תבואות השדה חלק א רכט

רק המקום כדי שלא יהי' רשאי אחר ליטלו כבר יצאנו מחשש דאנצויי ודו"ק היטב:

(ג) והנה בירושלמי דמס' ב"מ ומס' גיטין פרק הזורק ב' אי' שם דר"ל מביא ראי' מקרא דד"א קונות מדקאמר דהע"ה ואני בעניי הכינותי לבית ד' אלף ככר זהב והנה איך קרא עצמו עני אם הי' לו כ"כ זהב וכסף א"ו דלא ברשותו ממש הי' רק בד"א שלו והקדיש אותם טרם שהגיע לרשותו ממש וממילא מוכח דד"א קונות דאל"ה אין בידו להקדיש עי"ש במפו' והנה אי הוי ס"ל לר"ל דד"א קונות לו החפץ ממש שיהי' כשלו הדר' קושיתו לדוכת' איך הי' קורא עצמו עני וע"כ צ"ל דס"ל לר"ל דבאמת אין הד"א קונות לו החפץ שיהי' נחשב כשלו רק הרשות נקנה לו וממילא שפיר קרא עצמו עני ואפ"ה מצי להקדישו כיון שלאחר עכ"פ אין לו זכות בו יש כח בידו להקדישו ועי' בר"נ מס' נדרים ל"ד ע"ב ד"ה אמר רבא הי' לפני ככר של הפקר והובא ג"כ במח"א סי' הנ"ל ויבואר עוד בס"ד. וא"כ א"ש שיטת הפוסקים דהגמ' קאי אליבא דר"ל דאיהו ס"ל דלא החפץ הקנו לו חכמים רק הרשות כמ"ש א"כ שפיר אמרי' כיון דנפל וכו' בד"א לא נ"ל דלקני ול"ל דהא ספיקא עכ"פ הוי כמ"ש דדלמא הי' כוונתו רק להביאו לרשותו ולא שלא יקנה לו הד"א דמספיקא מ"מ לא מפקי' מזה השני שהי' מוחזק בה. משא"כ הפוסקים דלא ס"ל כהך אוקימת' וכן ר"פ ור"ש דמשני שנוי' אחרינ' ס"ל דכל קנין ד"א הי' שחכמים הקנו לו החפץ ממש שיהי' כשלו א"כ תו ל"ל דכיון דנפל וכו' בד"א לא נ"ל דלקני דהא עכ"פ ספיקא הוי כמ"ש ול"ל דמספיקא נשאר החפץ ביד מי שהי' מוחזק בה עכשיו דהא כיון דעכ"פ טרם שנפל לו עליו כבר הי' קנוי לו החפץ מתקנ"ח א"כ היכא שנפל אח"כ ונולד לנו ספק אי כוונתו שלא לקנות בד"א רק בנפילה או דכוונתו רק להביאו לרשותו ושהקנין דד"א ישאר על תקנ"ח א"כ מסתמא הדין נותן דמוקמי' החפץ בחזקת מר"ק דכיון שטרם שנפל לו עלי' כבר הי' החפץ קנוי לו ולכך שפיר ס"ל להני פוסקים דהנפילה אין מגרע כלל הקנין והיכא שנפל לו עלי' במקום דד"א קונות לא גרע משום דנפל עלי' כנ"ל ליישב שיטת הפוסקים במה דלא ס"ל כאוקימתא דסתמא דגמ' ודו"ק. והנה אי ד"א קני' שלא מדעתו נמי כמו חצירו נמי יש לומר דתלי' בהך דאי אמרי' דחכמים הקנו לו המקום א"כ הוי כמו חצירו וחצירו של אדם קונות לו שלא מדעתו דלענין המקום גופא ל"ש שהי' שלא מדעתו משא"כ אי אמרי' דתקכ"ח הי' על החפץ שפיר יש לומר דהיכא שלא ידע שחפץ מוטל בתוך ד"א לא תקינו לי' רבנן כלל ועי' בט"ז חו"מ סי' רס"ח ס"ג וע' בס' מח"א בסי' הנ"ל שהביא בזה שיטת הפוסקים החולקים ויתבאר בס"ד:

