תבואות השדה חלק א רלה

אישות ונראה דכוונת התוס' הי' להוכיח מדיוקא דע"כ הטעם ברישא משום דלי' בי' שו"פ דבפשיטות לא הוי מצי לאקשויי אמאי אמרינן המקדש בערל' א"מ דהו"מ למימר דאע"ג דאפרה שו"פ מ"מ כיון שאינו שלו לכך לא יוכל לקדש בו כמה שתירץ שם הריטב"א באמת רק דא"כ קשה אמאי קדש בדמיהם מקודשת דהא מכיון שאינו שלו הו"ל גזל כמ"ש הירושלמי ואנו קיי"ל דקדשה בגזל אינה מקודשת וא"כ מדקתני' קדש בדמיהם מקודשת ע"כ דמשו"ה בגוף הערלה לא מצי לקדש משום דלי' בי' שו"פ ולכך הקשו שפיר והא אית בי' שו"פ בשלכד"ה או באפרן וא"כ מ"ש התוס' משמע קאי על מה שרצו להוכיח דהטעם דא"מ בערלה הי' משום דלית בי' שו"פ דזה רק מדיוקא דסיפא מוכח דקידש' הו"א אע"ג דאית בי' שו"פ אינה מקודשת משום שאינו שלו מקרי משא"כ מסיפא שפיר הוכיחו דאי לא הוי שלו א"כ אמאי בדמיהם מקודשת כיון דהוי גזל ולית להו סברת הרמב"ן שהבאתי לעיל באות הקודם ותירצו דכיון שכ"ז שהי' בעי' אסור למוכרו כמו כן אסור לקדש בו אשה דזה עצמו הנאה מקרי מה שמקדש בו. אמנם אכתי קשה דניהו דאסור דאסור לקדש בו מ"מ אמאי לא תהי' מקודשת ול"ל משום דכ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ דהא התוס' לא הביאו מזה כלום עיין באבני מלואי' סי' כ"ח ס"ק נ"ו שהאריך בדבר תוס' אלו ואולי י"ל דכוונת התוס' דכיון דעכ"פ עכשיו כמו שהי' לדידי' אינו שוה מידי דהא אפי' לקדש בו אסור דאם יהיה רשאי לקדש ממילא הוי הנאה וע"כ צ"ל דאסור לו עכ"פ לקדש בו וכיון שאסור לקדש בו ג"כ ממילא אינו שוה לדידי' מידי ולכך אפי' אם קדשה בו נמי אינו מקודשת דאע"ג דשוה לדידה מ"מ לדידיה אינו שוה וז"ש התוס' דילפי' קיחה קיחה משדה עפרון דלכאורה מנ"ל להתוס' לומר דבעי' שיהי' שוה לדידי' ואמאי ל"א דמכיון ששוה לדידה תתקדש בו ובמל"מ ריש פ"ה מהלכות אישות באמת נסתפק בזה ורוצה לומר דמכיון ששוה לדידה אע"פ שאינו שוה לדידי' הוי קידושין ולכך כתבו דילפי' קיחה קיחה משדה עפרון כלומר ושם הי' כסף שהי' שוה גם למוכר משא"כ הכא גבי ערלה שאינו שוה לדידי' דהא אסור לקדש בו א"כ אף אם שוה לדידיה ועבר וקדשה לא הוי קידושין דלענין קידושין בעי' דווקא כסף שיהי' שוה גם אצל הנותן ועי' בשעה"מ פ"ה מה"א הלכה ב' שכתב דאפי' לדעת רש"י דס"ל דהדמים אסורי' למחליף ואפ"ה כיון דלאשה שרי הדמי' שפיר מקודשת היינו דווקא בדמי אסה"נ שאינו אסורין למחליף רק מדרבנן לכך שפיר אמרינן דאם עבר וקדשה מקודשת כיון דלדידה שרי הדמים משא"כ גבי גוף אסה"נ שאסורין מה"ת שפיר אמרינן כיון שאינו רשאי לקדש בו דהוי הנאה חשיב' א"כ אפי' עבר וקדשה נמי אמרינן דהוי כאילו לא נתן מידי דבעי' שיהי' הכסף שוה להניתן נמי כמו גבי שדה עפרון ע"ש דהכי משמע מדבריו וא"כ מוכח דגם השעה"מ ס"ל בדברי התוס' כמ"ש וזה נ"ל:

(ט) ראיתי במחנה אפרים להלכה מ"א פ"ח שתמה על הר"מ שפסק דכל אסה"נ דמיו מותרין ובפי"ב מהל' בכורים פסק דהמוכר פטר חמור דמיו אסורין וראיתי בשעה"מ פ"ה מהל' אישות הלכה ב' שכ' לתרץ דברי הר"מ דמשו"ה אין הדמים אסורין דכיון שאסור בהנאה ממילא לא מקרי דמי אסורי הנאה דאינו שלו וא"כ בפט"ח דכיון שיש לו פדיון שפיר שלו מקרי מקרי ויוכל למכר' ולכך אסור בהנאה אמנם לפימ"ש באות י' דהר"מ ס"ל דכל אסה"נ מקרי שלו וצ"ל ע"כ דמשו"ה כל אסה"נ דמיו מותרי' מקרא דהוא דממעטי' במס' ע"א נ"ד ע"ב א"כ לא יתכן הך תירוצים והדק"ל אמאי פט"ח דמיו אסורין ועי' בכ"מ פי"ב מהל' בכורים הלכה ד' שכתב דמסוגי' דמס' בכורים י"א משמע להדי' דלר"י פ"ח אסור בהנאה בין בהנאת גופו בין בהנאת דמיו ובאמת קשה קושי' הראב"ד שם גם על הגמ' וכתב הו' פט"ח מהדברים שתופסים דמיהם ובאמת לא משמע להדי' במס' בכורים דהדמים אסורין ועי' ברמב"ן בהל' בכורות שפסק ג"כ כר"י דפ"ח אסור בהנאה אמנם לענין הדמים בעבר ומכרה לא כתב מידי וע"ש ברי' אלגאזי שהביא דברי תוס' רי"ד בפרק האיש מקדש דמקדש בפ"ח אינו מקודשת ע"מ לא משמע להדי' בגמ' דפ"ח הדמים אסורין ודברי הכ"מ שגבו ממני וצ"ע:

