תבואות השדה חלק א רכג

המשיכה לפעול הקנין ובזה יש להסביר שיטות הראשונים והתוס' במסכת ע"א פ"א ד"ה פרדשני דבמציא' או מתנה לכ"ע משיכה מה"ת דכיון דליכא מעות ממילא הבעלים מסלקין רשות' מן החפץ ויוכל שפיר הקנין להתפעל ע"י המשיכה וכן משמע בירושלמי פ"ח דמס' שבועות הלכה א' דלמאן דס"ל ע"ק העיקר תלוי בהקנאת המוכר ומאן דס"ל משיכה קונה העיקר תלוי בדעת הלוקח שם גבי חישב לאוכלים ולעצים רק דשם אי' הגירסא דר"י ס"ל מעות אינו קונות אמנם במראה הפנים שם בד"ה על דעתי' כתב שהי' ט"ס וצ"ל איפכא כגירס' דילן דר"י ס"ל מ"ק ויגיד עליו רעו דבירושלמי מס' ב"מ אי' ג"כ כגירס' דילן בש"ס דר"י ס"ל מ"ק. והנה מדפריך הגמ' מ"ט דר"ל ולא קאמר מ"ט דר"י משמע ג"כ דקנין מעות הי' מצד הסברא ולכך פריך מ"ט דר"ל דאיזה סברא יהי' שע"י משיכת החפץ יגמר הקנין דהא פשיטא דמשיכה שלא ברשות בעלים לא מהני ועיקר משיכה הי' רק מדעת הבעלים וא"כ איזה סברא יש לנו שהקנין יהי' נגמר ע"י המשיכה ולכך קאמר ר"ל משיכה מפורשת מה"ת כלומר דבאמת אין טעם בדבר רק דהתורה גילה לנו שמשיכה יפעול הקנין והא דלא ס"ל דמעות ג"כ קונה היינו כדדרשינן בבכורות דרק קנין אחד אמרי' עי"ש בתוס' ובריטב"א מקשה אמאי לא ס"ל לר"י משיכה ג"כ מקרא כיון דס"ל דמשיכה הי' עכ"פ קנין אמאי לא ניחא לי' לומר דתרוייהו קני כך הקשה בשם הר' משה כהן ותירץ וז"ל ואפשר דלא ס"ל משיכה קונה מה"ת עכ"ל ותירוצו אין מובן. וי"ל דבאמת אין שום סברא לר"י שמשיכה יהי' איזה קנין דהא באמת הכל תלוי בדעת המוכר ודעתו של המוכר במקח הי' רק על המעות רק לבתר שתיקנו חכמים משיכה א"כ ממילא מסלק רשותו מן החפץ כיון שיודע שעי"ז יהי' נגמר הקנין וממילא מהני מה"ת אבל לולא שתיקנו חכמים משיכה מאיזה טעם אין שום סברא לומר שמשיכה יוכל לפעול איזה קנין. ועפי"ז א"ש דאפי' לשיטת הסוברים דדרבנן לא מהני לדאורייתא מ"מ לא מצינו שאם לקח איזה חפץ במשיכה דלא יוכל לקדש בו מה"ת ולפי מ"ש א"ש דעיקר הריעותא בקנין משיכה הי' משום דכ"ז שלא נתן מעות אין הבעלים מסלקין רשות' מן החפץ דעיקר דעת המוכר על המעות והיינו דווקא אי לא הי' תיקנו חכמים משיכה נוכל לומר דמסברא לא הוי קנין משא"כ לבתר שכבר תיקנו משיכה והמוכר מניח למשוך החפץ מרשותו ממילא מסלק עצמו בכך מן החפץ ושפיר מהני מה"ת לכ"ע. המורם מדברינו אלה דקנין המעות פועל לסלק רשות הבעלים ולר"י בזה נגמר כבר הקנין מה"ת דכיון דרשות הבעלים מסולקי' ממילא נקנה המקח ללוקח וקנין משיכה הי' שמכניס החפץ לרשות הבעלים ולר"ל מהני מה"ת דהיינו מקרא מפורש אפי' בלא שום סברא ורשות הבעלים מסולק ממילא. אמנם קנין מעות הי' וודאי דהי' מהני מסברא רק כיון שהתורה גילה לנו קנין משיכה ממילא לא מהני קנין מעות דרק קנין אחד אמרי' מהני שני קניני' דהיינו מעות ומשיכה ועי' היטב במס' בכורות בתוס' ד"ה מה עמיתך ובתוס' ד"ה ד"ת ודו"ק היטב. (יג) ונציע איזה קושיות בס"ד. א' כבר הערנו לעיל פ"ב דכיון דלהר"מ ס"ל דמה שחכמים הפקיעו הקנין מהני אפי' לד"ת מדפסק בפ"ו מהלכות מעילה דקנה חפץ במעות של הקדש מישראל לא מעל עד דמשך א"כ אמאי פסק בפ"ט מהלכות תרומות דכהן שמכר פרה לישראל כיון דד"ת ע"ק לא תאכל בתרומה והא חכמים הפקיעו הקנין. ב' הנה דעת בעהמא"ו בסוגי' דאע"ג שתקנו חכמים משיכה מ"מ אין הלוקח יכול לחזור רק אם החפץ קיים משא"כ אם נשרף החפץ תו אין יכול לחזור דיכול לומר לו תן לי מקחי ואחזור לך מעותיך דכיון דמעות קונות ד"ת אין יכול לחזור בו רק כ"ז שהמקח קיים והקשה עליו הרמב"ן במלחמות ממס' חולין פ"ג ע"א דאמרי' שם לפיכך אם מת מת למוכר אלמא אע"ג דנאנס מ"מ הי' ברשות המוכר דרק בד' פרקים שמשחיטין הטבח בע"כ דאוקמי' אדין תורה אז הי' ברשות הלוקח עי"ט ובעה"מ עצמו הרגיש בזה וכתב דשם הוי כמו שהמקח קיים דחיות' בעלמא הי' דנפק מיני' עיי"ש. ג' הנה בהגהת רמ"א בש"ע חו"מ סי' קצ"ח סעיף ה' הביא בשם הב"י דאם התנו שיקנה במעות קנה והשיג עליו הש"כ ומביא כמה ראיות דלא מהני בזה תנאי ותפס עליו הקצה"ח שם ס"ק ג' וכן ברי"ט אלגאזי מהא דאמרי' במס' בכורות בברייתא דהלוקח גרוטאות ואם משנתן מעות משך יוליך הנאה ליה"מ ואס"ד מעות קונות משיכה למ"ל ומשני כגון שקבל עליו לדון בדיני ישראל אלמא דמהני תנאי מה שקבלו עליהם והנה אם אמנם דמהא דלא נגמר הקנין עד שימשוך אין קושי' על הש"כ דשאני התם כיון שאמר להדיא שאינו רוצה לקנות וודאי מהני לכ"ע והש"כ לא קאמר רק במקום דהקנין לא מהני דאף אם הותנו לקנות נמי לא מהני מ"מ קשה מהא דמסקי' א"ה מעות למ"ל ומשני אע"ג שנתן מעות אי משך אין ואי לא לא אלמא אע"ג דדין הנכרי שאינו קונה במשיכה מ"מ כיון שהותנו לקנות מהני אפי' במשיכה לחודא וא"כ ה"נ אע"ג שאין הדין לקנות במעות מ"מ כי הותנו מהני וזה תפיסה גדולה על הש"כ. ד' במס' בכורות ריש פ"ב אי' שם בגמ' ואימא לעכו"ם עד דאיכא תרתי ומשני ק"ו גופו באחת ממונו לכ"ש ואומר או כהא או כהא דומי' דעמיתך מה עמיתך בחדא אף עכו"ם בחדא ומדקדק שם בס' קרבן אשם אמאי לא משני הגמ' מיד על הא דפריך ואימא לעכו"ם עד דאיכא תרתי הו"מ לשנויי דומי' דעמיתך:

(יד) וליישב כל אלו ד' קושיות על ארבע' לו אשיבנה דהנה בגמ' אית' ומפני מה אמרו משיכה קונ' ולכאורה יל"ד אמאי לא קאמר ומ"מ אמרו מעות אינה קונות ובירושלמי איתא באמת כך ומפני מה אמרו מעות אינה קינות עי' בירושלמי פ"ד דמס' ב"מ ונראה דהנה יש להסתפק בהא דאמרו חכמים דאע"ג דד"ת מעות קונות והחפץ ברשות הלוקח וחכמים הפקיעו הקנין שלא יהי' ברשות הלוקח כדי שלא יאמר נשרפו חיטך. אם הי' תקנ"ח רק להוציא החפץ מרשות הלוקח ולא שיעמידו חכמים החפץ ברשות המוכר כמעיקרא דכיון דמצד המוכר כבר נעשה הקנין דבלקיחת המעות נסתלק רשותו מן החפץ וא"כ לא באו חכמים רק להפקיע מרשות הלוקח כדי שלא יהי' ברשותו לאונסי' לשיטת רוב הפוסקים שנחלקו על בעהמא"ו ולשיטת בעהמא"ו ורש"י דס"ל ג"כ כשיטת בעהמא"ו דלאונסי' מ"מ קאי ברשות הלוקח אפי' לאחר התקנה כמה שפירש בהגהת אשרי בכוונת רש"י מ"מ הוציאו חכמים מרשותו שהמוכר יהי' יכול לחזור לענין יוקר' כדי שלא יטרח ויציל אבל בזה להכניס החפץ ברשות המוכר כמעיקרא בזה לא הכניסו עצמם חז"ל או דאמרי' דחכמים עקרו לגמרי הקנין שהי' מה"ת ברשות הלוקח והפקיעו החפץ מרשות הלוקח והכניסו לרשות המוכר. והנה אפש"ל דזהו תלי' אי אמרי' דהפקר ב"ד הי' שיש להם כח לחכמים אפי' להכניס הדבר ברשותו של מי שאינו שלו או דרק שיש להם כח להפקיע הדבר מרשות מי שהי' שלו ולעשותו כהפקר ואע"ג דהכא בוודאי מכיון שלא זכה הלוקח לא נוכל לומר שהי' הפקר שהרי ממילא הי' ברשות המוכר ע"מ אמרי' דהיינו דכיון שאין הלוקח זוכה בו ממילא המוכר יזכה בו אבל החכמים לא הכניסו עצמם רק להפקיע