תבואות השדה חלק א כב

ומחנוכה ועד עצרת אינו מביא כלל אם כן הו"ל מצות עשה שהזמן גרמא. וראיתי בתוס' פסחים ל"ח ע"ב ד"ה נאכלי' שכ' דביכורים ל"ה בכלל חובות הקבוע להם זמן כיון שיש להם זמן גדול כ"כ דהיינו מעצרת עד החג לא מקרי קבוע להם זמן מ"מ מכח הך שברא אין למעוטינהו מכלל מצות עשה שהזמן גרמא דהא תפילין אפילו למ"ד דס"ל לילה זמן תפילין כיון שאינו נוהג בשבת הו"ל מצות עשה שהזמן גרמא אע"ג שנוהג כל ימי החול אחר כך האיר ד' עיני ומצאתי להגאון בטורי אבן מס' מגילה כ' ע"ב ד"ה ולודו מעשר שהרגיש בזה וכתב דכיון דמה שאינו נוהג מהחג ועד חנוכה אין הזמן גורם לזה רק שהפירות גורמים שאינו עוד זמן קצירה ואינו זמן שמחה אבל לא שהימים מצד עצמם יגרמו למניעו' הקריאה וכן מחנוכה ואילך דאינו זמן הבאה היא גם כן מצד שאין הפירות מצוים בשדה אבל לא שהימים יגרמו שאינו חייב לכך לא מקרי מצות עשה שהז"ג ע"ש בנועם לשונו והיא סברא נכונה ואתי שפיר נמי וסייעת' קצת לסברתו מ"ש לעיל באו' א' כלל זה גבי שריפת קדשים דל"ה מ"ע שהז"ג אפילו למ"ד אין שורפין קדשים בלילה משום דעיקר חלות המצוה לא על ידי הזמן שגרם לה רק ענין אחר דהיינו על ידי שהותיר מן הקדשים ואם כן הכא נמי גבי בכורים דעיקר חלות המצות בכורים אין הזמן גורם רק הפירות גורמים שאינם זמן קצירה אחר כך ל"ה בכלל מצות עשה שהז"ג ובזה נמי יש לכוון לשון רש"י שהבאתי לעיל במה שכ' שהזמן גרם לה שתבא כלומר לאפוקי מצות בכורים אין זה בכלל מצות עשה שהז"ג שאין עיקר חלות המצוה גורמת הזמן רק מהות הפירות ואיכותה אין זה בכלל זמ"ג כמ"ש הט"א ודברינו קרובים לדבריו בס"ד ודו"ק. ולדברי התוספות מס' מגילה שהבאתי לעיל דבמצות עשה שיש בו כרת הו"א דנוהג בנשים אף על גב דהוי מצות עשה שהז"ג א"ש לפמש"כ לעיל דהא דמ"ע שהז"ג פטור היא משום דל"ת חמירא ולא מצינו למילף ממה שהנשים חייבות בלא תעשה א"ש דמצות עשה שיש בו כרת דודאי עדיפא מלא תעשה שפיר ילפינן דנשים חייבות ממה שחייבי' בל"ת מקרא דאיש או אשה ועיין עוד פמ"ג או"ח פתיחה כוללת ח"ש באות י"ד מדין מצות עשה שהז"ג ודוק. ועיין בס' שעה"מ פי"ב מה' עכו"ם ה"ג שכ' דא"ל אפילו אי אמרינן דמילה לא הוי עשה שיש בו כרת כיון שאין עונש כרת על האב מ"מ בעשה שיש בו כרת ממש אפשר דלכ"ע אמרינן דנוהג בנשים אפילו מצות עשה שהזמן גרמא וע"ש שהביא מהא דמס' פסחים מה שהאשה חייבת בקרבן פסח ועיין ברמב"ם פ"ב מה' עכו"ם הלכה ג' ובספר דברי ירמי' שם ודוק שער ד אמר הכותב הואיל ועסקנו באלו