תבואות השדה חלק א ריז

אות י"א ועי' בחי' פנ"י סוף פ"ק דמס' כתובות ע"ש בזה ויתבאר עוד בס"ד ודו"ק היטב:

(כב) ובעיקר הסברא אי ס"ל לר"ש קבוע או לא כבר כתבנו לעיל באות י"א דאי ס"ל דרובא מסבר' צריך קרא לקבוע אמנם אי רובא אינה מסברא רק מגזה"כ א"צ קרא לקבוע דכל היכא דלית לן קרא בפי' דאזלי' בתר רובא אפי' היכא דהמיעוט הי' קבוע לא אזלי' בתר רובא וא"כ כיון דל"ל קרא להדי' דמהני רובא אפי' היכא דהמיעוט קבוע ממילא לא אזלי' בתר רובא והנה כאן בסוגי' דילפי' קבוע מקרא דוארב לו וכבר הקשינו לעיל דלמא לא מטעם קבוע מפטר רק משום דאין הולכין בד"נ אחה"ר כל שהרוב בא אחר המעשה ולכך מפטר ולא מטעם קבוע כלל וכן הקשה בקונטרס הספיקות סוף ספר קצה"ח כלל ו' עי"ש וע"כ צ"ל דסוגי' ס"ל דרובא הי' מסברא ומהני בכל גוונא וע"כ דאינו פטור רק מטעם קבוע וא"כ אם ר"ש יסבור דרוב אינ' מסברא אפש"ל דקבוע הי' מסבר' כמ"ש לעיל אמנם הר"נ בחידושיו כתב במס' סנהדרין דר"ש ל"ל קבוע כלל מה"ת ונרחיב קצת הענין בס"ד דהנה במס' חולין י"א פריך הגמ' מנ"ל דאזלי' בתר רובא וכו' רובא דאיתא קמן לא קמיבעיא כי מיבעי' רובא דליתא קמן מהו ובסוף הסוגי' שם פרש"י דרובא דלית' קמן נמי ילפינן מאחרי רבים להטות דכיון דאזלי' בתר רובא אין חילוק בין רובא דאית' קמן בין רובא דליתא קמן עיי"ש ברש"י ולכאורה קשה להבין דהא בריש הסוגי' פירש הגמ' להדיא דיש חילוק בין רובא דאי' קמן בין רובא דליתא קמן וא"כ איך פרש"י בסוף הסוגי' דאין חילוק ונראה ליישב דהנה אי אמרי' בכל רוב דהמיעוט הוי כמאן דליתא ואין שום כח להמיעוט נגד הרוב וא"כ כל ענין רובא הי' מחמת חוזק הרוב כלומר דאמרי' דהדעת נותנת בכל דבר שהי' מן הרוב א"כ שפיר יש לחלק דע"כ יש לו להרוב מעלה כ"כ עד דאמרי' דהמיעוט כמאן דליתא הי' דווקא היכא שהרוב סי' לפנינו משא"כ כשאין הרוב לפנינו כמו הך רובא דרוב לאו סריסי' נינהו דאפשר שאין כאן הרוב כלל באמת לא אזלי' בתר רובא ואין לומר דכמו דאין הרוב לפנינו ה"נ הרי אין המיעוט לפנינו ג"כ וא"כ כך לי רובא דליתא קמן כמו רובא דאי' קמן זה אינו דהא הענין רוב הי' רק מצד המעלה שיש לו להרוב והמיעוט כמאן דליתא וא"כ אין חילוק מצד המיעוט בין הי' איתא קמן או לא דהא בכ"מ נחשב המיעוט כמאן דליתא (עי' בס' גינת וורדים כלל ל"ז שיש נ"מ בין אי אמרי' דהמיעוט במאן דאי' או כמאן דליתא לגמרי אפי' אי לא חיישי' למיעוט כלל מה"ת עיי"ש) וא"כ שפיר יש לחלק במעלות הרוב בין אם איתא קמן או ליתא קמן. והכי ס"ל להגמ' בס"ד דהא דאזלי' בתר רוב היינו דהמיעוט כמאן דלית' לגמרי ורק המעלות הרוב גורם דאזלי' בתר רובא וא"כ שפיר ס"ד לחלק בין רובא דאי' קמן לרובא דלית' קמן משא"כ למסקנ' דמחלקי' בין היכא דאפשר להיכא דלא אפשר וא"כ ע"כ הא דאזלי' בתר רובא אינ' מסברא רק כיון דלא אפשר ע"כ אזלי' בתר רובא וכיון דרוב אינו מסברא א"כ ל"ל דהמיעוט לגמרי כמאן דליתא דאדרבא מסברא לולא דאי אפשר בענין אחר לא הי' אזלי' כלל בתר רובא וכיון דע"כ המיעוט כמאן דאיתא א"כ ממילא אין חילוק בין רובא דאי' קמן לרובא דלית' קמן דכמו שיש מעלה להרוב היכא דאי' קמן משום שהי' לפנינו ה"נ יש מעלה להרוב דליתא קמן כיון שהמיעוט אינו לפנינו משא"כ ברובא דאי' קמן גם המיעוט לפנינו וא"כ שפיר כתב רש"י למסקנא דאין חילוק בין רובא דאי' קמן לרובא דליתא קמן והיינו אי אמרי' דהמיעוט נחשב עכ"פ כמאן דאית' וא"כ אין יתר מעלה לרובא דאי' קמן על רובא דלית' קמן כיון דברובא דאי' קמן גם המיעוט לפנינו רק אי אמרי' דהמיעוט נחשב לגמרי כמאן דלית' אז בוודאי יש חילוק מצד מעלות הרוב היכא דאי' קמן להיכא דליתא קמן וא"ש דברי רש"י למסקנא העולה מדברינו דאי אמרי' דרוב הי' מצד הסברא וא"כ אפש"ל דהמיעוט לגמרי כמאן דליתא אז שפיר יש לחלק בין רובא דאי' קמן לרוב' דליתא קמן אמנם אי אמרי' דרוב אינו מצד הסברא רק היכא דלא אפשר בע"כ אזלי' בתר רובא מגזה"כ וא"כ ל"ל דהמיעוט לגמרי כמאן דלית' שפיר אמרי' דאין חילוק בין רובא דאי' קמן לרובא דלית' קמן דהא כמו שיש מעלה לרובא דאי' קמן מצד שהרוב הי' לפנינו ה"נ יש מעל' לרוב' דלית' קמן במה שהמיעוט ג"כ אינו לפנינו דהשתא ל"א דהמיעוט לגמרי כמאן דלית' ודו"ק כי הי' סברא נכונה מאוד בס"ד:

(כד) והנה לכאורה ע"כ אמרי' דהיכא דאפשר אפשר דמשו"ה אזלי' בתר רובא רק משום דלא אפשר אע"ג דמצד הסברא לא הי' אזלי' בתר רובא היינו דווקא אי אמרי' ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא משא"כ אי אמרי' ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא איך שייך לומר משום דלא אפשר בענין אחר נקיל בזה ולילך אחר הרוב ולהתיר מה דהי' אסור מה"ת מצד הדין משום דלא אפשר ועי' בחי' לב ארי' במס' חולין שם וע"כ דמאן דס"ל ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא ס"ל דהא דאזלי' בתר רובא הי' מסברא והמיעוט כמאן דליתא וא"כ שפיר יש חילוק בין רובא דאי' קמן לרובא דליתא קמן כמ"ש הגמ' בריש הסוגיא ודו"ק:

(כא) ובמס' טהרות פ"ו משנה א' נחלקו ת"ק ור"ש במי שהי' מסוכן ברה"י והוציאהו לרה"ר דס"ל לת"ק כשהי' ברה"י ספיקו טמא וכשהי' ברה"ר ספיקו טהור ור"ש אומר רה"ר מפסקת כלומר וכיון שכבר החזקנו אותו לחי ברה"ר אח"כ ממילא ע"כ גם ברה"י שהי' מעיקרא ג"כ חי עי"ש בפי' המשנה להר"מ ובס' ש"ש שמעתא ד' פ"ד והנה לכאורה סברת ר"ש נכונה מאוד דמכיון דאמרי' שאח"כ הי' חי ברה"ר איך נחזיקנו שהי' מת מעיקרא כשהי' ברה"י. ונראה להסביר פלוגתת ת"ק ור"ש דהנה ב' טעמים יש בהא דאמרי' ספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור טעם האחד כמ"ש הר"מ פט"ז מהלכות אבות הטומאות משום שכל הספיקות אינו אלא מדבריהם עי"ש בהלכה א' אמנם אי אמרי' דספיקא דאו' מה"ת לחומרא צ"ל הא דספק טומאה ברה"ר טהור הלכתא הי' עי' בס' ש"ש שמעתא א' פ"א. וא"כ י"ל דלת"ק ס"ל הא דספק טומאה ברה"ר טהור הי' משום דספיקא דאורי' מה"ת לקולא וא"כ שפיר נוכל לומר כשהי' ברה"י טמא דשם הלכתא גמירי לה מסוטה שהספק אסור ואינו סותר לזה מה שנטהרנו אח"כ ברה"ר דהא כיון דספיקא דאוריית' מה"ת בדין הי' שנטהרנו מספיקא ואינו סותר מה שמטהרין אותו אח"כ ברה"ר כדין כל הספיקות שמותר למה שטמא מעיקרא ברה"י מצד ההלכ' דס"ט ברה"י ספיקו טמא אמנם ר"ש ס"ל ספיקא דאוריי' מה"ת לחומרא וא"כ הא דטהור ברה"ר בס"ט הי' מצד ההלכ' דהלכתא הי' דס"ט ברה"ר ספיקו טהור. וא"כ ממילא לא נוכל לטמא אותו כשהי' ברה"י מעיקרא דכיון דמה שמטהרין אותו אח"כ ברה"ר לא מתורת ספק דכל ספק בדין הי' שיהי' טמא רק מצד ההלכ' טהור וא"כ לא נוכל לעשות מעשה ולטמאות אותו להחזיקו מעיקרא כשהי' ברה"י למת מה שיסתור אח"כ ההלכה לטהר אותו ברה"ר ולכך ס"ל לר"ש רה"ר מפסקת אמנם לת"ק דס"ל הא דס"ט ברה"ר טהור הי' משום דספיקא דאוריי' מה"ה לקולא אינו סותר כלל מה שהי' טמא ברה"י מעיקרא