בתוס' ד"ה נמצא נסתפקו אי מותר לכתחלה לקדש אשה בפירות שביעית דרמו לאכלה ולא לסחור' עי' במל"מ פ"ה מה"א הלכה ג' שהביא בשם הירושלמי לאסור לכתחלה לקדש וכן משמע דעת הר"מ דלכתחלה אסור ע"ש. ע"ב בגמ' בההוא מעשה דאגר ארבא לסתם יי"נ וא"ל ר' חסדא זיל קלונהי וכו' מכאן תמה השעה"מ פ"ה מה"א על דברי האורחות חיים שהביא הב"י ביו"ד סי' קל"ג דמי ששכר עצמו ליי"נ כיון דמסקינן בגמ' דאינו אלא משום קנסא מוטב שיתננו לעניים מלהניחו ביד עכו"ם והא כאן משמע דלאחרים נמי אסור דהרי אמרינן אתו בהו לידי תקלה וכן בתוס' ד"ה והתנה כתבו להדי' דאסור אפי' לאחרים והניח בצ"ע ולכאור' יש ליישב דברי האו"ח דמיירי בזמן שאם ירגישו העכו"ם שהשכר שנוטל משליכו לאיבוד יהי' חשש סכנה שיעלילו על ישראל וא"כ אם לא יקח השכר לא יהי' לו תקנה רק להניחו ביד לעכו"ם דאם יקח ממנו וישליכו לאיבוד יוכל לבא לידי עלילה ולכך התיר לחלקו לעניים כדי שלא יצטרך להניחו ביד עכו"ם והכי דייקא לישנא שכתב טוב שיקח השכר ויתננו לעניים משיניחנו לגוים משמע דאם לא יתננו לעניים לא יהי' לו תקנה אחרת רק להניחו ביד גוי ואפשר להסביר יותר דבנותן מתנת חנם לגוי עובר משום לא תחנם והלכך מוטב שיתנו לעניים כיון דליכא רק משום קנסא ודו"ק כנ"ל ליישב דברי האו"ח שלא יהי' נראה כחולק על גמ' מפורשת ובהגהות יד שאול ביו"ד סי' קל"ג כתב לחלק דהתם בחיטין אותו הדבר עצמו שלקח בשכרו אסור להנות משא"כ האו"ח לא כתב רק בשכר המעות מותרים לאחרים ולכאורה דבריו תמוהי' דאטו יהי' חמור הזבל מה שיהי' ע"י האפר מהנא' המעות בעצמו ובזבל נמי לא יהנה מהזבל בעצמו רק מהנא' המגיע לו ע"י לכך נ"ל העיקר כמ"ש ודו"ק:

(י) ס"ג ע"א בגמ' הא דאמרינן בא עלי' ואח"כ נתן לה אתננה אסור כגון דקאי בחצרה עי' מס' תמור' כ"ט ע"ב בתוס' ד"ה כגון שהקשו וז"ל משמע דלא מצינו אתנן אלא בכה"ג דקאי בחצרה וא"כ קשי' הא דאמרינן מס' ב"ק ע' ע"ב גבי אתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו דקאי עלי' במית' דאי תבע לי' לדינ' לא אמרינן זיל שלים לה דקלב"מ וכיון דלא מצינו אלא היכא דקאי בחצרה היכי שייך למימר זיל הב לה הא תפסה בו עכ"ל ולפימ"ש הריטב"א כאן בחידושיו וז"ל ועוד י"ל דבחצרה לאו ממש אלא שהשכיר לה מקומו והוי כחצרה וכגון שהי' משתמר לדעתה עכ"ל א"כ א"ש דשפיר שייך לומר דאמרינן לי' זיל הב לה דהא אכתי לא תפסה אותו שוב ראיתי בחידושי האחס"ו לפרקי' ד"ה דקאי בחצרה שכ' ג"כ ליישב כך ע"ש ואגב אורח' אעתיק בכאן מה שראיתי להגאון בס' ים התלמוד למס' ב"ק ע' ע"ב הא כיון דרבא אינו מחלק כלל באתנן בין חייבי כריתות לחייבי מב"ד א"כ קשה הא כתב הר"מ ז"ל פ"א מהלכות אישות הלכה ד' דכל הבועל אשה לשם זנות לוקה משום לא יהי' קדש א"כ למ"ל לי' לרבא לומר כאן אתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו תיפוק לי'