ענינים והגיעו הזמנים הסמוכים לחג הפסח וסוגי' הנ"ל מיירי מעשה דתשביתו וכבר הבאתי לעיל מה שנלע"ד במה שחקרו האחרונים אי מ"ע דתשביתו נוהג בנשים אמרתי להעתיק כאן גם מה שהעלתה מצודתי בעזר צורי וגואלי בעניני דבדיק' וביטול והגם שהאריכו בו האחרונים אלקט באמרים כאשר יאמרו הקוצרים בקוצר נמרץ ויהי ד' עמנו. (א) כתיב בתורה אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. ומה ענין ההשבתה זו נחלקו בו הראשונים דעת רש"י מס' פסחים דף ע"ב ד"ה בביטול דביטול נמי הוי בכלל תשביתו ובתוס' שם ד"ה מדאוריתא הקשו דהא אמרינן שם ה' ע"א ר"א אומר א"צ הרי הי' אומר תשביתו ומצינו להבערה שהי' אב מלאכה אלמא דתשביתו היינו הבערה ולכאורה י"ל בשיטת רש"י דס"ל דתשביתו עולל שניהם או ביטול או הבערה וביטול היינו קודם זמן איסורו והבערה לאחר זמן איסורו שאינו ברשותו לבטל מוכרח לבער הגם דלשיטת רש"י פלוגתא דר"י ורבנ' כ"ז ע"ב בפלוגתא דאין ביעור חמץ אלא שריפה ס"ל לרש"י דלאחר זמן איסורו לר"י נמי השבתתו בכל דבר ופלוגתיהו קודם זמן איסורו דהיינו בתחלת שש וכל שש דאכתי מדאוריתא שרי עי' מס' פסחים י"ב ע"ב ברש"י ד"ה אלא בשעת ביעורו ובאמת יש בזה מקום עיון כיון דמה"ת שרי אז אטה באכילה ולהאכיל לבהמתו וגם ביטול מהני איך נימא דלר"י דווקא שריפה וראיתי להפרמ"ג באו"ח פתיחה כוללת להלכת פסח סרק שני אות א' עמד בזה. וכפי הנראה שאדונינו הר"נ ז"ל עמד ג"כ בזה שכתב בריש מס' פסחים וז"ל אלא כך הי' עקרן של דברים שזה שאמרה התורה תשביתו יכול להתקיים בא' מב' דברים או שיבטל בלבו כל חמץ כו' וסגי' בהכי מדאוריתא אפי' בחמץ הידוע לו או אם לא בטלו בלבו כלל צריך מה"ת שיבדוק אחריו בכל מקום שהי' רגיל להמציא שם ויבערנו מן העולם ובביעור זה הי' שנחלקו במה יבערנו כו' עכ"ל עי"ש הרי שכתב להדיא דאפי' לר"י נמי מודה דביטול מהני מה"ת ואפ"ה כל שרוצה לבערו דהיינו בלא בטלו צריך דוקא שריפה ויבואר עוד בס"ד. (ב) והנה דעת הר"נ דכל שבדק תו אין הביטול מה"ת כלל דאפי' אי מצא אח"כ חמץ אינו עובר אלא משהיתו ואילך אבל כ"ז שלא מצא אינו עובר ואפי' אם מצא אינו עובר למפרע והסברא הי' כך דהנה באמת לכאורה הוי מצינו למימר דאפי' בדיקה א"צ כלל מה"ת כל זמן שאינו רואה החמץ לפניו דמהי תיתי נחוש לספיקא שמא יש לו חמץ רק כיון שמשתמשים בו חמץ כל השנה הוי כאתחזק איסורא ולכך צריך לבדוק אפי' אי אמרינן ספיקא דאוריתא מה"ת לקולא וכן כתב להדיא בפר"ח באו"ח סי' תל"א ד"ה ומאחר שנתברר אמנם מכיון