרי דהרי מחוייב לשלם לו דמי שוי' כמ"ש הרא"ש כאן דשכר פעולה א"צ קנין וע' במל"מ פ"ד מהלכ' איסורי מזבח הלכ' י"ג א"כ לא נתבטל לגמרי דבורו הראשון ולכך גם במש"פ אינו עובר וא"כ ממילא ל"ק קושי' התומי' דבשלמ' במס' ב"ק גבי אתנן אמו דאם ירצה לחזור שלא ליתן לה כלום ודאי לא יצא ידי שמים כיון שלשוא לגמרי הי' הבטחתו שפי' אמרי' דהוי אתנן משא"כ הכא אם ירצה לחזור וליתן לה דמי החפץ לפיכך מש"פ אין כאן כיון שמקיים עכ"פ דבורו הראשון לענין שצריך ליתן לה דמי שוי' כל החפץ וכמה שהוכחנו מדברי הרשב"א שכתב שהרשות בידו דמשמע דאפי' מש"פ אין כאן וא"כ פריך הגמ' שפיר כיון דמחסר' משיכ' ולא קנתה הטלה לא הוי אתנן דאפי' לצי"ש א"צ ליתן לה הטלה ואין כאן מש"פ אם נותן לה דמי שווי הטלה ודוק:

(יג) בתוס' ס"ג ע"א ד"ה כגון דקאי בחצרה הקשו לישני תרווייהו בטלה זה והא דקאי בחצרה הוי אתנן והא דלא קאי בחצרה דאז לא הוי אתנן ותירצו דניח' לי' לאוקמי' בטלה סתם אפי' דקאי בחצרה לא הוי אתנן אעפ"י שאינו יכול לדחות לטלה מן השוק ואפי' למאן דאית לי' בריר' דלא הוי אתנן אלא המבורר בשעת ביאה והנה הר"מ פ"ד מהלכות איסורי מזבח שכתב ח"ל אבל אם אמר לה הבעלי לי בטלה סתם ובא עליה ולאחר זמן שלח לה טלה הר"ז מותר משום אתנן משמע דלא ס"ל כהתוס' דאפי' קאי בחצרה לא הוי אתנן בטלה סתם. כיון שאינו מבורר בשעת ביאה דהרי איתו כתב בטלה סתם ולאח"ז שלח לה טלה הר"ז מותר משמע דדוק' כיון דלאח"ז שלח לה משא"כ היכא דקאי בחצירה הוי אתנן אפי' בטלה סתם דאפשר דס"ל להר"מ כיון שקנתה אותו מיד אע"ג דאמר לה טלה סתם מ"מ כיון שנתן לה אח"כ הוברר הדבר למפרע לחול עליו שם אתנן ואע"ג דהתוס' כתבו דאפי' למאן דס"ל