תבואות השדה חלק א ריג

דאזלי' בתר רובא וממילא מוקמי' קרא דוארב לו דמשמע דרובא לא מהני משום דהמיעוט הי' קבוע וכ"ז אי אמרי' דרוב הי' מסבר' וקבוע הי' חידוש וכסברת הר"נ פג"ה וכמ"ש דאי הו"א דרוב אינו מסבר' ולא הוי רק בתורת ספק לא הי' מוכח כלל קבוע דדלמא משו"ה מפטר משום דרוב לא מהני בד"נ כל שבא אחר המעשה וכסברת הש"ש שכתבנו:

(יב) ולפי"ז א"ש מ"ש המחבר סי' ק"י סעיף ד' דבתשע חנויות וא"י מאיזה מהם לקח ונתערב באחר' דמותרת מטעם ס"ס והרמ"א שם הביא דעת החולקי' דלא שרי משום ס"ס כיון שהספק הראשון אסור מה"ת משמע דאילו לא הי' אסור רק מדרבנן הוי שרי לכ"ע בנתערב אח"כ משום ס"ס עי"ש בש"כ ס"ק כ"ז וא"כ י"ל דכ"ע מודי דהיכא דהספק הראשון אסור מה"ת לא שרי משום ס"ס רק בהא פליגי דהדעה שהביא המחבר ס"ל דהמיעוט שהי' קבוע אינו יכול לפעול יותר רק מה דלולא הי' קבוע הי' הרוב נחשב כוודאי ועכשיו דע"י שהמיעוט הי' קבוע יצא מגדר וודאי ומידי ספיקא לא נפיק ומ"מ לא הוי רק כספיקא בעלמא דהא המיעוט אעפ"י שהי' קבוע לא נחשב כרוב שיהי' עומד נגד הרוב כב' רובא המנגדות זל"ז להיות כאיקבע איסור' וא"כ אינו אסור רק מדרבנן דמקרא דוארב לו אינו מוכח יותר רק שהרוב אינו כוודאי וממילא פטור ממיתה משום דס"נ להקל וכיון דאינו אסור רק מדרבנן שפיר שרי כשנתערב אח"כ משום ס"ס וזהו מוכח מלישנא דברייתא דקתני ספיקו אסור דמשמע רק אותו ספק אסור ולא כשנולד עוד ספק אחד בתערובות אמנם הרמ"א ס"ל דמיעוט שהי' קבוע נחשב כרוב להיות עומד נגד הרוב כב' רובא המנגדות זל"ז וא"כ נעשה הספק כמו ספיק' באיקבע איסורא וממילא לא מהני מה שנתערב אח"כ להתיר' משום ס"ס כיון שהספק הראשון אסור מה"ת כמ"ש הרמ"א שם ודו"ק:

(יג) נ"ל דעיקר פלוגתא אי אמרי' קבוע אפי' היכא שאינו ניכר האיסור כגון שלא נודע איזה חנות מוכר' נבלה. או דווקא דבעי' שיהי' האיסור ידוע וניכר במקומו דתלי' בהשני פירושי' שהבאתי לעיל בחידושינו לסוגי' זו באות א' אי הא דמפטר מטעם דדלמא נתכוין להרוג המצרי אע"ג דבאמת נמצא שישראל הרג מ"מ אפשר שהי' כוונתו להמצרי אע"ג דהמצרי הי' מיעוט כיון שהי' קבוע או כפיר' הרמ"ה דמיירי שלא נודע אח"כ אי ישראל הרג או מצרי ואי הוי אזלינן בתר רובא הו"א דוודאי ישראל הרג רק כיון דהמצרי הי' קבוע אמרי' דאפשר שהרג המצרי כמו ישראל ולכך פטור עי' בש"מ למס' כתובות ט"ו. דהנה הב"ח כתב בדעת הטור דמשו"ה ס"ל דאמרי' קבוע אעפ"י שלא ניכר האיסור כגון שלא נודע באיזה חנות הי' הנבלה דכיון שאינו מעורבי' החתיכות חשיב שפיר קבוע אעפ"י שאינו ניכר משום דקבוע ילפי' מוארב לו והתם אעפ"י שלא נודע המצרי היכא הי' כיון שידעי' שהי' עכ"פ שם וודאי פטור וא"כ מוכח דס"ל קבוע אעפ"י שאינו ניכר עי' בשערי תורה ח"ג כלל ז' פרט ו' [ובס' בינת אדם בשער הקבוע הביא דגבי אדם כיון שיש בו דעת אין לך היכר גדול מזה]. והנה לכאורה נחזי אנן האיך הדין באמת היכי שזרק אבן לתוך חבורה והוא לא ידע כלל שיש שם מצרי אחד והרג ישראל אם נוכל לפוטרו. הנה מסברא נראה כך דוודאי לשיט' הראשונים דידעי' שהרג ישראל בוודאי ורק משו"ה מפטר דאפשר דהי' כוונתו לעכו"ם כמו לישראל א"כ ה"ד היכא שהוא ידע עכ"פ מעיקרא שיש שם ג"כ מצרי אחד שפיר נוכל לומר דלמא הי' כוונתו לעכו"ם משא"כ היכא שהוא לא ידע כלל שיש שם מצרי א"כ בוודאי לא הי' כוונתו רק לישראל והוא הרג ישראל א"כ לא נוכל לומר שגם בכה"ג פטרו אותו התורה ממיתה וא"כ ע"כ לא מוקמי' הקרא רק היכא שידע שיש שם מצרי וא"כ לא מוכח מה"ת רק קבוע הניכר דאזדא לי' סברת הב"ח דהתם פטור אע"ג שהמצרי לא נודע דזה אינו דהיכא שלא ידע כלל שיש שם מצרי תוך החבורה בוודאי חייב כיון דל"ל כלל דלמא הי' כוונתו לעכו"ם דהא לא ידע כלל שיש שם עכו"ם וא"כ ע"כ לא מיירי קרא רק שידע שיש שם מצרי והוי קבוע הניכר ודו"ק. אמנם לפיר' הרמ"ה דמיירי שלא נודע אח"כ למי הרג אם לישראל או למצרי וכיון דקרא פטר לי' ממיתה ולא מתוקמ' רק בט' ישראלים וחד מצרי וא"כ אפש"ל כיון דסתם קרא מסתמא פטור בכל גוונא אע"ג שלא הי' נודע שיש שם מצרי ולא ידעי' מקום קביעתו היכא הי' רק אח"כ נודע לנו שהי' מצרי תוך החבורה דכמי פטור וממילא מוכח דאמרי' קבוע אעפ"י שאינו כיכר. וא"כ לפיר' הראשונים דמיירי שהרג ישראל רק דאמרי' דפטור דלמא כוון לעכו"ם וא"כ ע"כ מיירי שידע שיש שם עכו"ם וכיון שידע ממילא הוי קבוע הניכר דכיון שיודע שיש שם עכו"ם הוי כניכר כמ"ש בס' בינת אדם דאדם כיון שיש לו דעת אין לך היכר גדול מזה משא"כ לפיר' הרמ"ה מיירי אפי' שלא ידע כלל בשעת שזרק אם יש שם מצרי ואפ"ה פטור דקרא מיירי בכל גוונא ואמרי' קבוע אעפ"י שאינו ניכר:

(יד) ועד"ז יש לפרש ג"כ פלוגתא הרא"ה והרשב"א או הרא"ה והר"נ שהובא בש"כ ס"ק י"ד אי אמרי' קבוע למפרע דהיינו שבשעה שלקח לא הי' נודע כלל אם הי' שם טריפה רק אח"כ נודע דפר"נ דס"ל דל"א קבוע למפרע מוקי לקרא דפטור בט' ישראלים וחד מצרי דמיירי שהרג לישראל בוודאי ואפ"ה פטור משום דאמרי' דלמא כוון לעכו"ם וא"כ מיירי ע"כ שידע שיש שם עכו"ם בשעה שזרק אבן דאם לא ידע האיך נוכל לומר שהי' כוונתו לעכו"ם דהא לא ידע כלל אם יש שם עכו"ם וא"כ כיון דקרא מיירי בשעה שידע לא מוכח דאמרי' קבוע רק היכא שידע בשעה שיש לדון על הספק כמו בזרק אבן דאנו דנין על שעת זריקה למי היתה כוונתו משא"כ היכא שבשעה שאנו דנין על הספק כגון שבשעה שלקח מן העקולי' לא הי' יודע שיש שם טריפה כלל בכה"ג לא מוכח דאמרי' קבוע וכתב שפיר הר"נ דכיון דקבוע הי' חידוש אין לך בו אלא חידושו דהא מקרא נמי לא מוכח רק היכא שהי' האיסור נודע בשעה שצריכין לדון על הספק ול"א קבוע למפרע. אמנם דעת הרא"ה דקרא דפטר לי' ממיתה מיירי שלא ידעי למי הרג אם לישראל או לעכו"ם כפיר' הרמ"ה. וא"כ שפיר נוכל לומר דפטור לי' הכתוב אפי' היכא שבשעה שזרק לא הי' ידוע כלל שיש שם עכו"ם מ"מ כיון שאח"כ נודע שעכו"ם אחד הי' שם ואיכא לספוקי דלמא לעכו"ם הרג פטור דאי לא פטר הכתוב רק היכא שידע בשעה זריקה שעכו"ם אחד יש שם לא הי' שתיק מלפרש דמיירי רק בכה"ג דבשלמא לשיטות הראשונים דפטור משום דלמא כוונתו הי' לעכו"ם לא צריך לפרש דמיירי דווקא שבשעה שזרק ידע שיש שם עכו"ם דפשיטא דאם לא ידע לא נוכל לומר ולספוקי כלל דלמא לעכו"ם הי' כוונתו כיון שלא ידע משא"כ לפיר' הרמ"ה דלא ידעי' לט' הרב א"כ פשיטא דאע"ג שבשעה שזרק לא ידע אם יש שם עכו"ם מ"מ כיון שלאח"כ נודע ואיכא לספוקי דלמא הנהרג הי' עכו"ם פטור וא"כ מוכח דאמרי' קבוע אפי' למפרע וא"כ לפי מ"ש עיקרן של דברים כך הם דלפיר' הראשונים דפטור משום דלמא כוונתו לעכו"ם ל"א קבוע רק בניכר וגם ל"א קבוע למפרע משא"כ לשיטת הרמ"ה דלא ידעי'