תבואות השדה חלק א רכה

לכך תקנו משיכה אפי' בכה"ג דלא שייך נשרפו חיטך אע"ג דבכמה מקומות ל"א בזה לא פלוג ועי' בנתיבות המשפט סוף סי' ר"ד מ"ס בזה ועפי"ז יש לי השג' על מה שהביא בהגהת רמ"א חו"מ סי' קצ"ט סעיף ג' בשם מהרי"ל דכל כה"ג שהי' לדבר מצוה כמו בד' פרקים אלו שהעמידו על ד"ת ומשחיטים הטבח בע"כ ה"נ מי שקונה יין לקידוש לא תקנו משיכה ונשאר קיים הד"ת שיקנה במעות. ותם אני ולא אדע כיון דכל עיקר תקנת המשיכ' הי' רק לטובת הלוקח שלא יבא לידי פסידא א"כ למה יגרע בלקח לדבר מצוה וכי יגרע כחו של עושי מצוה שלא יחושו חכמים לתקנת' ומהך דחולין אין ראי' דבשלמא התם ל"ש באמת חשש' דנשרפו חיטך כמ"ש בס' לב ארי' דכיון דלא מכר כל החפץ ממילא מציל את שלו ורק משום לא פלוג היתה התקנה נשארת שם ג"כ לכך אמרינן כיון דהי' במקום מצוה שלא יתבטל הלוקח ממצות שמחת יו"ט העמידו על ד"ת כיון דפסיד' לא יהי' ללוקח כמ"ש הלב אריה משא"כ במקום שאם יהי' נשאר על הד"ת יוכל להיות פסיד' ללוקח בזה וודאי למה יגרע כח הלוקח במקום מצוה מבמקח וממכר דעלמא שחשו לתקנת הלוקח שלא יקנה רק במשיכ' שלא יהי' באחריותו ודו"ק:

(כ) ואחרי אשר מאת ד' היתה זאת לנו לברר דבכל קנין יש שני פעולות דהיינו סילוק המוכר מן החפץ וקנין הלוקח בהחפץ וסילוק המוכר נעשה ע"י קבלת המעות וקנין הלוקח בחפץ נעשה ע"י המשיכה כדמשמע ג"כ בדברי התוס' בכורות י"ג ע"א ד"ה מיד עמיתך נבא לתרץ קושי' הקצה"ח על הש"כ סי' קצ"ח ס"ק י' שכתב דאפי' בהותנו דמעות יקנה ג"כ לא קנה מהך ברייתא דהלוקח גרוטאות דמבואר שה דאע"ג דקנין עכו"ם הי' במעות מ"מ כשקבל עליו לדון בדיני ישראל קונה במשיכ' לחוד' ג"כ ולפימ"ש נכון הדבר לחלק דבשלמא בעכו"ם דאע"ג דגלתה לנו התורה שיהי' קנינו במעות והנה אם הוא קבל עליו בפירוש שיקנה במשיכה א"כ איזה צד מן הקנין נחסר לנו מה שהי' מן הדין באופן אחר דהיינו מעות דהי' גורם סילוק רשות הבעלים מן החפץ בזה שפיר שייך לומר דכיון שהותנה בפירש שיקנה במשיכ' א"כ ע"י תנאי מסלק עצמו מן החפץ וא"כ ממילא נגמר הקנין מכל צד דהיינו קנין בחפץ נגמר ע"י המשיכ' וסילוק רשות המוכר אע"ג דלולא התנא הו"א דלא נסתלק רק בקבל' מעות מ"מ כיון שהותנה בפי' שיקנה במשיכ' מועיל התנאי לסלק רשותו דתנאי מה שמתנה להדי' שמסלק עצמו לא גרע ממה שנסתלק רשותו ע"י מעות משא"כ גבי ישראל מכיון שתיקנו חכמים משיכת דהי' הקנין בחפץ וא"כ אם הותנו שיקנה במעות איזה צד מן הקנין נחסר הי' צד מה שצריך לקנות ולעשות משיכה בהחפץ בזה שפיר אמרינן כסברת הש"כ שהביא ראי' ג"כ מכמה מקומות דהתנאי לא יכול לפעול קנין והנה א"כ אע"ג דלולא תקנ"ח הי' סגי' לן בהא לחוד' במה שהמוכר מסלק עצמו מן החפץ ובזה כבר הי' נקנה להלוקח מ"מ עכשיו שתקנו חכמים משיכה א"כ הוי הקנין העיקר מה שהי' מצד החפץ א"כ אע"ג שהותנו שיקנה במעות מ"מ הרי חסר לנו עכ"פ קנין חפץ מה שצריך להיות עפ"י תקנ"ח וא"כ אע"ג דע"י תנאי מהני סילוק רשות מן החפץ דתנאי שהותנו בפירוש הי' עצמו הוי סילוק רשות מ"מ אין התנאי יכול לפעול קנין בהחפץ ולכך שפיר פסק הש"כ דאע"ג דהותנו שיקנו במעות לא מהני כיון שחכמים תיקנו משיכה דהי' קנין החפץ דווקא וזה אין התנאי יכול לפעול ודו"ק היטב. (כא) ועפ"י דרכנו מתורץ ג"כ קושי' מה שהצגנו לעיל סעיף י"ג באות ד' דהנה מה דהי' ס"ד להגמ' להקשות ואימ' לעכו"ם ער דאיכא תרתי היינו ג"כ דהו"א דבישראל הי' דמהני משיכה דהמוכר סומך על הלוקח הישראל שכיון שמשך שבוודאי יתן לו מעות וא"כ ע"י המשיכה נסתלק ג"כ רשות הבעלים מן החמץ משא"כ בעכו"ם דלא מהימן לי' לא יוכל לקנות ע"י משיכה דכ"ז שאין העכו"ם נותן לו המעות לא סמכה דעתו של המוכר ואין רשותו מסולק מן החפץ וכן במעות לחודא לא קנה העכו"ם דישראל ג"כ לא מהימן לי' לעכו"ם וכ"ז שלא מסך החפץ מרשות המוכר לא סמכה דעתו לקנות דמתירא כל שעה אולי יעכב בידו ולא ירצה ליתן לו ולכך הו"א דבעי' תרתי מעות ומשיכ' דהינו שיהי' הקנין נגמר מצד הלוקח ומצד המוכר וא"כ לא הי' יכול תגונ' לתרץ דומי' דעמיתך שיהי' סגי' לי' בחדא דהרי כיון דעמיתך אתא למעט עכו"ם עכ"פ שלא יהי' לגמרי כישראל א"כ מסתבר טפי לדרוש שהסבר' נותנ' דבעכו"ם בעי' דווקא תרוייהו כמ"ש שהי' מצד הסברא שיהי' נגמר הקנין מצד המוכר ומצד הלוקח. דבאמת היא דדרשי' בפשיטות שיהי' קנין העכו"ם היפוך מישראל זה אין לו סברא ועי' בנו"ב מד"ק ליו"ד סי' פ"א מ"ש בזה ולכך לא יכול לתרץ דומי' דעמיתך דתרי הסברא הי' לגרע כח קנין עכו"ם משל ישראל ולכך מתרץ ק"ו גופו באחד ממונו בשתי' ואתי הק"ו ומפיק לי' מסברא אמנם לבתר הכי דפריך ואימ' או בהא או בהא דלזה שוב אין לנו סברא לומר שיהי' קנין עכו"ם עדיף משל ישראל לקנות בשתיהם רק מגזה"כ דעמיתך דמוכח דדינו של עכו"ם אינו כשל ישראל הוי דרשי' דעכו"ם או בהא או בהא ע"ז משני שפיר דומי' דעמיתך כלומר דאע"ג דעמיתך אתי למעט דיני עכו"ם מדיני ישראל מ"מ בעי' דווקא דומי' דעמיתך שלא יהי' עכ"פ יפה כחו דישראל רק בחדא ועכו"ם באחד משתיהם וא"ש בל השקל' וטרי' דשמעתי' ודו"ק ובזה נשלם זה הפרק בס"ד:

