תבואות השדה חלק א רכד

מרשות הלוקח ועי' באב"מ סי' נ"ה ס"ק ל"ג שכ' נמי כה"ג דמה שהחכמים הפקיעו איזה קנין מ"מ לא נחשב הדבר שיהי' לגמרי כשלו של מי שאינו שלו ובחי' הרשב"א למס' גיטין ל"ו ע"ב משמע דאי ילפי' דהפקר ב"ד הפקר כר' יצחק מקרא דכל אשר לא יבא בעצת זקני' יחרם כל רכושו אינו מוכח רק דיש להם כח להפקיע. אבל אי דרשי' כר"א שם מהך דמה ענין ראשי המטות אצל האבות וכו' מה אבות מכחילות ביניהם כל מה שירצו מוכח ממילא דיש להם כח אפי' להכניס לרשות של מי שאינו שלו עי"ש וכן משמע בס' דברי אמה בענין הפקר שם דף קט"ז ע"א עיי"ש והנה הרמב"ם בפכ"ד מהלכות סנהדרין מביא ג"כ קרא דר' יצחק מאשר לא יבא בעצת הזקנים וכו' מוכח דס"ל ג"כ דהא דאמרי' הפקר ב"ד הי' רק להפקיע מרשות ולא להכניס לרשות:

(טו) ולפי"ז יש ליישב חילוף הגירסאות דידן ובירושלמי דגמ' דילן ס"ל דעיקר תקנ"ח לא הי' רק להפקיע החפץ מרשות הלוקח שלא יהי' באחריותו אמנם במה שהי' מצד המוכר דהיינו בקבלת המעות שלו בזה לא הכניסו עצמם כלל ולכך לא קאמר מפני מה אמרו מעות אינה קונות דאז הוי משמע דחכמים הכניסו עצמ' גם בזה מה שהי' מצד המוכר דהיינו קבלת המעות שלא יהי' נסתלק רשותו מן החפץ כלל וכאילו לא מכר מעולם לכך קאמר ומפני מה אמרו משיכה קונה כלומר שחכמים לא הכניסו עצמ' רק שלא יהי' ברשות הלוקח עד שימשוך. אמנם בירושלמי ס"ל דחכמים הפקיעו החפץ מרשות הלוקח והכניסו לרשות המוכר וא"כ הי' תקנת' גם נגד המוכר שלא יתחיל הקנין כלל ולכך אית' שם ומפני מה אמרו אינ' קונות ודו"ק ועי' לעיל בתוס' ע"ד ע"א ד"ה מאי ארי' דלר"י אפי' לבתר התקנה מותר המוכר להשתמש במעות ובש"מ מביא בזה פלוגתת ראשונים דיש סוברים דאפי' אם לא קנה המעות מ"מ מותר להשתמש בהם. ויש שסוברים דכיון דהוא נתן לו המעות בתורת מקח ולא קנה אין לו רשות להשתמש בו:

(טז) ולפי"ז א"ש דעת הרמב"ם דוודאי לענין מעילה אמרי' שפיר דלא מעל עד שימשוך החפץ דכיון דחכמים הפקיעו החפץ שלא יקנה הלוקח א"כ ממילא לא יצא המעות לחולין דשם אנו דנין על הלוקח אם מעל וחכמים הפקיעו אצלו הקנין. משא"כ גבי כהן שמכר פרה לישראל דאע"ג דעפ"י תקנ"ח לא חל המקח מ"מ חכמים לא הכניסו עצמם רק להפקיע מהלוקח אבל במה שנסתלק רשות המוכר ע"י קבלת המעות בזה לא הכניסו עצמ' וא"כ כיון דמה"ת באמת כבר יצאה הפרה מרשות הכהן בוודאי אי הו"א דחכמים הכניסו הפרה לרשותו א"כ הי' מותר להאכילה תרומה אמנם כיון דאמרי' דחכמים לא הכניסו עצמם בזה כלל וא"כ מה"ת מסולק הי' מן הפרה בקבלת המעות רק כיון שחכמים הפקיעו הפרה מרשות הלוקח ממילא זכה בה המוכר אבל לא שהחכמים יכניסו עצמ' לזה א"כ תו ל"ל דע"י מה שהי' זוכה מדרבנן יהי' מועיל אף לדאוריי' שיהי' פרה שלו להאכילה תרומה דהא החכמים לא הכניסו עצמ' בזה שיהי' הפרה של המוכר כמעיקרא רק שלא יהי' ברשות הלוקח והמוכר רק ממילא זכה בה ולא עפ"י תקנ"ח ולכך ס"ל שפיר דכיון דמה"ת מעות קונות וכבר הי' מסולק מן הפרה שוב אסור להאכילה תרומה דמה שהי' גם עכשיו ברשות הכהן המוכר זה אינו עפ"י תקנ"ח רק דממילא זכה בה כיון שהפקיעו מן הלוקח ולכך לא מהני שיהי' ברשותו גם לענין איסור להאכילה תרומה ג"כ משא"כ אי הו"א דחכמים הכניסו החפץ לרשות המוכר שיהי' כמעיקרא בוודאי הי' מהני גם לענין שיהי' נקראת ברשותו לענין תרומה ודו"ק היטב וא"כ מתורץ קושיא הראשונה:

(לז) ועתה הבא נבוא לתרץ מה שהקשו הראשונים על הרז"ה מסוגי' דחולין דאמרי' אם מה מת למוכר אלמא דאף אם נאנס המקח נמי ברשות המוכר קאי. דהנה סברת הבעהמא"ו נמי יש להסביר עפימ"ש דשיטתו הי' רק דוודאי אי הו"א דחכמים הפקיעו החפץ מה שהי' ראוי להיות מה"ת של הלוקח והכניסה לרשות המוכר א"כ ממילא נעקר הקנין לגמרי ותו אינו ברשות הלוקח לשום דבר ואם נאנס הי' באחריות המוכר משא"כ כיון דאמרי' דחכמים לא הכניסוהו לרשות המוכר א"כ ממילא אפי' לאחר שעקרו הקנין מ"מ לא נעקר לגמרי שהרי מה שנעשה ע"י הקנין חלק אחד דהיינו מה שהמוכר מסלק עצמו מן החפץ נשאר כבראשונה ולא הפקיעו רק מה שהי' החפץ ברשות הלוקח לולא תקנת' זה הפקיעו. וממילא כיון דלא נעקר לגמרי מעשה קניינם והמוכר מסולק עדיין מן החפץ כמו קודם התקנה שפיר יכול לומר מוכר ללוקח כשיבא לחזור מן המקח לאחר שכבר נשרף כיון דהקנין נשאר עכ"פ קצת א"כ כ"ז שלא תעמיד לי מקחי כדי שיהי' ברשותי לא אחזיר לך המעות דכ"ז שאין הלוקח חוזר נשאר עכ"פ קיים מה שהמוכר הוא מסולק מן החפץ בקבלת המעות והנה זה ג"כ הוכיח הבעהמא"ו מלשון הגמ' דקאמר ומ"מ אמרו משיכה קונה ולא קאמר מעות אינ' קונות דהיינו דעכ"פ זה החלק מן הקנין מה שנעשה ע"י המעות דהיינו סילוק רשות המוכר מן החפץ נשאר קיים עד שיחזור הלוקח להדי' עפ"י תקנ"ח ואז ישוב המקח לרשות המוכר וממילא אם אינו חוזר עד שהמקח כבר אינו בעולם לא מהני חזרתו עד שיהי' מכניס המקח לרשות המוכר כמו שהי':

(יח) ומעתה לא קשה מסוגי' דחולין דע"כ ל"א דלאחר שהמקח אינו בעולם לא יכול לחזור רק אי אמרינן דכיון דמה שהמוכר נסתלק מן החפץ נשאר אפי' לאחר התקנה ולכך אם אין מעמיד לו מקחו אין יוכל לחזור והיינו דווקא כשהמוכר קבל כבר המעות לגמרי דאז כבר נסתלק החפץ מרשותו אפי' לאחר התקנה אמנם שם במס' חולין דמיירי ברישא שהלוקח לא נתן רק דינר ואפשר דבסיפא מיירי ג"כ בהכא וא"כ במה שהמוכר קבל המעות לא נסתלק החפץ לגמרי מרשותו וממילא כי תקון חכמים שהלוקח יוכל לחזור קודם המשכה נעקר מעשה הקנין לגמרי שהרי לרשות הלוקח לא בא ורשות המוכר ג"כ לא נסתלק ממנו כיון שלא מכר השור לגמרי דבוודאי מי שמכר איזה חפץ אע"ג שלא קבל רק מקצת המעות שפיר נוכל לומר דמ"מ נסתלק רשות המוכר דמכיון שנתרצה במקצת מעות והשאר זקף במלוה ממילא אין על החפץ שם בעלים הראשונים משא"כ היכא שלא מכר רק מקצת החפץ א"כ במה שהחכמים הפקיעו הקנין נתבטל מעשה הקנין לגמרי דסילוק רשות המוכר ליכא כיון שלא מכר רק מקצת מן החפץ וברשות הלוקח ג"כ אינו ע"י תקנ"ח וכיון דהקנין נעקר לגמרי שפיר אמרינן דאם מת מת למוכר משא"כ היכא שגם ע"י תקנ"ח נשאר קיים הקנין לענין שיהי' רשות המוכר מסולק ממנו שפיר ס"ל לבעהמ"א דלאחר שאין המקח בעולם תו לא יוכל הלוקח לחזור ודו"ק:

(יט) ובחידושי לב ארי' למס' חולין שם פ"ג ע"א כתב דבכה"ג באמת לא היינו צריכין לחוש לשמא יאמר המוכר נשרפו חיטך כיון שלא מכר כל החפץ וכתב שם דרק שלא יהי' מילתא דרבנן כחוכ' דבנתן כל המעות לא קנה ובמקצת מעות קנה