תבואות השדה חלק א רכח

מדלא מהדר תשומת יד מוכח דמעות אינו קונות אמנם לר"י וכן לדידן דס"ל לאו שאב"מ אין לוקין ליכא סייעתא דהא דלא מהדר תשומ' יד היינו משום דמעושק אהדרי' קרא דמדמהדר לעושק כבר שמעי' אפכא דמעות קונות ול"ל דעושק אהדר כדי שיהי' נל"ע דהא בלא"ה לא הוי לקי כיון שאין בו מעשה א"כ ליכא סיעתא כ"כ דאמרינן כקושית ר"פ באמת דמעושק פי' דאהדרי' קרא ולא מוקמי' בשנטלו ממנו וחזר והפקיד אצלו רק לר"ל הוי סייעתא שפיר כיון דאצטריך עושק בפ"ע שיהי' נל"ע דאל"ה הי' לוקים אע"ג שאב"מ שפיר אמרינן דלא אהדר תשומת יד לאורויי לן דמעות אינו קונות אמנם לר"י אדרבא קשה למה אהדר עושק כלל אי מעות אינו קונה שנצטרך לדחוק דמיירי בשנטלו וחזר והפקיד אצלו והתוס' בד"ה תשומ' יד הרגישו בזה וכתבו דה"נ לא הי' צריך הקרא להחזיר עושק ובשביל שום דרשה אהדרי' וסתמו דבריהם ולפימ"ש יובן היטב דלר"ל ע"כ צריך קרא לאהדר עושק כדי שיהי' נל"ע אמנם לר"י אין ראי' דאדרבא מדאהדר' קרא עושק נוכל להוכיח אפכ' דמעות קוני' ודו"ק. סיימני בעזרת ית"ש סוגי' דמשיכה בשלשים סעיפים סימנ' מילת' הי' בגימטרי' בכ"ח. ד' הוא הנותן לבו כח לעשות חיל בתורה הקדושה הי' יעזרנו ויאמצנו על דבר כבוד שמו רם ונשא יתברך ויתעלה היום יום ב' לסדר תולדות כ"ו חשון תרמ"ד לפ"ק:

שער ו ועתה אשאלה מאת ד' הנותן ישועות לחנני דעה ובינה בענין קנין ד' אמות ובכן ממני לא יבצר ג"כ לבאר סוגי' דחצר מס' ב"מ י' י"א ומס' גיטין ריש פרק הזורק (א) ב"מ י' ע"א אמר ר"ל ד"א של אדם קונות לו בכ"מ מ"ט תקינו רבנן דלא ליתי לאנצויי אמר אביי מותיב ר' חיי' בר יוסף פאה אמר רבא מותיב ר' יעקב בר אידי נזיקין ומקשה הגמ' ממתני' דמס' פאה נטל מקצת פאה וזרק על השאר אין לו בה כלום פירש עליתו עליה מעבירין אותו הימינו ואי אמרת ד"א של אדם קונות לו בכ"מ ניקנו לי' ארבע אמות דילי' הבמ"ע דלא אמר אקני ואי תיקון רבנן כי לא אמר מאי הוי כיון דנפל גלי דעתי' דבנפילה ניחא לי' דלקני בד"א לא ניחא לי' דלקני רב פפא אמר כי תקינו לי' ארבע אמות בעלמא בשדה דבע"ה לא תקינו לי' רבנן ואח"כ פריך הגמ' ממתני' דראה את העליא' ונפל לו עליה ומשני ג"כ כיון דכפל גלי' דעתו דבנפילה ניחא לי' דלקני בד"א לא נ"ל דנקני ורב ששת משני כי תקינו רבנן ד"א בסמט' או בצדי ר"ה אבל ברה"ר לא תקנו ד"א והכי קיי"ל כשנוי' דרב פפא ורב ששת דד"א אינו קונות רק בסמט' ובצדי רה"ר אבל ברה"ר או בשדה חבירו אינה קונות עי' בש"ע חו"מ סי' רס"ח סעיף ב' ובר"מ פי"ז מהל' גזילה ואבידה. והנה בהגהת רמ"א בחו"מ שם סעיף א' כתב וז"ל עמ"ש המחבר אבל אם ראה את המציאה אפי' כפל עלי' ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה זכה בה. הגה ודווקא ברה"ר אבל במקום שד"א קונות קנה ולא גרע משום דנפל עלי' (טור וב"י בשם הרי"ף והרא"ש וכן נ"ל דעת הר"מ) ודלא כיש חולקין עי"ש בש"כ סק"א שהביא בשם הה"מ בדעת הר"מ דהיכא דנפל לא מהני אפי' במקום דד"א קונות אמנם הכ"מ שם הוכיח דע"כ הר"מ ג"כ לא ס"ל דהנפילה יגרע לקנין ד"א מדנקיט אפי' נפל עלי' מוכח דהנפילה אינו מגרע להקנין ד"א במקום דמהני עי"ש בכ"מ הלכה א' והנה לכאורה צריך לבאר שימת שמוסקים מה ראו לחלוק על אוקימתא קמייתא דגמ' דאמרי' בבל היכא דנפל לא מהני שנין ד' אמות. ואם לא הי' ניחא להו הך סברא דגלי דעתי' דבד"א לא ניחא לי' דנקני דמשו"ה משני ר"פ ור"ש שנוי' אחרונה מ"ט הי' ניחא לי' לסתמא דגמ' לומר כך:

(ב) ונ"ל דהנה לכאורה יש להקשות מ"ט נימא דכיון דנפל גלי אדעתי' דלא נ"ל בד' אמות ואמאי לא נימא דלמא הא דנפל עלי' היינו משום שהי' רוצה שיגיע לידו כדי שלא יוכל אחר לריב עמו לומר שהי' ג"כ בתוך הד"א ולכך הלך חום מהר ונפל עלי' אבל לא משום דלא הי' ניחא לי' בקנין ד' אמות וצ"ל דכיון דמ"מ ספיקא הי' מה הי' כוונתו בהנפילה אם רק שיבוא החפץ לרשותו ממש וידו או לקנין וממילא לא מפקי' מיד המוחזק בה וז"ש במתני' זה שהחזיק בה זכה בה כלומר דהא דלא מפקי' מיד השני אע"ג דלא הוי רק ספיקא אם הראשון לא כוון לקנות בד"א היינו משום שהשני הי' מוחזק עכ"פ בהחפץ לא מפקי' מיני' מספיקא כך הי' ס"ל לסתמא דגמ'. והנה יש לחקור בכל קנין ד"א שתקנו חכמים א' היתה התקנה שהחכמים הקנו לו החפץ לאותו שעומד בתוך ד"א של החפץ או דהתקנה לא היתה על גוף החפץ רק שחכמים הקנו לו המקום סביביו שיהי' כשלו וכחצירו וממילא קנה החפץ בתורת חצר והנ"מ יתבאר לקמן בס"ד. שוב ראיתי באבני מלואים לאה"ע סי' ל' ס"ק ז' וס"ק ה' שעמד ג"כ בזה וכפי הנראה הי' מחלוקת הרמב"ן והר"נ עי"ש. והנה ממ"ש רש"י בד"ה קונות לו אם יש סביבותיו דבר הפקר אין אחר רשאי לתופסו ולכאורה מה בעי רש"י בזה דהא פשיטא מסתמא כיון דד"א קונות לו דאין אחר רשאי לתופסן א"ו כוונת רש"י להשמיענו דתקכ"ח לא היתה להקנות לו החפץ רק המקום סביביו הקנו לו וממילא קנה הי' החפץ מאחר שמונח בחצירו אשר החכמים הקנו לו וא"כ לפי"ז באמת כ"ז שלא זכה בו אכתי אינו שלו ממש רק הוא קודם לזכות בו מאחר כיון שמונח בחצירו ואין אחר רשאי לתופסו דבזה כבר יצאנו מחשש דלא ליתי לאנציי ודו"ק. והנה לכאורה הי' נ"מ בב' פירושים אלו כגון הכא שנפל שכתבנו אי הי' כוונתו לקנין וא"כ לא קני לי' או דלמא הי' כוונתו רק להביא החפץ לרשותו וידו ממש וכתבנו דכיון דאיכא ספיקא לא מפקיר מיד השני שהי' עכשיו מוחזק בה. דלכאורה יש להקשות על הך תירוצא דהא מיד שהי' החפץ בתוך ד"א שלו טרם שנפל יגלה דעתו דבד"א לא נ"ל דלקנות הי' החפץ שלו וא"כ עכשיו שאנו מסופקים אי הי' כוונתו בנפילה שלא יהיה ע"י הד"א אמאי לא נימא דמוקמי' החפץ בחזקת מרא קמא שהרי הי' שלו מתחלה טרם שנפל עלי' והי' בתוך ד"א שלו אמנם אי אמרי' דחכמים לא הקנו לו החפץ כלל רק המקום שיהי' כחצירו שלא יהי' רשאי אחר לתופסו א"כ כאן שאנו מסופקים ל"ש לאוקמי החפץ בחזקת מ"ק שהי' שלו מתחלה כיון דחכמים לא הקני לו החפץ רק הרשות וא"כ ממילא היכא שנולד ספק בדבר הקנין ל"ש לאוקמי' בחזקת מ"ק ומוקמי' החפץ ביד מי שהי' עכשיו ועי' בס' מחנה אפרים בקנין חצר סי' ט"ז שהביא בשם הירושלמי דמה שהי' בתוך ד"א שלו לא מצי להקנות לחבירו רק היכא שהי' כבר ברשותו ממש ויהי' זה עולה שפיר אי אמרי' דחכמים לא הקנו לו עדיין החפץ שיהי' כשלו רק המקום הקנו לו שלא יהי' אחר רשאי לתופסו אבל שלו ממש לא הוי עד שיגיע לידו ממש ואפשר שרש"י הוכיח זה מדקאמר בגמ' הטעם דלא ליתי לאנצויי וא"כ כיון שלא הי' כוונת חז"ל רק להשקיט ריב ומדון ממילא אע"ג שלא הקנו לו גוף החפץ