תבואות השדה חלק א ריט

בקונטרס הספיקות מנ"ל למילף קבוע מקרא דוארב לו דלמא משו"ה פטור דלא מהני הרוב ישראלים לענין ד"כ כיון שהרוב בא קודם המעשה אבל קבוע ל"א כלל וכתבנו דהך סוגי' ע"כ ס"ל דרוב הי' מתורת וודאי ולכך לולא דהוי קבוע הי' מקטל בט' ישראלים וחד מצרי. מצאתי ישוב למה שהקשיתי זה רבות בשנים מנ"ל דאמרינן קבוע דלמא הכא משו"ה פטור כיון דאיכא תרי מיעוטי היינו מיעוט מצרי ומיעוט שיש בכל רוצח דלמא טריפה הי' וא"כ גבי ט' שרצים וצפרדע אחד דליכא רק חדא מיעוט' עכ"ל דאמרינן קבוע ושוב מצאתי קושיא זו להגאון בעל חתם סופר ז"ל בספרו בסוגיא דקבוע ולפימ"ש נכון הדבר דכיון דסוגיא ס"ל ע"כ דרוב הי' מתורת וודאי א"כ אין חילוק בין חד מיעוט לתרי מיעוט' כיון דנגד כל אחד יש כאן רוב בוודאי אי אמרינן דרובא אינו בגדר סברא רק מגזה"כ א"כ שפי' יש לחלק דלא אזלינן בתר רובא היכא שבענין אחד צריכין להשתמש ב' פעמים בסברא רוב זה ל"א כיון דכל ענין רוב הי' רק מגזה"כ משא"כ אי אמרי' דרובא הי' בתורת וודאי א"כ אין חילוק כלל בין חד מיעוט' לתרי מיעוט' כיון דנגד כ"א יש רוב ושפיר מוכח קבוע ועיין בר"נ למס' חולין פא"ט בסוגי' בסימני בצים ודו"ק:

שער ה ד' הטוב ינחני לארץ ברוכה. ויחניני דעת ומזימה בסוגי' דמשיכה ב"מ מ"ז ע"ב ומס' בכורות י"ג ע"א ומס' ע"א ע"א ע"א וד' שוכן מעונה ינחני במעגלי צדק בסוגי' דמשיכה קונה. (א) פ"א יתבאר בס"ד בדבר שלא קנה רק מדרבנן אי חשיב כשלו גמור לענין דאורייתא נמי כגון לקידושין או לענין מצוה דבעי' שיהא שלו. ונחזי אנן מדברי הראשונים. הנה רש"י במס' ב"מ מ"ח ע"א ד"ה קאי באבל שכ' וכ"מ בין ר"י ובין ר"ל אי אמרינן ד"ת מעות קונות או משיכ' כנ"ל נ"מ אם קדש בו אשה דלר"י הוי קידושין דמדאורייתא קניא ודידי' הי' ולר"ל לא הוי קידושין עכ"ל רש"י. והנה כפי הנראה מדברי רש"י דהנ"מ אם המוכר קדש באותו מעות דלר"י כיון דמה"ת מעות קונים לכך מקודשת ולר"ל לא קנה המוכר המעות כלל ולא יכול לקדש בו אשה דאינו ברשותו המעות וכן הבין הפנ"י בכוונת רש"י. ועיין בס' מחנה אפרים להלכות מכירה בקנין מעות סי' י"א שכתב פירוש אחר בדברי רש"י דהנ"מ אם הלוקח קדש אשה באותו החמץ קודם שמשך דלר"י מה"ת קני' החפץ אע"ג שחכמים הפקיעו קנין המעות מ"מ מה"ת הי' של הלוקח ויכול לקדש בו דלגבי איסור' לא הפקיעו חכמים קנייתו ולר"ל לא הוי קידושין כיון שלא משך ועיין בספר הנ"ל בקנין משיכה סי' ב'. והנה לכל אלו שני הפירושים מדלא נקיט רש"י הנ"מ אפכא היכא שמשך ולא נתן מעות דלר"י לא הוי קידושין מה"ת כיון דלא קני לי' רק מדרבנן ולר"ל אם קדש הלוקח אשה באותו חפץ מקודשת מה"ת כיון דמשיכ' קונה מה"ת וע"כ דס"ל לרש"י כיון דקני לי' מדרבנן עכ"פ מהני נמי לענין קידושין דאורייתא כיון שהחפץ הי' שלו ועי' בש"ע אה"ע סי' כ"ח לענין מקדש אשה במעות שיש לו ביד הלוה במעמ"ש:

(ב) אמנם מדברי התוס' במס' ב"ק ע"ט ע"א ד"ה תקנו משיכ' שכתבו דרב אמי דס"ל במס' ב"מ צ"ט ע"א דהשואל קורדם של הקדש מחבירו דהמשאיל מעל מיד לפי טוה"נ שבו והשואל מותר לבקע בו לכתחלה דס"ל ע"כ דהשואל קונה במשיכה מה"ת דאי רק מדרבנן ומעל משום דמדרבנן אין יכול לחזור א"כ הוי חומר' דאתי לידי קולא דחבירו מותר לבקע בו לכתחל' ע"ש נראה מדבריהם דס"ל דל"א כיון שכבר קנה אותו השואל לענין שהמשאיל מעל כיון שמדרבנן נפיק לרשות השואל וממילא מותר השואל לבקע בו דזהו ל"א א"כ מוכח דהתוס' ס"ל דאע"ג דרבנן הסכימו לאיזה קנין מ"מ לענין איסור' דאורייתא לא מהני. הגם שאין דעת הר"מ כן דהר"מ ע"כ ס"ל דכיון דמדרבנן עכ"פ קני לי' השואל אע"ג דמדאורייתא הי' יכול המשאיל לחזור בו מ"מ מותר לבקע בו לכתחלה שהרי בפ"ב מהל' שכירות כתב כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכ' בשומרים הרי דעה שהשומר קנה החפץ במשיכה הי' רק מדרבנן ואעפ"כ פסק בפ"ו מהל' מעיל' דהמשאיל קורד' של הקדש לחבירו מותר לבקע בו לכתחלה אלמא דס"ל דכיון דמדרבנן עכ"פ קנה לי' השואל ממילא מותר לבקע בו דדרבנן מהני לענין איסור דאורייתא נמי ובס' מח"א להלכות משיכה סי' ב' עמד בזה, מ"מ מדברי התוס' שכתבנו משמע להדי' דס"ל דקנין דרבנן לא מהני לענין איסור' ועיין בתומים סי' ע"ב ס"ק נ"ד וכן מדברי התוס' מס' בכורות י"ג ע"א ד"ה קנה שכתבו וז"ל ואע"ג דשמעי' קנה אצטריך לאשמעינן חייבים בבכור' דלא תימה דקנה מספק או מדרבנן קמל"ן דקנה קנין גמור עכ"ל וכלומר מדקתני חייבת בבכור' משמע דהוי קנין מה"ת ואי הוי ס"ל דקנין דרבנן מהני לדאורייתא נמי לא הוי מוכח מידי מהא דקתני חייב' בבכור' דקני לי' מה"ת א"ו דס"ל דאי לא הוי קנה רק מדרבנן לא מהני אפי' לחומרא שיהי' בכור או עכ"פ בכור וודאי עכ"פ לא הוי הרי דמשני דברי התו' אלו שכתבנו מוכח דס"ל דקנין דרבנן לא מהני לענין איסור דאורייתא ואפשר דאפי' לחומרא נמי לא מהני כיון שנראה מדבריהם דאי לא הוי קני לי' רק מדרבנן לא הי' נחשב כשלו אפי' לענין שיהי' בכור הגם דזהו אינו מוכרח דהא אפשר דרק בכור וודאי לא הוי מ"מ הא וודאי מוכח דס"ל דקנין דרבנן לא הוי כקנין דאורייתא:

(ג) וראיתי להרי"ט אלגאזי בחידושיו להל' בכורות פ"ב שהביא מדברי התוס' מס' פסחים ל"ח ע"א ד"ה אבל חלתו שכתבו וז"ל זו הסוגיא כמ"ד מחיצה לקלוט דאורייתא דאי מדרבנן יש לה היתר מושבות עכ"ל כלומר כיון דמה"ת יש לו פדיון נאכל בכל מושבות קרינן לי' הרי דדרבנן לא מהני לדאורייתא. אמנם ממ"ש אח"כ א"כ כיון דמדרבנן אין להם פדיה לא חשיב נאכל בכל מושבות אלמא דס"ל דדרבנן מהני לדאורייתא כמי וכתב דשני אלו התירוצים פליגי בהך סברא ובתירוץ הראשון ס"ל דדרבנן לא מהני לענין דאוריי'. והקשה שם על הך סברא מהא דאיבעי' להו שם ל"ט ע"ב מהו שיצא אדם ידי חובתו במע"ש בירשלי' במצה דאוריי' הי' דלא נפיק אבל מרור דרבנן נפיק אמר רבא מסתברא מצה ומרור כלומר ולא נפיק במע"ש אלמא אע"ג דעיקר מעשר במרור לא הוי רק מדרבנן דהא מעשר ירק לא הוי רק מדרבנן ואפ"ה לא מהני לענין מצוה נמי עיי"ש אמנם לע"ד נראה דלא קשה דוודאי לענין מצה שהי' מצוה דאורייתא נוכל שפיר לומר כיון דמה"ת נאכל בכל מושבות ורק מדרבנן אין לה פדיון לא מהני הך איסורא דרבנן לענין שלא יצא מה"ת עי"ז אבל במרור דכל המצוה במרור הי' נמי רק מדרבנן דהא הגמ' קאי התם במרור בזמה"ז א"כ אע"ג שאינ' רק מדרבנן המעשר א"א כיון דקתני כעין דאורייתא ממילא לא נפיק בי' דכאן אין צריכין לומר שיהי' הדרבנן מהני לענין דאורייתא רק לענין דרבנן וא"כ כיון דמצו' מרור הי' רק מדרבנן וגם המעשר מדרבנן מהני הא דהוי מעשר מדרבנן לאפקועי