פרק ב' נבאר בס"ד קנין ד' אמות לענין גיטין (ד) במס' גיטין ע"ח ע"א אי' במתני' היתה עומדת ברה"ר וזרקו קרוב לה מגורש' קרוב לו אינו מגורשת מחצה למחצה מגורשת ואינו מגורשת וכן לענין קידושין וכן לענין החוב מצאנו במשנה זו מבואר ג' דברים שקנינ' שוה גיטין וקידושין וחוב לענין שיזכה בהם המלוה שלא יהי' באחריו' הלוה רק המרדכי מפרש דלענין החוב מיירי שעדיין לא הגיע זמן הפרעון והלוה רוצה לחזור בו ומצי לחזור כ"ז שלא הגיע המעות ליד המלוה ועי' בש"ע חו"מ סי' ק"כ ולקמן יתבאר בס"ד וכל אלו הג' דברים תלי' קניינם בקרוב לה וקרוב לו. והנה מהו נקרא קרוב לה רב אמר ד"א שלה זה קרוב לה ד"א שלו זהו קרוב לו ה"ד מע"מ ומסקי' רבא ור' יוסף דאמרי תרויהו כגון שהיו שני כתי עדי' א' אומר' קרוב לה וא' אומרת קרוב לו ור"י אמר כל שהי' יכולה לשומרו והוא אינו יכול לשמור זהו קרוב לה הוא יכול לשמור והי' אינו יכולה זהו קרוב לו מע"מ שניהם יכולים לשמור או שניהם איני יכולים לשמור אמ"ל שמואל לר"י שיננא כדי שתשוח ותטלנו ואת לא תעביד עובד' עד דמטי גיטך לידה. והנה אי אמרי' דשמואל פליג גם במקום דד"א קונות דמ"מ החמירו דלא מהני רק כדי שתשוח ותטלנו ופליג על רב דס"ל דד"א מהני לענין גיטין ומכ"ש על ר' יוחנן דיכולה לשמור נמי מהני או דנימא דשמואל מודה במקום דד"א קוני' דמהני לענין גט נמי ושמואל לא פליג רק על ר"י וס"ל דיכול' לשמור לא מהני עי' בש"ע אה"ע סי' קל"ט סעיף י"ד ובב"ש שם ס"ק כ"ג ויש מן הראשונים שפירשו והובא ג"כ בתוס' ר"ה ואת לא תעביד עובדה דאפי' בחצרה מחמיר שלא תנשא לכתחלה והי' מדברי הירושלמי ועי' בר"נ:

(ה) והנה הרי"ף בהלכו' לא הביא לא אוקימת' דרב ור"י רק הא דאמ"ל שמואל לר"י כדי שתשוח ותטלנו ותמ' הרא"ש דהא לכאורה שמואל לא פליג על רב ור"י ואף אי נימא דפליג מ"מ הא קי"ל הלכת' כרב באסורי וגם הלכה כר"י ואפי' אם מחמרי' כשמואל דלכתחלה בעי' כדי שתשוח ותטלנו מ"מ הו"ל להביא הא דרב ור"י עכ"פ שאם נשאת לא תצא ועי' בש"ג שהביא ג"כ תמיהת הרא"ש. ונראה ליישב דהנה הא דמהני ד"א בגט אע"ג דלא הוי רק תקנת' דרבנן ומכ"ש ברה"ר דד"א אינו קוני' כלל ואמאי מהני בגט אפי' ברה"ר תירץ הר"נ כיון דהפקר ב"ד הפקר ועשאו רבנן כחציר' וממילא מגורשת אפי' מה"ת דהוי כחציר' ממש (ואפש"ל דמשו"ה מהני אפי' ברה"ר אע"ג דבעלמא ד"א אינו קונות ברה"ר ה"ט כיון דעיקר תקנת ד"א הי' משום דלא ליתי לאנצויי וברה"ר לא הועילו בזה כיון דדחקו רבים ובאו לידי מריבה שהאחד יאמר אני הייתי קודם בד"א אלו וא"כ בגט דל"ש דאתי לאנצויי דהא אין לשום אדם שייכות בזה הגט רק הבעל והאשה ממילא מהני אפי' ברה"ר) והרמב"ן תירץ דרבנן תקנו בגט משום עגונה ומ"מ מהני לאפקועי איסור אשת איש משום דכל דמקדש אדעת' דרבנן מקדש ואפקעונהו רבנן לקידושין מיני' ועי' היטב באבני מלואים לאה"ע סי' ל' ס"ק ה' ושם האריך בזה דלא נוכל לומר דהפקר ב"ד הפקר דמשו"ה יהי' מהני הגט אפי' מה"ת רק אי אמרינן דהד"א ממש נקנו לו שיהי' כחצירה ממש משא"כ אי אמרי' דחכמים לא הקנו רק החפץ ולא המקום ממש א"כ לא מהני בגט לומר שיהי' מה"ת מגורשת ע"י הפקר ב"ד דהא בגט לא מהני כן במה שהגט נקנה לה דהא בעי' שיהי' בידה או ברשות' ועי' ברש"י מס' עירובין צ"ב ע"ב ד"ה אינה מתגרשת שכ' להדי' דאשה לא בעי למקנה גיט' (והגע עצמך דאטו אם הגט שלה מתחלה והבעל ציוה לסופר לכתוב מ"מ אינ' מגורשת עד שיבא הגט לידה או לרשות' מיד הבעל וא"כ מוכח דזהו לא מהני מידי במה שחכמים הקנו לה הגט) ולכך א"א לומר דהגט מהני רק משום תקנת עגונו' אפקעינהו רבנן לקידושין ע"ש. והנה מכ"ש ביכולה לשמור דזהו לא מצינו בשום מקום שיהי' איזה קנין כמ"ש הריטב"א וודאי ע"כ ל"ל דמהני רק משום אפקעינהו ובד"א ברה"ר נמי אי ס"ל דד"א אינו קוני' ברה"ר נמי ל"ל משום הפקר ב"ד מהני רק משום אפקעינהו ול"ש לומר דבגט מהני משום הפקר ב"ד רק במקום דד"א קוני בעלמא נמי כגון בסמט' או בצדי רה"ר ובתנאי אי אמרינן דחכמים תקנו שיקנה גוף הד"א והמקום שהחפץ מונח בו לשעה דהא גבי גט לא מהני הקנין מה שתקנת הגט