תבואות השדה חלק א רכז

(באמת לא נמצא שם להדי' דברי הרמב"ן על גוי רק דע"כ ממילא צ"ל כן גבי גוי נמי אי לא מהני בי' רק מעות במה יקנה הפקר ומתנה) וכ' שקונה בחצירו והי' תמי' כיון שאינו קונה ביד עצמו במשיכה האיך יקנה חצירו:

עוד נתקשו כל ראשונים כיון דהיכא דל"ש כסף וודאי קונה במשיכה מאי מייתי הש"ס בע"א ע"א ע"ב מגזל עכו"ם והא היכא דליכא כסף לכ"ע קונה במשיכה ועי' רש"י וכמה ראשונים פירשו הא דאמימר שם מיירי במתנה וכבר הקשה עליו תוס'. והי' נראה לי לפשוט דתרי קנינים בין כסף ובין משיכה הם קניני' מחודשי' כי משיכה הי' שמושך ד' אמות או מגביה ג"ט או עפיר' גבי בהמה וכיו"ב ושוב מניח המטלטלין במקומה וכבר הם שלו ממש וזה חידוש מה"ת אבל לולא התורה לא הי' נגמר במשיכה כל דהוא אלא אחר שנגמר הקנין והלוקח סלק המוכר במעותיו וחזר ולקחו לביתו ממש כאדם העושה בשלו ובקנינו אז נגמר ובקונה הפקר או מתנה דליכא כסף אינו שלו אלא יוליך הדבר לביתו וחצירו כשלו ממש אבל קודם לזה כל הקודם בו זכה ובמקח יכולים לחזור והתורה חדשה הלכה לקנות בכסף לחוד או במשיכת ד"א והגבהה לחוד והשתא מ"ש הרמב"ן מציאה ומתנה נקנה בחצירו אין חצירו דרך קנין אלא רוצה שהבעלים מכניסי' הדבר הנקנה לחצירו ולביתו לא מטעם שליחות ולא מטעם יד וכן מה שהוכיח אמימר דסדרי פרדשני ולא הדרי היינו אע"פ שאין מכניסי' לביתם ממש אלא בהגבהה בעלמא קני המקבל וכן הא דמקשה מב"נ נהרג על פחות משו"פ היינו נמי ע"ד הנ"ל מדאגבה' כגנב ישראל וכו' ולפי"ז לא הו"מ לתקן בבכור ליתנו במתנה משום דלמ"ד גו' בכסף אין מתנה נקנה במשיכה כ"ד אלא שיתנה לגוי ממש לחצירו כשלו אבל למשכו לפי שעה לא מהני עכ"ל העתקתו כ"ז לפי שהי' עיקר גדול בעניני קניני' ומתורץ בזה קושי' הקצה"ח דמבואר דל"א מצר מטעם שליחות רק אי נימא דחצירו יהי' קונה לו משא"כ בדבר שהי' מכניס בעצמו לחצירו זה מהני אפי' בלי טעם שליחות רק שהי' הקנין אשר נוהגים בו עוד קודם שנכתבו דיני קניני' ואין זה ענין כלל לתורת שליחות ודו"ק. פרק חמישי בדברי הגמ' (נט) בגמ' בשלמא לר"ל היינו דאיכא בין ר"ש לרבנן אלא לר"י במאי פליגי כלומר באיזה טעם וסברא איכא ביניהו דר' חסדא דאמר רב חסדא כדרך שתקנו משיכה במוכרי' כך תקנו משיכה בלקוחות ר"ש לית לי' דר' חסדא וכו' והקשה בש"מ פשיטא דבהא פליגי ומאי חידש בזה הגמ' הא מעיקרא נמי ידעי' דר"ש ע"כ ל"ל דר"ח כיון דס"ל דרק המוכר יכול לחזור ולא הלוקח ע"ש מ"ש בזה ונלע"ד ליישב דהנה לכאורה קשה כיון דר"ח אליבא דרבנן קאי דס"ל דהלוקח יכול לחזור כמו המוכר א"כ מאי קאמר כדרך שתקנו משיכה במוכרי' כך תקנו משיכה בלקוחות ולמה תולה המוכר בלוקח. שוב ראיתי שגם בס' תו"ח הרגיש בזה והנ"ל דאפי' לדעת החולקים על בעה"מ וס"ל דאפי' לאחר שנאנס המקח נמי יכול הלוקח לחזור בו מ"מ אפש"ל כיון דחכמים לא רצו לעקור לגמרי קנין מעות וא"כ ממילא לא יוכל הלוקח לחזור אם נאנס המקח כסברת בעה"מ א"כ אפי' לענין זולא נמי לא יוכל לחזור הלוקח כלל דאם יוכל לחזור לא יטרח המוכר להציל בשביל יוקר' דהא ירא אולי יוזל המקח וא"כ יחדא הלוקח ולמה זה יטריח דאם ישרף ממילא לא יפסיד המוכר דאז לא יוכל הלוקח לחזור וא"כ כי אמרי' דאם נאנס המקח דאין הלוקח יכול לחזור הוצרכו לתקן החזרה רק במוכר ולא בלוקח דאם הלוקח יוכל לחזור בשביל זולא לא יציל המוכר בשביל יוקרא וא"כ תקנה הראשונה לא היתה רק שהמוכר יוכל לחזור ולא הלוקח ויהי' זה תקנתה ללוקח רק לאח"כ חשו אולי בשביל יוקרא לחודא לא יטרח המוכר וממילא הוצרכו לתקן שאם ישרף יהי' באחריות המוכר כדי שיציל המוכר וממילא תו אין פסיד' ללוקח אף שהלוקח נמי יוכל לחזור בזולא מ"מ יטריח המוכר להציל שלא יפסיד לגמרי וזה הי' תקנה השני' אבל בתקנה הראשונה לא הי' אפשר לתקן שהלוקח יוכל לחזור דא"כ לא יטרח המוכר להציל בשביל יוקרא דהא ירא אולי יוזל ויחזיר הלוקח ואם ישרף ממילא לא יוכל לחזור וא"כ אפש"ל דר"ש ס"ל כשיטות בעה"מ דמשנשרף אין הלוקח יכול לחזור וא"כ ליכא לתקן שום חזרה בלוקח דא"כ לא יטרח המוכר להציל ח"ש ר"ש ל"ל דרב חסדא כלומר דליכא לתקן חזרה בלוקח דא"כ לא יציל המוכר בשביל יוקרא אמנם רבנן ס"ל דרב חסדא דחכמים ראו לתקן חזרה בלוקח ג"כ אפי' לאחר שנשרף וז"ש כדרך שתקנו משיכה במוכרים כלומר דהא המוכר כשחוזר הי' מסתמ' רק כשהמקח קיים תקנו משיכה בלקוחות שיוכל לחזור אע"ג שאין המקח קיים ונמצא דנעקר הקנין לגמרי מ"מ יכול לחזור ולכך תלי חזרת הלוקח במוכר דבמוכר קל לנו טפי לתקן חזרה דבמה שהמוכר חוזר לא נעקר עדיין לגמרי הקנין דהרי עד שעת חזרה אמרינן דהמקח קיים משא"כ אי אמרינן דהלוקח חוזר ומוכרחים לומר אפי' לאחר שנשרף דאל"כ לא הועילו בתקנתם כלל א"כ נעקר לגמרי הקנין דתו ל"ל דעד שעת חזרה המקח קיים דהא כשחוזר תו אין המקח בעין וקמל"ן דאפ"ה תקנו משיכה בלקוחות ג"כ אע"פ שע"י חזרת הלוקח נעקר הקנין לגמרי אמנם ר"ש ס"ל דאין לנו לעקור קנין מעות לגמרי וממילא לא יוכל הלוקח לחזור כשנשרף ולכך אין לתקן שום חזרה בלוקח אפי' מחמת זולא דא"כ לא יטרח המוכר להציל ומובן היטב פלוגתא דר"ש ורבנן במאי פליגי ובחי' פנ"י כתב ג"כ בשיטת רש"י דאליב' דר"ש ס"ל דלאחר שנאנס המקח אין הלוקח יכול לחזור ולפימ"ש נתבאר היטב שיטת הגמ' בס"ד ודו"ק:

