תבואות השדה חלק א רכב

לחומר' לא יתכן לומר דבספיקא לא התקינו כיון דספיקא מה"ת לחומרא א"כ אין חילוק בין דאורייתא לדרבנן כהשת הרמב"ן. והנה לפי"ז א"ש דמאן דס"ל ספיקא מה"ת לקולא שפיר יש לומר דכל דרבנן הוי כעין דאורייתא ממש משא"כ אי אמרינן ספיקא מה"ת לחומרא א"כ ל"ל דכל דרבנן הוי כעין דאורייתא ממש מכח השגת הרמב"ן דא"כ אמאי אמרינן בכ"מ ספיקא דרבנן לקולא ודו"ק:

(י) והנה לפימ"ש דאי אמרינן דכל תקנת וגזירת חז"ל הי' מה"ת ממש שפיר מהני קנין דרבנן אפי' להפקיע מידי מעילה דאורייתא א"ש לתרץ קושי' הכ"מ והלח"מ דהנה בס' ש"ש שמעת' א' פ"ד כתב להוכיח מסוגי' דמס' חולין גבי ספק סכנת' לחומר' ט' ע"ב דרבא ס"ל ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא ע"ש וא"כ לרבא ע"כ לא ס"ל דכל דרבנן הוי כעין דאורייתא ממש כמ"ש דא"כ יקשה עליו קושית הרמב"ן אמאי אמרינן סד"ר לקולא וע"כ דדרבנן לא הוי כעין תורה ממש וא"כ לא מהני קנין דרבנן לאפקועי עידי מעיל' דאוריי' ולכך שפיר הוכיח דמשיכ' מה"ת דאל"ה אמאי לא מעל בנתינת מעות לחוד דל"ל כיון דחכמים הפקיעו קנין מעות דזהו לא מהני להקל בדאוריי' (וכן מ"ש משום שאמרה התורה ימין ושמאל דווקא בוודאי דברה התורה ולא בספיקא הי' כמי רק למאן דס"ל ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא עי' בס' חוו"ד ביו"ד סי' ק"י בקונטרס הספיקות) אמנם להר"מ דס"ל שפיר דכל מה שתיקנו רבנן הי' כעין תורה ממש שפיר ס"ל דאע"ג ד"ת מ"ק מ"מ כיון שחכמים הפקיעו הקנין לא מעל גבי ישראל עד דמשך דתקנת חז"ל מהני אפי' בדאוריי' אפי' לקולא ודו"ק היטב:

(יא) והנה מעתה צריכין לבאר דברי הר"מ פ"ט מה' תרומות מ"ט פסק בכהן שמכר פרה לישראל ולא משך הלוקח דאסור להאכילה כרשיני תרומה כיון דד"ת מעות קונות והא מכיון שהפקיעו חכמים קנין מעות וכבר כתבנו דרבנן מהני לדאורייתא כמי א"כ הרי הי' ברשות הכהן עדיין כיון שלא משך הלוקח. ונראה דהנה אע"ג שחכמים הפקיעו קנין מעות מ"מ כל כמה דלא חזר המוכר הרי נגמר הקנין רק דחכמים תקנו שאם יארע איזה אונס שיהי' באחריות המוכר אע"ג דלא חזר לדעת רוב שיטות הפוסקים שחולקי' על הרז"ה דס"ל שאם נאנס המקח שהי' ברשות הלוקח ויבואר לקמן בס"ד מ"מ כ"ז שהמקח קיים ולא חזר המוכר הרי הי' כאילו כבר נגמר הקנין ועי' בהר"מ מיגש למס' שבועות מ"ח ע"א בח"ה ועוד דכד מעינ' בה במילתא שכ' וז"ל אבל הכא דקא טעין לי' בע"ה דינר דמי פירות אילו בעי החנוני למיהדר בי' לאו כל כמיני' אלא עד דמהדר לי' דינר ומתבל עלי' מש"פ עי"ש והובא ג"כ בהגהת קצוה"ח לש"ע חו"מ סי' קצ"ח הרי שמעי' מינ' דכל כמה דאינו חוזר הרי נגמר הקנין לשעה עכ"פ עד שיחזור המעות ויקבל מש"פ והנה א"כ בכהן שמכר פרה לישראל דכ"ז שלא חזר בו הרי נגמר הקנין ומסתמא אמרי' דלא יחזור דלא למיקם במש"פ ולכך אין להאכילה תרומה. אמנם ע"כ ל"א דכ"ז שאינו חוזר נגמר הקנין ה"ד במקום שאם ירצה לחזור יצטרך לקבל מש"פ משא"כ במקום שאם ירצה לחזור לא יצטרך אפי' לקבל מש"פ אין כאן שום התחלה להקנין. וא"כ א"ש דבשלמא גבי לקח חמץ במעות של הקדש ולא משך דבשעה שאנו דנין אם מעל מסתמא כבר נודע שהמעות הי' הקדש וא"כ אם ירצה לחזור פשיטא דלא יצטרך לקבל מש"פ. דהרי לא גרע מהיכא דאית לי' פסידא ללוקח דא"צ לקבל מש"פ כמ"ש התוס' במס' ב"מ מ"ז ע"ב ד"ה אא"ב ועי' במל"מ פ"ז מהלכות מכירה שהביא בשם שו"ת מהר"ם אלשיך שגם דעת הרמב"ם כן וא"כ הכא אם ירצה לחזור שלא ימעול פשיטא שא"צ לקבל מש"פ. ולכך אמרי' שפיר כיון שחכמים הפקיעו קנין מעות ממילא לא מעל דהא בשעה שאנו דנין על המעילה אז כבר יהי' נודע לו שהי' של הקדש ולא יצטרך לקבל מש"פ אין כאן שום התחלה להקנין משא"כ בכהן שמכר פרה לישראל דאע"ג דחכמים הפקיעו תנין מעות מ"מ כ"כ דלא חזר הרי נגמר הקנין עד שעת חזרה כיון שאם ירצה לחזור יצטרך לקבל מש"פ וכל כמה דלא קבל מש"פ והמקח קיים הרי נגמר הקנין ולכך אין להאכילה כרשיני תרומה. וגבי אתנן דלא חל עליו שם אתנן עד דמשך נמי א"ש דשם ל"ש לומר דלא ירצה לקבל מש"פ דכיון דכל הענין הי' תועבת ד' גם שניהם אין להב"ד להכניס עצמם בדבר הזה למיקם האי גברא במש"פ ולכך אמרי' שפיר כיון שחכמים הפקיעו הקנין דלא חל שם אתנן ודו"ק היטב. והנה ביארנו בס"ד והוכחנו דדעת הר"מ דדרבנן מהני לדאורייתא לענין קנייני'. ובשאר ענייני' אי מהני דרבנן לדאוריי' כבר האריכו בזה האחרונים ועיין בשעה"מ פ"ח מהלכות לולב. ולקמן נבאר עוד בס"ד מ"ט ס"ל להר"מ בכהן שמכר פרה לישראל ולא משך דאין להאכילה תרומה אע"ג שחכמים הפקיעו קנין מעות דלא כמ"ש לעיל בשם ספר אב"מ באות ז' דדעת הר"מ דדרבנן לא מהני לדאוריי' ויבואר לקמן בדברינו בפרק ג' בס"ד. ועי' בענינים אלו היטב בשו"ת טור האבן סי' י"ח וכאן אין להאריך יותר ועי' בקצה"ח סי' קצ"ד לענין קנין אודית' אי מהני נמי לענין איסורי' כגון גבי חמץ ועיין בשו"ת מוצל מאש סי' י' אי מהני אודית' לענין מצות דבעי' לכם כגון לולב עי"ש:

פרק ג' בו יבואר בס"ד קנין מעות וקנין משיכה. (יב) במס' ב"מ מ"ז ע"ב אמר ר"י ד"ת מעות קונות ומפני מה אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חיטך בעליה ור"ל אמר משיכה מפורשת מה"ת ופריך הגמ' מ"ט דר"ל א"ק וכי תמכרו ממכר לעמיתך וכו' דבר הנקנה מיד ליד. והנה רש"י בכמה מקומות פירש דעפ"י הטעם דמעות קונות משום דכתיב בהקדש ונתן הכסף וקם לו וילפי' הדיוט מהקדש אמנם התוס' מס' בכורות י"ג ע"ב ד"ה ד"ת כפי הנראה מדבריהם לא נוכל ללמוד הדיוט מהקדש דבהקדש ל"ש משיכה דכל היכא דאית' בי גזא דרחמנא אית' ולכך פירשו שם דסתם קנין דקרא במעות ועיין שם י"ג ע"א ד"ה מיד עמיתך כתבו דשני קנינים אלו היינו מעות ומשיכה הוי' מצויי' ושייכי זה במוכר וזה בלוקח משמע דקנין מעות הי' מסברא. וברי"ף כתב דקנין מעות הי' מק"ו אם גופו קונה בכסף ממונו לכ"ש וכתב שם הנמ"י במסכת ב"מ דאיכא למפרך גוי יוכיח דגופו קונה בכסף וממונו במשיכה ולכך כתב דהי' מסברא בעלמא דבדין הי' שיהי' קונות כיון שרוב הקניני' נעשו בכסף עי"ש. והנה ראיתי בס' המקנה למס' קידושין כ"ב ע"ב ד"ה אמר שמואל דר"י ור"ל תרוייהו ס"ל דמשיכה הוי קנין רק ר"י ס"ל דהקנין נגמר במה שהמוכר מושך אצלו המעות ולר"ל תלי' במשיכת החפץ מרשות המוכר וכן כתב שם בדף כ"ח בסוגי' דכל הנעשה דמי' באחר ע"ש. ונראה להסביר הענין מ"ש הראשונים דקנין מעות הי' מסברא דס"ל לר"י כיון דעיקר הקנין הי' שיצא החפץ מרשות המוכר לרשות הלוקח ועיקר דעתו של מוכר הי' על המעות דבזה מסלק רשותו מן החפץ וס"ל דמעות דווקא גורם הקנין דבזה נסתלק רשותו מן החפץ משא"כ במשיכה כיון דעיקר דעת המוכר על המעות לא יוכל