פרק ד' נסדר קצת שיטות הפוסקים בענין משיכ' ובענין מי שפרע. (נג) שיטת בעהמא"ו דהלוקח אין יכול לחזור רק היכא שהמקח קיים משא"כ היכא שכבר נשרף אין יכול לחזור ובהגה' אשר"י כתב שכן נראה שי' רש"י ד"ה כך תקנו חכמים והיינו מדכתב שאם יראה הלוקח דליק' באה יאמר חוזרני בו משמע הא לאחר שנשרף אין יכול לחזור ועי' בפנ"י אמנם שיטות רוב הפוסקים דאפי' לאחר שנשרף יכול לחזור ואדרבא קילא טפי דכ"ז שהמקח קיים אם הלוקח חוזר צריך לקבל מש"פ וכשנשרף תו א"צ לקבל מש"פ וכן דעת הש"ע בחו"מ סי' כ"ד סעיף ב' דאם נאנס המקח אין חייב לקבל מש"פ. אמנם בהגה' אשר"י הביא שיטת הראב"ן דאפי' כשנאנס נמי צריך לקבל מש"פ וצריך להבין לשיטתו דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן כיון דעיקר התקנה הי' בשביל טובת הלקוחות כדי שלא יפסידו בחנם. וא"כ לא הועילו כלל למי שהי' יריש דלא ירצה לקבל מש"פ רק מי שאינו הגון וכאן ל"ש תירוצא דהתוס' ד"ה אא"ב דוודאי לא תקנו רק בשביל שאינו מהוגנים שיניחו לשרוף פירות חביריהם דהא מ"מ היכא שהמוכר יהי' אינו הגין והלוקח יהי' ימ"ש צדיק מה פעל בתקנ"ח כיון דמסתמא לא ירצה לחבל מש"פ וכבר הרגיש בזה בס' שט"מ ג"כ ע"ש: