תבואות השדה חלק א רל

כ"ז מתבאר מדברי הא"מ בסי' הנ"ל:

(ו) ובזה נ"ל לתרץ מה שהקשה בס' טוב גיטין על מה דפריך הגמ' מחצה ע"מ היכא משכחת לה וכ"ת דאתו תרויהו בהדי הדדי והא א"א לצמצם והקשה בס' הנ"ל עפ"י מ"ש רמ"א בחו"מ סי' רס"ח דאם באו שניהם כאחד לתוך ד"א קנו שניהם וא"כ מוכח דאע"ג דע"כ האחד קדי' לחבריה כיון דא"א לצמצם מ"מ כיון דאנן לא ידעי' מי הקודם אמרי' ששניהם זכו בשוה וא"כ ה"נ כיון דלא ידעי' מי הקודם א"כ זכו ממילא שניהם כאחד בהד' אמות וא"כ מאי פריך הגמ' והא א"א לצמצם דהא מ"מ שניהם זכו כאחד ע"י פסק הב"ד דהא הב"ד לא יוכל לזכות לאחד יותר מלחבירו ע"ש שהאריך וע"ש בקצה"ח ס"ק א' ובהנ"ל נ"ל לתרץ דהנה לכאורה קשה אי אמרי' דכל מה דמהני ד"א לענין גיטין הי' רק משום תקנת עגונות וא"כ בשלמא היכא שנוכל לומר שמגורשת בוודאי שפיר ראו חז"ל לתקן דתהי' מגורשת משא"כ אי אפי' עפ"י תקנחז"ל נמי לא תהי' בוודאי מגורשת רק מספיקא א"כ קשה כיון דסוף סוף לא הועילו לה חכמים כלום בתקנת' דפשיט' דאפי' אם נשאת תצא כיון דהוי רק ספק מגורשת וא"כ אמאי לא נימא דבכה"ג ישאר הדין על דברי תורה ולא תהי' מגורשת כלל דבשלמא כל היכא דהגירושין מהני מטעם הפקר ב"ד וא"כ הרי הי' מדינ' לענין גיטין וקידושין נמי כמ"ש הר"נ וכן השיטה מקובצת למס' ב"מ י' ע"א והריטב"א ע"ש א"כ ממילא היכא דאיכא ספיקא הוי מדינא מגורשת ואינו מגורשת משא"כ אי הטעם רק משום תקנת עגונות ואפקעינהו רבנן לקידושין א"כ כל היכא דאפי' עפ"י תקנ"ח נמי לא תהי' מגורשת רק מספיקא א"כ קשה אמאי לא אוקמי' אדין תורה ולא תהי' מגורשת כלל והי' קושי' עצומה לכאורה וצריך לומר ע"כ כיון דחכמים כבר תקנו דבד' אמות תהי' מגורשת בוודאי א"כ ע"כ הוצרכו לתקן היכא דאיכא ספיקא שתהי' מגורשת מספק עכ"פ דחכמים השוו תקנת' דכל היכא דאיכא וודאי מגורשת בוודאי ממילא היכא דאיכא ספיקא מגורשת מספיקא אע"ג דבזה שהי' מגורשת מספק לא הועילו כלום לבנות ישראל מ"מ לא יכלו חכמי' לתקן בוודאי ולא בספק ודו"ק. אמנם כן ה"ד אי הו"א דאפשר לצמצם ושפיר הוי מגורשת מספיקא משא"כ כיון דבאמת אי אפשר לצמצם וא"כ אע"ג דשניהם זכו בחד' אמות היינו דווקא ע"כ כיון ששניהם מוחזקים אין להוציא מספיקא מאחד ולכך עפ"י תקנת הב"ד דכי בשוה כמ"ש שם בקצה"ח וא"כ הא דזכו שניהם בד' אמות הי' לאו מדינ' רק דמספיקא אין לזכות האחד יותר מחבירו וא"כ הכא גבי גט כיון דבאמת ליכא כאן זכות בד' אמות רק עפ"י תקנ"ח משום עגונה כמ"ש הראשונים א"כ הדק"ל דהיכא דלא תהי' מגורשת רק מספק לא הי' להם לחכמים לתקן כלל וכאן ל"ש לומר דחכמים הוצרכו להשוות מדותיהם כמו דבוודאי מגורשת מוודאי ה"נ מספק תהי' מגורשת מספק דזהו אינו כיון דא"א לצמצם א"כ לא משכחת לה שתהי' ספיקא ממש רק דאנו מסופקים האיך הי' א"כ בכה"ג לא הי' להם לחכמים לתקן כלום ול"ש לומר דחכמים השוו מדותיהם רק אי הוי משכחת לה מחצה על מחצה ממש משא"כ היכא דלא משכחת לה מע"מ רק דמספיקא זכו בה שניהם א"כ כאן דל"ש לומר שאין להוציא מהאחד מספיקא כמו גבי מציאה א"כ ממילא הוי צריכין לומר דכאן לא תקנו חכמים כלל כיון דמשום עגונה ל"ש דסוף סוף אינו מגורשת בוודאי ומתורץ קושי' הנ"ל ודוק היטב:

