תבואות השדה חלק א רכו

(ג) ונ"ל ליישב שיטת הראב"ן דהנה ע"כ הא דחשו חכמים לטובת הלוקח אע"ג דלולא תקנ"ח הי' מדינ' עליו להציל את שלו ולא יהי' באחריות המוכר וע"כ כמ"ש הסמ"ע סי' קצ"ח ס"ק ט' דלאו כ"ע דיני' גמירי וסברו שעל המוכר להצילן כיון שהי' עדיין בידו ע"ש והנה לפי"ז היכא שהלוקח יודע שכבר נקנה לו ממש ובאחריותו הם לא הי' החכמים מתקנ' משיכה דכיון שיודע שעליו להציל לאיזה צורך יכניסו עצמ' החכמים לעשות המוכר לשומר שלו רק מ"מ השוו חכמים מדותיהם ולא חילקו בין אם יודע הלוקח או אינו יודע וא"כ נראה לומר דהא דס"ל לראב"ן דאפי' כשנאנס צריך לקבל מש"פ היינו דבאמת יש לחוש אולי ידע הלוקח שעליו להציל את שלו ולא הי' לו לסמוך על המוכר בהצלת' דבכה"ג הי' מה"ד עליו להציל משא"כ היכא שאינו יודע באמת וטעה בדין שהי' סבור שעל המוכר להציל אין עליו חיוב מש"פ דלזה הי' עיקר תקנ"ח שיוכל לחזור היכא שסבור שעל המוכר להציל וא"כ עיקר קבל' מש"פ היכא שהמקח נאנס הי' כך דאם האמת כדברי הלוקח שהי' סבור שעל המוכר להציל אין עליו שום עונש אפי' בידי שמים רק אנו חוששין אולי ידע שאין חיוב מדינ' על המוכר להציל' וא"כ הי' לו להציל את שלו וע"ז מקבל מש"פ דאם ידע שהי' ברשותו ולא הציל יהי' עכשו על ידי שמים ואם באמת לא ידע לא יהי' עליו עונש וממילא הועילו חכמים בתקנת' שפי' דאם באמת לא ידע וטעה בדין וסבור שעל המוכר להציל א"כ אע"פ שמקבל עליו מי שפרע לא יענש בדבר דלזה הי' התקנה שלא יצטרך להציל רק אילי הי' מן האנשים דדינ' בעירה וא"כ אין על המוכר להפסיד דהיה לו להציל את שלו וא"כ היכא שהאמת כדברי הלוקח לא יהי' עליו עונש אע"ג שמקבל עליו מש"פ כנ"ל ליישב שיטת הראב"ן בס"ד ודו"ק. (כד) והיכא דליכא מעות כגון מתנה או מציא' במה נקנה לר"י מה"ת ראיתי בש"מ שכתב וז"ל קשה לי מתנת מטלטלין דליכא מעות במה יקנה תירצו בתוס' דמודה ר"י במתנה כיון דליכא מעות דקונה במשיכה והרמב"ן אומר דאף מתנה אינו נקני' אלא בחליפין או בחצירו או באגב עכ"ל וכן דעת התוס' מס' ע"א ע"א ד"ה פרדשני דמתנה או מציא' לכ"ע נקנה במשיכה מה"ת כיון דליכא מעות וכבר כתבנו לעיל פ"ג לתת טעם לסברת' דר"י רק משו"ה ס"ל ד"ת מ"ק דכיון דעיקר דעת המוכר על המעות לא נסתלק רשותו מן החפץ כ"ז שלא קבל מעות ולא מהני קנין הלוקח בהחפץ כ"ז שלא נסתלקו רשות הבעלים וא"כ ממילא היכא דליכא מעות דרשות הבעלים מסולק ממילא לכ"ע מהני קנין משיכה שהי' הקנין מצד הלוקח ולעיל ביארנו יותר בס"ד:

