תבואות השדה חלק א רכ

המצוה שהי' ג"כ מדרבנן והנה לתירוץ השני שכתבו דכיון דמדרבנן אין לו פדיון לא חשיב נאכל בכל מושבות וא"כ כיון דאיסור דרבנן מהני לדאוריי' נוכל לומר דב"ש קנין דרבנן דוודאי מהני לענין דאורייתא. דבדבר שקנה מדרבנן כיון דאפש"ל דהפקר ב"ד הפקר א"כ הוי כדאוריי' ממש. רק שלא יהי' מתנגדי' לדברינו אלו מדברי התוס' שכתבנו באות ב' נראה ליישב דלא קשה דהנה הא דאמרי' דקנין דרבנן מהני לדאוריי' נמי הי' אפש"ל דהי' מטעם הפקר ב"ד הפקר והתורה נתנה להם רשות ככל מה שיראו לתקן לענין ממון להוציא מזה ולהכניס לזה שיהי' כעין תורה ממש:

(ד) אמנם גבי המשאיל קורדם של הקדש דאמרינן דחבירו מותר לבקע בו לכתחלה הוכיחו שפיר התוס' דע"כ צ"ל דהשואל קני לי' מה"ת דאל"ה לא הי' רשאי לבקע בו. דהנה התו' במס' יבמות פ"ט ע"ב ד"ה שהפקר ב"ד כתבו דגבי תורם מן הטמא על הטהור ל"ש לומר הפקר ב"ד כיון דבתר הכי נמי שלו הי' ועליו לתקנו ע"ש הרי דס"ל דהפקר ל"ש רק בדבר שנוכל לומר שהחכמים הוציאו הדבר לגמרי מרשותו משא"כ בדבר שאח"כ ע"כ לפי דבריהם נמי יהי' ברשותו ולא נפיק לגמרי מרשותו לא שייך לומר הפקר ב"ד ועיין בס' אבני מלואים לאה"ע סי' כ"ח ס"ק ל"ג מ"ש בזה ליישב סתירת הרמב"ן שהוכיח דמכירת שטרות דאורייתא מדקתני התקדשי לי בשט"ח הר"ז מקודשת אע"ג דהרמב"ן גופא ס"ל דמקדש במעמ"ש הוי קידושין דאוריי' ומעמ"ש פשיטא לכ"ע דלא הוי רק קנין דרבנן וכתב לחלק דבשלמא גבי מעמ"ש מקודשת שפיר מה"ת כיון דחכמים תקנו דקני לי' במעמ"ש א"כ מה"ת נחשב ממון שלה דהפקר ב"ד הפקר אמנם כן ה"ד במעמ"ש שאינו יכול למחול אח"כ שפיר נוכל לומר דחכמים הפקיעו לגמרי מרשותו ע"י הפקר ב"ד והוי כעין של תורה ממש משא"כ במכירת שטרות אי לא הוי רק מדרבנן ל"ש לומר דהי' מקודשת מה"ת ע"י הפקר ב"ד כיון דחכמים לא הפקיעו לגמרי מרשותו שהרי הי' עדיין ברשותו למחול דהא קיי"ל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ל"ש לומר הפקר ב"ד ע"ש וא"כ נוכל לומר נמי דכאן גבי משאיל ע"כ הוכיחו התוס' מהא דמותר לבקע בו לכתחלה דהשואל קני לי' במשיכ' מה"ת דכאן ליכא למימר דאע"ג דלא קני לי' רק מדרבנן נמי מותר לבקע בו דהא כל הא דמהני קנין דרבנן כעין של תורה הי' רק מטעם הפקר ב"ד וזה ל"ש רק בדבר שחכמים הפקיעו לגמרי מרשותו כמו גבי קנין משיכה דחכמים הפקיעו החפץ מרשות המוכר לגמרי שייך לומר דהלוקח קנה לי' כאילו הי' שלו מדאוריי' ע"י הפקר ב"ד שיש להם כח לזה מה"ת משא"כ גבי שואל דחכמים ע"כ לא הפקיעו לגמרי החפץ מרשות המשאיל דהרי לבתר הכי ע"כ הדר לי' וכל מקום שהי' הרי הי' ברשות המשאיל ול"ש לומר הפקר ב"ד ולכך צ"ל ע"כ דהשואל קני לי' במשיכה מה"ת דאל"ה לא הי' רשאי לבקע בו לכתחלה כיון דל"ש הכא הפקר ב"ד כמ"ש ודו"ק. ומאחר שהוכחנו דהתו' נמי ס"ל דקנין שהי' שלו ממש אפי' רק מדרבנן מהני לדאוריי' נמי מעתה חל עלינו חובת ביאור לבאר דברי התוס' ריש פ"ב דמס' בכורות דשם משמע להדי' דאי לא הוי רק קנין דרבנן לא הי' מהני לדאוריית'. והנה לאשר כפי הנראה מסברא דבקנין וודאי אמרינן דדרבנן מהני לדאורייתא (ובקנין מצד מנהג עיין במג"א סימן תמ"ח):