(ז) ומעתה הבא נבוא ליישב דעת הרי"ף דלא הביא הך דרב ור"י דאפשיל דהרי"ף ג"כ לא ס"ל דלהוי מגורשת ע"י הד' אמות מדינא משום הפקר ב"ד כמ"ש לעיל דבגט לא מהני מה שהחפץ נקנה לה והמקום ד"א עצמם לא הקנו כמ"ש לעיל בשם האבני מלואים וע"כ דרק משום תגונ' וצ"ל דאפקעונהי רבנן לקידושין כמ"ש הרמב"ן וס"ל ג"ה דמסתמא שמואל לא פליג ארב ור"י מדלא קאמר שמואל אמר והגמ' הביא בסתם אמ"ל שמואל לר"י משמע דשמואל לא פליג באמת רק דבדורו' האחרונים החמירו כדי שתשוח ותטלנו ולר"י אמ"ל להחמי' יותר ואת לא תעביד עובד' עד דמטי גיט' לידה וא"כ בוודאי אי הו"א דמה שאמרו רב ור"י בד"א וביכולה לשמור דמגורשת הי' מדינא א"כ ממילא אף כשהחמירו חכמים בכשיעור שתשוח ותטלנו מ"מ הי' נשאר הדין דמעיקרא לומר שאם נשאת לא תצא עכ"פ משא"כ לפי מאי שהוכחנו דלרב ור"י כמי רק משום עגונה הוי גט ומשום דאפקעונהי רבנן לקידושין מיניה א"כ ממילא כל שהחמירו חכמים לומר בכדי שתשוח ותטלנו ע"כ דלא רצו חכמי' להפקיע הקידושין היכא שנעשה גט כה"ג וממילא נשאר על דין תורה דאינ' מגורשת כלל ולכך לא הביא הרי"ף דינא דרב ור"י כלל כיון דאין נ"מ מידי לדינא לדיד' דמכיון שרצו חכמים לתקן שלא תהי' מגורשת עד כדי שתשוח ותטלנו ממילא ל"ש לומר בד' אמות או ביכול' לשמור דאפקעונהי לקידושין מיני' כמ"ש וא"כ כל שאינו כדי שתשוח ותטלנו אין כאן אפי' ספק גירושין. ואם אמנם כי יש לכוין דברינו אלה בדברי הר"נ כתבנו להרחיב הדבר בביאור רחב בס"ד ועי' בספר אבן פנה לאה"ע סי' קל"ט ס"ק ו' ושם רוצה ליישב על זה הדרך ג"כ דברי הר"מ פ"ה מהל' גירושין ולקמן אעתיק ג"כ דברי הר"מ בס"ד ודו"ק:

(ח) עוד נ"ל ליישב קושי' הט"ג שהבאתי באות ו' מאי פריך מע"מ היכא משכחת לה כיון דמ"מ הדין הי' שזכו שניהם כיון דלא ידעי' הי מנייהו קדים עפ"י מה שראיתי להגאון בס' בית מאיר לאה"ע סי' קל"ט סעיף י"ג דהא דפסק הרמ"א בחו"מ שם דאם באו שניהם כאחד זכו שניהם בשוה דמיירי דווקא היכא דלא תפס שום אחד מהם משא"כ היכא דתפס א' מהם אין מוציאי' ממנו וא"כ ה"נ הוי כאילו תפס הבעל דהא אשה בחזקת אשת איש קימא וא"כ פריך שפיר היכא משכחת לה מע"מ דהא כיון דא"א לצמצם הוי כאילו הבעל הי' תפס מכח חזקת א"א שלה וממילא הוי כאילו בא הי' תחלה ולכך הוצרך לשנות בשני כתי עדים דתו ל"ש לאוקמי' אחזקת אשת איש ודו"ק:

(ט) ועל הדרך שכתבנו באות ו' נראה ג"כ ליישב מה דקשה לכאורה בקושי' הגמ' שהקשה והא אי אפשר לצמצם ומאי קשה דהא נוכל לומר דהכי קאמר מתני' מחצה ע"מ כלומר שנראה לנו עפ"י אומדנא שהי' מע"מ. אמנם עפ"י הנ"ל ניחא דהנה בס' טוב גיטין הקשה לשיטת הר"ש בתוס' מס' עירובין ו' ע"א ד"ה וספק דבריהם דאע"ג דא"א לצמצם מ"מ ספיקא מיהו הוי דלמא צמצם. וא"כ ע"כ צריך למנקט במתני' האיך הוי ידעי' אילו צמצם בוודאי דאי לא הוי נקיט במתני' מע"מ א"כ היכא שיהי' כראה לנו שהי' מע"מ א"כ נימא דהוי ס"ס דלמא צמצם וא"כ הוי מגורשת ואע"ג דשמא לא צמצם מ"מ מנ"ל שהי' קרוב לו דלמא קרוב לה ואיכא תרי צדדים שתהי' מגורשת או דנוכל לומר אפכא דאיכא ספק שלא תהי' מגורשת דלמא צמצם וא"ת לא צמצם מנ"ל שהי' קרוב לה דלמא קרוב לו ואיכא נמי הרי צדדים שלא תהי' מגורשת דלמא צמצם ודלמא קרוב לו ולכך הוצרך לאשמעינן האיך הדין במע"מ דהוי ספק מגורשת ואם כן אף על גב דא"א לצמצם מ"מ יש לנו לכל צד שני צדדים ולכך הוי ס' מגורשת ע"ש שהניח בצ"ע לדעת הר"ש. אמנם לפימ"ש