תבואות השדה חלק א רלא

ניחא דבאמת אי הטעם רק משום אפקעונהי וא"כ קשי' לכאורה כל מקום דלא תהי' רק ספק מגורשת למה הי' להם לחכמים להפקיע הקידושין וצ"ל כמ"ש דחכמים השוו מדותיהם והיינו דווקא אי יצוייר שהי' בוודאי מע"מ משא"כ אי הוי רק ספק מע"מ א"כ אין להם לחכמים להכניס עצמם כלל בזה להפקיע הקידושין ודו"ק. וא"כ לא קשה קושייתינו דלמא מיירי מתני' מע"מ שנראה לנו עפ"י אומדנתינו שהי' מע"מ דכיון דלא הוי מע"מ ממש אין להם לחכמים להפקיע הקידושין כלל כיון דסוף סוף לא תהיה מגורשת א"כ אין לה שום תועל' בהפקע' מקידושין רק אי הוי מע"מ ממש אז ע"כ הי' צריכין החכמים לומר שהי' ספק מגורשת כדי שישוו מדותיהם דאם קרוב לה וודאי מגורשת ממיל' צ"ל במע"מ ספק מגורשת אמנם מה שהקשו התוס' ולישני כגון דלא ידעי' הי מיניהו קדים קושיית' הי' לומר דהעדים אינם מכחישי' עצמם כלל והמה מסופקי' אם קרו' לה או קרו' לו וא"כ ל"ש לומר דבכה"ג לא הי' להם לחכמים להפקיע הקידושין דהא מסופקי' דלמא קרוב לה הוי וממילא הוצרכו להפקיע הקידושין וסברתינו מ"ש דמספיקא אין להם להפקיע הקידושין ל"ש רק אי הי' הספק להעדים ג"כ שנראה להם שהי' מע"מ בזה שפי' אמרי' כסברתנו הנ"ל דכיון דמע"מ ממש לא משכחת לה א"כ לא הי' להם לחכמים להפקיע קידושין כיון דלא הועילו כלל לצורך תקנת עגונה משא"כ היכא שהעדים מסופקים דלמא קרוב לה בכה"ג וודאי ספיקא הוי והקשו התוס' שפיר דבכה"ג וודאי צ"ל ספק מגורשת ודו"ק:

(י) והנה ממה שהקשו התוס' דלישני דלא ידעי' הי מיניהו קדים וע"פ מ"ש בכוונתם דהיינו שהעדים מסופקי' אי קרוב לה או לא. נראה דלא ס"ל מ"ש בס' ב"ש סי' ל' ס"ק ט' דהיכא דהעדים עצמם מסופקי' אי קרוב לו או לה לא הוי אתי' ספק קידושין דהוי כמקדש בלא עדים דאי הוי ס"ל להתו' כסברת הנ"ל א"כ לא הוי מקשי מידי דהא אם שניהם מסופקי' הוי כליכ' עדים כלל. שוב ראיתי באבני מלואים לאה"ע סי' ל' ס"ק ט' שמייש' בזה באמת קושית התוס' דהכא ושם העלה דבגירושי' דלכ"ע שליחות לקבלה בעי' עדים א"כ כיון דלא ידעי אי הי' מקום שלה הוי כליכא עדים על השליחות ע"ש אמנם בס' בית מאיר לאה"ע סי' קל"ט כתב דהתוס' ל"ל הך סברת ב"ש הנ"ל. והנה במה שתירצו התוס' וז"ל וי"ל דלישנ' דמע"מ לא משמע הכי ולכך מוקי לה בשתי כתי עדים כבר עמדו בזה המהרש"א ומהר"ש דהא בשתי כתי עדים נמי ליש לישנ' דעע"ע ועי' במהר"ש שתירץ דבשני כתי עדים שמכחישי' זא"ז הספק נמשך מכח דהוי במאומד מחצה על מחצה ולכך אלו אומרי' קרו' לה ואלו קרוב לו. ומה דלא משני הגמ' בכת א' וא' אומר קרוב לו וא' אומר קרוב לה היינו משום דכיון דלא יהי' אלא ע"א שאומר קרוב לה ותשני אינו מסופק כלל א"כ אפי' ספק גירושין לא הוי כיון דליכא רק ע"א משא"כ כששניהם מסופקי' הוי ספק גירושי' לשיטת התוס'. אמנם הי"ד אי בעי' עדי מסיר' משא"כ אי סגי' בעדי חתימ' קשה לכאורה הוי מצי לאוקמי' בכת אחד נמי וא' אומר קרו' לה וא' אומר קרוב לו ואע"ג דבכה"ג תשאר קושי' התוס' דהו"ל לאוקמי' אחזקת אשת איש מ"מ לפמ"ש בכתובות דכיון דנודע לנו שזרק איתרע החזקה א"כ הדק"ל אמאי לא אוקמי' בכת א' וא' אומר קרוב לה וכו'. והנה י"ל דמשו"ה מוקי לה רבא ור"י בשתי כתי עדים דווקא כי היכא דלא תקשי להו מה שהקשו התוס' אח"כ ונימא אוקי תרי להדי תרי ואוקי אתתא בחזקת אשה איש כיון דאינהו לשיטתיהו ס"ל מס' יבמות ל' ע"א דתו"ת הוי ספיקא דאורייתא וא"כ לא מוקמי' אחזקה וקושי' התוס' באמת לא הי' לרבא ור"י רק לדידן דהא אוקמי הכי אליבא דרב ולרב לא מצינו שיהי' ס"ל תו"ת ספיקא דאורייתא ובהכי מדויק נמי מה דלא קבעו התוס' קושי' השני' דנוקמא אחזקת אשת איש על דברי רבא ור"י ולמה הוקדמו להקשות כאן ולפימ"ש ניחא דעיקר קושי' התוס' הי' רק על שקלי וטרי' דגמ' אליבא דרב משא"כ לרבא ור"י גופה לא קשה דהא אינהו ס"ל תו"ת ספיקא דאוריי'. והנה יל"ד מעיקרא במה שהקשו התוס' ולישני כגון דלא ידעי' הי מיניהו קדי' ואמאי לא תירצו דא"כ הול"ל דקיימא בחזקת אשת איש. ואע"ג דס"ל במס' כתובות כ"ג ע"א ד"ה תרוייהו דכל שזרק לה הקידושין איתר' החזקה וה"נ כיון שזרק לה הגט איתרע חזקת אשת איש דאי הוי נחתו הכא להך סברא א"כ לא קשה גם קושי' השני' גבי תו"ת דאוקמי' בחזקת א"א דהא כיון שזרק לה הגט איתרע החזקה וע"כ דלא נחתו הכא להך סברא וע"ש בגליון הש"ס וא"כ קשה מאי מקשה ולישני דלא ידעינן הי מיניהו קדים דא"כ הו"ל לאוקמי' בחזקת אשת איש ולכאורה יש ליישב כיון דאפי' אי הוי בד' אמותיה הא דמגורש' הי' משום דאפקעינהו רבנן לקידושין וא"כ ממיל' אי אנו מסופקי' ל"ש לאוקמי' בחזקת אשת איש דהא אי הי' קרו' לה לא היתה מעולם בחזקת אשת איש דהא אפקעינ' לקידושין מעיקרא ולכך הקשה התוס' שפיר אמנם היכא שיש שני כתי עדים שפיר הקשה התוס' דנוקמא בחזקת אשת איש כיון דכת אחת אומרת שהי' קרוב לה א"כ מעול' לא הפקיעו הקידושין לדברי אות' עדים והו"ל לאוקמי' בחזקת אשת איש משא"כ במאי דהקשו מעיקרא כגון דלא ידעי' ליכא לאוקמי' בחזקת אשת איש דהא לצד הספק שהי' קרוב לה א"כ הפקיעו חכמים הקידושין ולא הי' לה מעולם חזקת אשת איש ודו"ק היטב וא"ש כ"ז לשיטת הראשונים שס"ל דהא דמגורש' בד"א הי' נמי משום אפקעינהו:

(יא) בתוס' בד"ה מע"מ וז"ל הכא ל"ש לומר הממע"ה כלומר דאוקמי' ממונא בחזקת מרי' וא"כ יפטור הלוה דאין כאן ספק עכ"ל התוס' כלומר דמדינא הכי הי' כל שהחוב הי' מחצה למחצה דהי' ברשות ובאחריות שניהם והקשה המהרש"א דרבא ור"י דמוקי מתני' בשני כתי עדים א"כ קשה קושי' התוס' דנוקמי' בחזקת מרא קמא דבתו"ת אוקמי' אחזקה ותירץ דרבא ור"י לא מוקי מתני' באבד החוב רק בשזרקו לו תוך זמן הפרעון והלוה רוצה לחזור כמ"ש המרדכי דכאן ליכא חזקת ממון כיון דאין אנו מפסידי' שום אחד מהם. ונ"ל ליישב קושית המהרש"א דלא קשי' בפשיטות דהנה לרבא ור"י גופיהו וודאי ל"ק מידי דכבר כתבנו דאינהו ס"ל תרי ותרי ספיקא דאורייתא במס' יבמות ל' ע"א וא"כ כיון דהי' כך מה"ת דלא מוקמי' אחזקה בתו"ת ה"כ בחזקת ממון לא אוקמי' אחזקה אמנם תשאר הקושי' לרב דהא אינהו אליב' דרב קאמרי נ"ל דהנה הרשב"א ושאר הראשונים כתבו דהכא ל"א אוקי ממונא אחזקתי' דאדרבא מוקמי' אותו בחזקה הראשונה שעדיין לא פרעו כלומר בחזקה חיוב דמעיקרא. והנה הא דלא ס"ל להתוס' כהך תירוצא דמוקמי' בחזקת חיוב נראה משום דחזקת חיוב כבר איתרע מכיון שזרק לו החוב והתחיל איזה מעשה פרעון ואזלו לשיטתיהו במס' כתובות בד"ה תרוויהו בפנוי' בדף כ"ג דכל שזרק לה הקידושין איתרע חזקה דמעיקרא אמנם כן היינו דווקא אי אמרי' חזקה דאיתרע ל"ש חזקה משא"כ אי הוי ס"ל חזקה דאיתרע שמה חזקה שפיר הו"מ לומר דנגד חזקת ממון איכא חזקת חיוב ולכך חלומו והנה כבר כתבנו בכמה מקומות בקונטרס החזקות