(ל) עוד שם בגמ' קרא ומתני' מסייע לר"ל הנה רוב הפוסקים פסקו כר"י דבישראל מעות קונות מה"ת ולעיל פ"ב אות י' כבר כתבנו ליישב דלא תקשה אליבא דידן ממתני' אע"ג דמסייע לר"ל וכאן נבאר בס"ד דלא תקשי קרא ג"כ הנה עיקר ראיתי לר"ל הי' מדמהדר קרא עושק ולא תשומ' יד משמע דמעות אינו קוני' והא דמהדר עושק ע"כ צריך לפרש בקרא כגון שנטלו ממנו וחזר והפקידו אצלו והנה לכאורה קשה דכמו דאיכא סייעת' לר"ל מדלא אהדר תשומ' יד דמעות אינו קונות אדרבא נימא אפכא מדמהדר עושק דמעות קונו' ומנ"ל לאוקמי בשנטלו וחזר והפקי' אצלו אמנם י"ל הכי דעושק הוצרך קרא להדר כדי שיהי' ניתק לעשה דאל"ה הוי לקי על לאו דלא תעשוק וא"כ אין רא' כלל ממאי דמהדר קרא עושק דהא אצטריך שיהי' ניתק לעשה ועי' במס' ב"מ ס"א בתוס' ד"ה לעבור עליו דמשמע שם דעל עושק לפי אע"פ שהי' נל"ע אמנם דעת הרמב"ם אינו כן דעל עושק אינו לוקה. אמנם באמת בלא"ה לא צריך לאהדורי עושק דהא הוי לאו שאין בו מעשה דעיקר האיסור הי' מה שאין רוצה להחזיר לו וא"כ אפי' בשנטלו וחזר והפקיד אצלו נמי הוי לאו שאב"מ עי' בהגהת נו"ב מד"ת ליו"ד סי' ע"ז שכ' כן. אמנם לר"ל דס"ל מס' שבועות ג' ע"ב לאו שאב"מ לוקין עליו א"ש דהא דאהדר קרא עושק היינו שיהי' נל"ע וממילא