תבואות השדה חלק א רכא

דאצטריך לאשמעינן וחייבים בבכור' דקני לי' למפרע מה"ת ממש כיון דיש ברירה. אמנם באמת היכא שבאין לדין מעכשיו אם הי' שלו אע"ג דלא קנה רק מדרבנן שפיר נוכל לומר דסוס' נמי מודי דהוי כשלו מדאוריי' דכל שהי' שלו אפי' רק מדרבנן אמרינן הפקר ב"ד והוי כדאוריי' ודו"ק:

פרק ב' בו יבואר בס"ד שיטת הרמב"ם ושאר פוסקים אי קנין דרבנן מהני לדאורייתא. (ו) ראיתי בש"מ מס' ב"מ י' ע"ב שהקשה בענין הא דד' אמות קונות ח"ל אבל מ"מ קשי' דבתוך ד"א מגורשת מתקנ"ח ומדאורייתא לא הוי גט עד דמטי לרשותה והיכי שרי רבנן אשת איש לעלמא וי"ל כיון דתקינו רבנן ד"א שלה הם מדאוריי' דהפקר ב"ד הפקר והוי כמו ירושה עכ"ל בשם תלמודי הר"פ. מוכח להדי' דלכך מהני קנין דרבנן לדאורייתא נמי משום דהפקר ב"ד (ומ"ש והוי כמו ירושה עי' מ"ש בזה הה"ג מוה' זיסמו נ"י בספר המקנה שלו דף ט' ע"א ויבואר בס"ד לקמן) והנה מסתמא אין לחלק בין קנין ד"א לקנין משיכה ואדרבא קנין משיכה י"ל דעדיף מקנין ד' אמות ועי' בס' אבני מלואים סי' ל' ס"ק ה' וא"כ כמו דקנין ד' אמות מהני לענין דאורייתא כמו כן קנין משיכה נמי ועי' בשעה"מ פ"ח מהל' לולב שהאריך בענין דרבנן אי מהני לדאורייתא ועי' בשו"ת טור האבן סי' י"ח והדברים עתיקי':

(ז) ומעתה נבאר שיטת הרמב"ם הנה בפ"ט להלכות תרומות הלכה י' כתב יראה לי שאם כהן מכר פרה לישראל ולא משך אסור להאכילה תרומה הואיל וד"ת מעות קונות. ואם מכר ישראל לכהן אע"פ שנתן הדמי' לא תאכל עד שימשוך. הנה מריש דבריו שכ' הואיל וד"ת מ"ק לא תאכל בתרומה הי' נראה דס"ל דדרבנן לא מהני לדאוריי' ולכך ל"א כיון דחכמים הפקיעו קנין מעות ממילא הוי פרה ברשות כהן ותאכל בתרומה ומ"ש בסיפא דאם מכר ישראל לכהן דלא תאכל עד שימשוך היינו דלחומר' אזלינן בתר דבריהם נמי ואמרינן דכיון דמדרבנן לא קני לי' עדיין להכהן לא תאכל. שוב ראיתי בס' אב"מ סי' כ"ח ס"ק ל"ג שהביא מהך ראי' דהר"מ ס"ל דקנין דרבנן לא מהני לדאוריי' מדלא אמרינן כיון דחכמים עקרו קנין מעות ממילא הוי פרתו של כהן וכן כתב בס' מח"א להל' מכירה בקנין מעות סי' י"א ע"ש:

אמנם לע"ד יש להביא ראיה מג' מקומות ברמב"ם דס"ל דדרבנן שפיר מהני לדאורייתא. האחד ממ"ש בפ"ז מהלכ' איסורי מזבח הלכה י"ג כמסקנת הגמ' במס' ע"א ס"ג ע"א לחלק בין זונה נכרית לזונה ישראלי' דדווקא בזונה נכרי' הוי אתנן היכא שאמר לה הבעלי לי בטלה זה שא"צ משיכה אבל בזונה ישראלי' שצריכה משיכה לא הוי אתנן והא התם נמי הביאה הוי כמו מעות ומה"ת קני' לי' להך אתנן ואפ"ה אמרינן כיון דחכמים הפקיעו קנין מעות לא הוי אתנן וע"ש בכ"מ ובמל"מ ובתוס' שם בע"א ד"ה והא מחסר' משיכה הרי דדרבנן מהני לדאוריי' נמי. מקום השני הי' ממ"ש בפ"ו מהל' מעילה השואל קורד' של הקדש לחבירו מותר לבקע בו לכתחלה והא מה דאין המשאיל יכול לחזור בו פי' רק מדרבנן כמ"ש בפ"ב מהל' שכירות כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים ואפ"ה מהני לענין דאורייתא נמי שמותר לבקע בו לכתחלה ולעיל פ"א הבאתי דברי התוס' מס' ב"ק ע"ט ע"א ד"ה כדרך שתקנו ע"ש. מקום השלישי הי' ממ"ש בפ"ו מהל' מעיל' הלכה י"א קנה חפץ ולא משך אם מן העכו"ם מעל ואם מן ישראל לא מעל רק במשיכה והנה כבר הקשה שם הכ"מ והלח"מ בפ"ג מהל' מכירה כיון דהר"מ פסק כר"י ד"ת מעות קונות למה לא בעל בנתינת הדמי' לחודה וצ"ל ע"כ דהר"מ ס"ל כמה שהקשו הראשונים באמת במס' ב"מ מ"ח ע"א דכיון דהחכמים הפקיעו קנין מעות ולכך אע"פ שמה"ת הי' מהני הקנין בדמים לחוד' מ"מ לא מעל כיון שחכמי' הפקיעו הקנין וא"כ מכל הני ג' מקומות מוכח להדי' דדעת הר"מ דדרבנן מהני לדאוריי' נמי. (ח) אמנם צריך ליישב דעת הרמב"ם דהרי מדרבא אמר מתני' מסייע לר"ל דמשיכה מפורש' מה"ת נתנה לבלן מעל הא לספר לא מעל עד דמשך ול"א דכיון דחכמים הפקיעו קנין מעות לכך לא מעל כמה שהביא שם במס' ב"מ בש"מ בשם הרשב"א להקשות כן באמת וא"כ צ"ל ע"כ דס"ל לגמ' דלענין מעיל' דאורייתא לא תקינו ע"ש וא"כ אמאי ס"ל לרמב"ם היפוך ממשמעות הגמ' דקנין דרבנן מהני אפי' להפקיע מידי מעילה וזו הי' קושי' הלח"מ בפ"ג מהל' מכירה וקושי' הכ"מ פ"ו מהלכות מעילה:

(ט) אשר ע"כ נ"ל דבר חדש דהך מילתא אי דרבנן מהני לענין דאורייתא נמי אפי' לקולא כמו הכא גבי מעילה דמה"ת הי' לו למעול כיון דמעות קונה רק כיון דמדרבנן לא קנה ולכך לא מעל דתלי' אי אמרינן דכל התקנות שעשאו חז"ל דיש להם כח מה"ת ממש או דהי' רק אסמכתא בעלמא דהנה אי אמרינן דהתורה נתנה רשות לחכמים בכל תקנותיהם והי' מה"ת ממש שפיר אמרינן דבכל קנין אע"ג דמה"ת הי' מהני מ"מ כיון שחכמים הפקיעו ממילא מהני אפי' לאפקועי מידי מעיל' אבל אי אמרינן דכל תקנותיהם הי' רק מדרבנן א"כ די לנו לומר דתקנת' מהני בכל קניינים משא"כ היכא דמסתעף מזה להקל בדאורייתא כמו הכא להפקיע מידי מעיל' באמת אין להם כח:

והנה ידוע דזהו מחלוקת הראשונים הר"מ בפ"א מהלכות ממרים הלכה ב' כתב דכל גזירה ותקנ"ח הי' מה"ת דע"ז נאמר הלאו דלא סתור והוי עשה ול"ת והשיג עליו הרמב"ן בשורש האחד לס' המצוות והאחד מהשגותיו הי' דא"כ אמאי אמרי' בכ"ע ספיקא דאורייתא לחומרא וסד"ר לקולא כיון דתקנ"ח הי' נמי מה"ת ולא רק אסמכתא בעלמא (הגם דלפי דעתי יש לומר בזה כיון דבלאו לא תסיר אמרה התורה אשר יגידו לך ימין ושמאל א"כ ה"ד במה שהי' וודאי אבל בדבר שהי' ספק א"כ לא חלו דבריהם כלל כיון שלא נוכל לידע ימין ושמאל בבירור ולכך כשנולד איזה ספק בדבריהם כיון דל"ש וודאי ידיע' לימין או לשמאל א"כ ליכא לאו דלא תסור) והנה הרשב"ץ בס' זהר הרקיע כתב דאם יש ספק הם מוחלין בו לדון להקל ועיין במגלת אסתר בשורש הא' ובס' שושנת העמקים כלל ז' ובס' מנחת חינוך מצוה תצ"ו ובספר לחם יהודא על הר"ע פ"א מהלכות ממרים וכולם הסכימו לזה התירוץ אמנם לכאורה יש לשדות בה נרגא דהא אי אמרי' דכל תקנ"ח הי' כעין תורה ממש וספיקא דאוריי' מה"ת לחומרא וא"כ כשהחכמים תקנו איזה דבר הוי כעין דאוריי' ממש והתורה נמי החמיר' בספיק' נמי כמו בכל דבר תורה מנא לן לומר שהחכמים לא תקנו בכה"ג היכא שיהי' ספק אמנם להר"מ לשיטתו שפיר יש לקיים הך תירוץ כיון דס"ל דאפי' בדאורייתא בספיקא יש להקל רק דרבנן החמירו א"כ ממילא שפיר אמרינן דהיכא שנולד איזה ספק במה שחדשו מדבריהם בזה העמידו על ד"ת להקל בספיקא אמנם אי אמרינן ספיקא דאורייתא מה"ת