(ה) ע"כ נראה לי דבר חדש בכוונת התוס' דהנה הרי"ט אלגאזי הקשה עמ"ש דלא תימ' קנה מספק והאיך הי' ס"ד לומר כן דהא אי לא הוי רק קנה מספק ממילא הוי אוקמי' בחזקת מארי' ולא קנה כלל ככל דבר שאנו מסופקים בו דאוקמי' בחזקת מרי' ומהגם הכא שעדיין אין הבהמ' ברשות ישראל דהא הכא מיירי שלא נתן רק מעות וההוא אמר עפ"י סברת הראשונים סוף פ"ק דמס' כתובות דעכו"ם לית לי' חזקת ממון ולע"ד נראה דכו ונת התוס' הי' כך דהנה בגמ' אית' אמר ר"ל ישראל שנתן מעות לעכו"ם בבהמתו ופרש"י בעדרו ולכאורה אין מובן מ"ש רש"י בעדרו עי' בחהס"ו לחי' במס' ע"א שעמד ג"כ ע"ד רש"י האלו ונראה בכוונת רש"י דהנה לכאורה יש להסתפק מי שלקח מן העכו"ם בהמה אחת מעדרו איזה שירצה ואח"כ לקח הישראל פרה שילדה בכור מי אמרינן דהוברר הדבר למפרע שקנה אותה הפרה וא"כ משעת מתן מעות קנוי' לו למפרע וממילא הוי הוולד בכור או דאמרינן כיון שהוא לקחה לאחר שנולד הוולד ברשות הגוי ובאותה שעה לא היתה מבורר' לו א"כ בשעה שנולד ברשות הגוי היתה וממילא לא הוי בכור. והנה הא וודאי תלי' בהך סברא דאי אמרי' יש ברירה א"כ כיון דמעות קונות ועכשיו ברר לו אותו הפרה א"כ הוברר הדבר למפרע שבשעת לידת הוולד הי' הפרה ברשות ישראל שהרי מעות קונות לו והוי הוולד בכור משא"כ אי אמרינן אין ברירה א"כ לא הוי למפרע שלו ואינו בכור. והנה במס' גיטין סוף פרק השולח איתא שם בגמ' דאי לאו דאמר ר"י קנין פירות כקה"ג דמי לא מצא ידיו ורגליו כיון דס"ל לר"י האחים שחלקו לקוחות הן משום דאין ברירה א"כ לא משכחת דמייתי בכורות ממילא לר"ל דס"ל קנין פירות לאו כקה"ג דמי קשה האיך משכחת לה דמייתי בכורות וצ"ל דס"ל דאחים שחלקו יורשים הם וע"כ דס"ל לר"ל יש ברירה. וא"כ י"ל דר"ל אגב אורחא אתי לאשמעינן עוד דבר אחד דאם נתן מעות לעכו"ם בבהמתו כלומר על איזה בהמה שירצה לברור אח"כ ובין מתן מעות לברירת הפרה ילדה דקדוש למפרע. וז"ש רש"י בעדרו כלומר על בהמה אחת שיברור לעצמו מעדר העכו"ם ומדייק רש"י כך מדלא קאמר ישראל שנתן לעכו"ם מעות על בהמתו וקאמר בהמתו משמע שהקנין הי' שיברור לעצמו בהמה אחת מעדרו ומובן שפיר דברי רש"י מ"ש בעדרו וזהו ג"כ כוונת התוס' דלא תימה קנה מספק כלומר דהא דס"ל לר"ל ברירה הי' רק מספק וא"כ ל"ק קושית הרי"ט אלגאזי דהא מספיקא אוקמי' בחזקת מרי' דע"כ ל"ש לומר אוקמי' בחזקת מרי' רק היכא שיש לנו ספק בעיקר הקנין אם הי' של ישראל או של העכו"ם משא"כ הכא דהספק הי' רק אם הי' ברשות ישראל למפרע משעת מתן מעות או רק משעת ברירת הפרה בזה ל"ש אוקמי' בחזקת מרי' דהא עכשיו אין אנו דנין כלל ע"ז ולכך אצטריך לאשמעינן דס"ל יש ברירה בוודאי והוי שלו למפרע וחייבת בבכור' ומתורץ קושית הרי"ט אלגאזי ודו"ק וא"כ ממילא א"ש נמי מ"ש התוס' דלא תימא דקנה מדרבנן דכאן לא נחתי כלל לזה אי קנין דרבנן מהני לדאוריי' ולא מיירי כלל מזה רק כאן אזלי דאי הו"א דרק מדרבנן יש ברירה א"כ לא הוי בכור מה"ת ואע"ג דקנין דרבנן מהני לדאוריי' הי' רק מטעם הפקר ב"ד וזה ל"ש רק היכא שבאנו לדון אי הי' שלו או של העכו"ם שפיר שייך לומר כיון דקני לי' מדרבנן מכח הפקר ב"ד ממילא הוי כשלו לענין דאוריי' נמי משא"כ עכשיו אין דנין רק אי הוי שלו למפרע דיש ברירה או שאינו שלו רק מעכשיו דאין ברירה וא"כ הוולד נולד ברשות העכו"ם והנה אי לא הו"א מה"ת יש ברירה רק מדרבנן א"כ לא הוי בכור גמור דכאן ל"ש הפקר ב"ד דהפקר ב"ד ל"ש רק כשאנו דנין של מי הי' מעכשיו משא"כ כשאנו דנין על למפרע מה הפקר ב"ד שייך כאן ולכך כתבו שפיר