שבדק ממילא תו ליכא חזקת חמץ ולכך א"צ מה"ת לבטל דלמפרע לא יעבור כיון שכבר בדק ונסתלק חזקת החמץ וז"ל הר"נ ואם שמא ימצא גלוסקא יפיפיה אח"כ יבשרנה לאלתר שמא תאמר למפרע עבר עלי' ליתא שהרי אמרה תורה לסמוך על החזקות וכל שבדק אותן מקומות שרגיל להמצא בהן יוצא יד חובתו ואין לו לחוש ולפיכך תנא דמתני' לא הזכיר ביטול אחר הבדיקה כלל אלא שבא ר' יהודא וחדש דהבודק צרך שיבטל וכו' אבל מקמי' הכי לא שכבר יצא י"ח בבדיקה עכ"ל הר"נ הרי שכתב להדיא דמכיון שבדק אין לו לחוש כלל. אמנם שיטת הטור בחו"ה סי' תל"ד דאפי' אי בדק כל שלא בטל ומצא אח"כ חמץ עובר למפרע וז"ל המג"א סי' תל"ד ס"ק ה' דאם לא בטלו עובר עליו אעפ"י שלא ידע מידי דהוי אמי שאכל חלב בשוגג. אמנם הביא שם דעת הר"מ דכל שלא ידע בו מתחלה אינו עובר עליו כלל ומדברי התוס' ריש פרק כ"ש ד"ה ואי מוכח דס"ל דאפי' יודע שיש לו חמץ רק שאינו יודע היכן הי' אינו עובר עליו ולקמן נבאר בס"ד. (ג) וענין הביטול אי סגי' במה שאומר בפיו שמבטלו או שבעינן שיהי' לבו שלם הנה הר"נ כתב להדיא וז"ל אלא מפני שביטול זה תלוי במחשבתן של בני אדם ואין דעותיהם שוות ואפשר שיקילו בכך ולא יוציאהו מלבן לגמרי ראו חכמים להחמיר ולא יספיק ביטול והצרכהו בדיקה עכ"ל הרי דבעינן דוקא בלב שלם אמנם מדברי התוס' ריש מס' פסחים שנתנו טעם לבדיקה כדי שלא יבאו לאכלו ולא הביאו טעמא דהר"נ דחיישינן שלא יבטל בלב שלם אפשר דס"ל דאמירת פיו גרידא נמי מהני אפי' אינו בלב שלם ועיין פרמ"ג פ"כ לה"פ פרק א' באות י"א שהביא בשם שו"ת הפני יהושע דכל שמבטל בפיו אעפ"י שאין לבו שלם נמי מהני ולפימ"ש יש מקום לדבריו גם מדברי התוס' שכתבנו ולכאורה י"ל דאי הטעם הביטול הי' משום דהוי הפקר א"כ אין חילוק דאפי' אין לבו שלם נמי מהני דהא גבי הפקר אין נ"מ במה שחושב בלבו. אמנם אי אמרינן דביטול הי' מתורת תשביתו כשיטת רש"י והעומדים בשיטתו והיינו שיהי' נראה בעינו כדבר שאין לו חפץ בו כלל א"כ בעינן דוקא בלב שלם ובתויו"ט ריש מס' פסחים כתב דביטול הי' במחשבה ולכך כיון שרוצה לזכות בו אח"כ מחשבה מוציא מידי מחשבה נראה דס"ל דאפי' מבטלו בפיו ממש מ"מ כיון שהעיקר הי' שיהי' בלב שלם א"כ אין אמירתו מעלה ומורדת כלל לכך לא נחשב הביטול רק למחשבה גרידא וראיתי בשו"ת הנדפסות בסוף ספר מנחת יעקב סי' ו' שרוצה לחלק בין היכא שבטלו בפני עדים או לא ואי הו"א דס"ל דבעינן דוקא בלב ממש א"כ מאי נ"מ בעדים שבטלו הא על מחשבתו לא משכחת לה עדים וע"כ דס"ל דבאמירה בעלמא נמי