(כה) והנה ראיתי בהג"ה אשר"י פרק הזהב שהבי' דכל היכא דל"ש משיכה לכ"ע מעות קונו' ולכך גבי נכרי דדינו במשיכה מה"ת אם מכר לו עובר פרתו מהני הקנין להפקיע מקדושת בכורה כיון דל"ש בי' משיכה לכ"ע קנה במעות ועי' בשיטה מקובצת לענין מכר דבר שאינו ברשותו אי נתפס בי' הקנין. והנה ממ"ש שם וז"ל ואם דעתו שלפי שהי' נמצא בשוק הי' דבר שבא לעולם תיפוק לי' שהרי לא משך השתא דבר שיש לו ברשותו אמרי' דלא קנה עד שימשוך מוכר דבר שאינו ברשותו מיבעי' עכ"ל והאריך שם בשיטת הפוסקים אי שייך מש"פ אפי' היכא שלא קנה כלל ד"ת ועי' בש"ע סי' ר"ט והנה לפי דברי הגהת אשר"י דהיכא דל"ש בי' משיכה לכ"ע מהני קנין מעות א"כ קשה מאי קאמר השתא דבר שיש לו ברשותו אמרי' דלא קנה עד שימשוך מופר דשא"ב מיבעי' והא הי' הנותנת דכיון דאינו ברשותו דל"ש בי' משיכה ממילא נתפס הקנין וא"צ למשוך והקנין חל משום שמצוי למכור בשוק כדאי' בש"ע סי' ר"ט ואף שיש לחלק בין הך דהגהות אשרי דשם בשום אופן ל"ש משיכה בהך עובר שהי' במעי בהמה משא"כ הכא הרי הי' כבר בעולם אלא שא"ב מ"מ מפשטא דלישנא נראה דלא ס"ל הך דהגהת אסר"יש (כו) והנה יש לחלק דאפי' אי אמרי' דהיכא דל"ש קנין מעות מהני משיכה לכ"ע כמ"ש הש"מ בשם הראשונים מ"מ אין להוכיח מינה נמי אפכא דהיכא דל"ש משיכה לכ"ע מהני במעות דיש לחלק באופן שכתבנו לעיל פ"ג אות כ' דבשלמא היכא שעשה משיכה ולא חסר רק קנין מעות שהי' הגורם סילוק רשות הבעלים שפיר שייך לומר דהיכא שנסתלק רשות הבעלי' ממילא בגוונא דל"ש מעות מהני הקנין משיכה כיון שהי' קנין החפץ משא"כ היכא דקפדי' שיהי' משיכה כגון בעכו"ם או למאן דס"ל משיכה מה"ת דבעי' שיהי' קנין חפץ דווקא ולא מהני סילוק רשות גרידא שהי' קנין מעות מאי אמרת דהיכא דל"ש משיכה לכ"ע יקנה במעות מה יושיענו זה כיון שנחסר לנו עכ"פ הקנין מה שצריך להיות בחפץ וכי משום שא"א לעשות בו משיכה יהי' עדיף כחו בזה הרי עכ"פ הקנין שצריך לעשות לא נעשה ולא דמי להיכא דל"ש בו מעות דשם מה שחסר לנו מצד המעות דהיינו סילוק רשות הבעלים נעשה אף בלי מעות דהבעלים נסתלקו ממילא היכא דל"ש מעות ולכך שפיר ס"ל לש"מ דאע"ג דהיכא דל"ש מעות אמרי' לכ"ע מה"ת משיכה קונה מ"מ ל"א אפכא נמי דהיכא דל"ש בי' משיכה לכ"ע יקנה במעות דמה מועיל לנו זה מה דלא אפשר במשיכה סוף סוף הרי הקנין מה שצריך לעשות לא נעשה ודו"ק היטב:

(כז) וז"ל הקצה"ח סי' קצ"ח ס"ק א' כתבו תוס' פרק השוכר ד' ע"א דהיכא דליכא כסף וודאי לכ"ע משיכה קונה דאל"כ מציא' ומתנה במה יקנה מה"ת ובש"מ פ' הזהב כתב בשם הרמב"ן דגם מתנה אינו נקנה אלא או בחליפין או בחצירו או באגב ע"ש ותמיהני דכיון דחצירו אינו אלא מטעם יד או מתורת שליחות וכיון דידו ממש אינו קונה לו למ"ד מעות קונות מאי עדיפ' דחצר וכן למ"ד משום שליחות נמי מודה היכא דל"ש בי' ידו דלא מפני חצר וצ"ע עכ"ל ואעתיק בכאן מ"ש בזה החחס"ו ליו"ד ס' שי' וסי' שי"ד הצריך לענין זה ומתוכו יתורצו כמה קושיות בס"ד:

(כח) וז"ל בסי' ש"י דוודאי לפי המובן אי לא חדשה התורה שום קנין לא לבנ"י ולא לב"נ ע"כ הי' בנוהג שבעולם אדם קונה מחבירו במעות שהוא פורע לו עד גמירה מה שהותנו ביניהם ואח"כ הי' לוקח מקחו לביתו ורשותו ובזה הי' נגמר הקנין בלי ספק ופקפוק וכן כתב להדי' ברש"י ריש פ"ב דבכורות ד"ה כלל כלל לא. וכן במתנה ומציא' אי לקח הדבר הנקנה לביתו ממש פשיטא שהי' שלו ומאן מרעי לי' מני' אמנם ניתנה התורה ונתחדשו קנינים מחודשי' לחדא בכסף בלי שיקח הדבר הנקנה לו כלל ולאידך במשיכה וזהו אינו לקיח' לביתו ורשותו אלא אפי' רק בסמטא או ברה"ר כשמשכו או הגביהו קנה עכ"ל המתבאר מדבריו דיש ב' ענינים גבי קנין האחד דמה שבא לרשותו ממש הוי שלו אפי' בלי תורת קנין השני מה שהי' שלו מצד קנין וז"ל בסי' שי"ד שם ומה שנתקשו האחרונים ובראשם הגאון בעל עה"ג מ"ט לא תקנו במתנה בבכור וכבר הארכתי במה שהוקשה איך שייך חצר בגוי הא אין לו שליחות וביותר צ"ע גדול על הרמב"ן בש"מ לב"מ דכ' אם גוי אינו קונה במשיכה במה יקנה הפקר ומתנה