תבואות השדה חלק א קצד

מוכח דטעכ"ע דאוריי' דאי לאו דאוריי' ממילא לא הוי בב"ח חידוש והוי מצינו למילף שפיר מבב"ח וא"כ ממנ"פ מוכח דטעכ"ע דאוריי' דאי אמרי' דבב"ח הוי חידוש א"כ ממיל' טעכ"ע דאוריי', ואי טעכ"ע ל"ד א"כ לא הוי בב"ח חידוש ושפיר ילפינן מבב"ח טעכ"ע רק אי הו"א דבב"ח אסור כי ליכא בו"ו כמי אז גם מבב"ח לא מצינו למילף דהא גבי בב"ח נמי אין הקפיד' כלל משום טעם אמנם לפי האמת דבב"ח נמי אפי' ע"י בישול רק בנתינ' טעם אסור אביי נמי מודה דהוי חידוש מה דלא נאסר ע"י כביש' נמי אע"ג דאיכא טעמא וא"כ ממילא מוכח דס"ל טעכ"ע דאוריי' דאלא"ה לא הי' שום חידוש בב"ח נמי כמ"ש. וא"כ לפי האמת אביי נמי מוד' דילפינן טעכ"ע ממשר' או מג"מ רק דקאמר דע"כ הי' דרשה גמור' דאי לא הוי ילפינן ממקום אחר טעכ"ע הדק"ל א"כ לא הוי בב"ח שום חידוש דמה חידוש הי' זה מה שנאסר ע"י בישול ולא ע"י כביש' אע"ג שיש בו טעם כיון דטעם זה אינו מעלה ואינו מוריד כלל א"כ אין זה חידוש דע"י בישול אסרה התורה ולא ע"י כביש' רק דא"כ הי' אסור ע"י בישול אפי' כי ליכא נו"ט דלאו משום נתינת טעם אסרה התורה כיון דל"א טעכ"ע אמנם כיון דחזינן ממתני' דס"ל דבב"ח נמי ע"י נו"ט דווקא אסור וא"כ ממילא שפיר הוי בב"ח חידוש מ"ט אינו אסור ע"י כבישה וע"כ צ"ל דס"ל לתנא דמתני' דבכ"מ אמרי' טעכ"ע דאוריי' ושפיר הוי בב"ח חידוש מ"ט אינו אסור ע"י כבישה משא"כ אי הו"א טעכ"ע ל"ד לא הוי בב"ח חידוש וא"כ מבב"ח הו"ל למילף אם לא שנימא דבב"ח אפי' בלא נתינת טעם אסור וזה לא ס"ל לתנא דמתני' דהרי קתני אם יש בה בנו"ט דווקא וע"כ דבכ"מ אמרי' טעכ"ע דאוריי' וא"כ לאביי נמי אי לא הוי ילפינן טעכ"ע ממשר' או מג"מ באמת הו"א דמבב"ח לא נוכל למילף טעכ"ע דבב"ח אפי' כי ליכא בנו"ט נמי אסור רק כיון דילפינן ממשרת מוכח דבב"ח נמי רק ע"י נתינת טעם אסור ואביי הוכיח שפיר מתנא דמתני' דע"כ ס"ל טעכ"ע דאורי' או ממשרת או מג"ע דאי טעכ"ע ל"ד הול"ל או דבב"ח לאו חידוש הי' או דאסור אפי' בלא נו"ט נמי ומדקתני דווקא כי נו"ט ע"כ דס"ל בב"ח חידוש וא"כ מוכח דבעלמא טעכ"ע דאוריי' דאי בעלמ' טעכ"ע ל"ד לא הוי בב"ח שום חידוש והוי לאסור אפי' כי ליכא נו"ט נמי וא"כ לאביי במי עיקר ילפותי' או ממשר' או מג"מ וא"כ ל"ק קושי' התוס' ומדוייק לישנ' דאביי במס' חולין וא"ש הכל בס"ד ודו"ק היטב כי תי' עמוק בס"ד:

(יג) ומה שהשיב לו רבא דרך בישול אסרה תורה הכי קאמר לי' דבב"ח באמת אין הענין כלל משום טעם ולא שייך למילף משם טעכ"ע והא דדרך כבישה מותר ודרך בישול דווקא אסור היינו משום דס"ל כרב אשי דבב"ח אסור באכילה מלא תאכל כ"ת וא"כ דרך כביש' דלא נעשה תועבה ממילא מותר (דל"ל דזה גופה יהי' חידוש מה שמותר לכבוש ולבשל אסור דזה וודאי אינו חידוש דהתורה אסרה איסור בישול ולא כבישה וכבר כתבו זה האחרוני') מ"מ אינו ענין כלל למילף נתינ' טעם מבב"ח כיון דענין איסור אכילה בב"ח הי' משום ל"ת כל תועבה והא דאעפ"כ בעי' נו"ט דווקא היינו משום דלא נעשה איסור רק כשנתבשלו ובכה"ג אי אפשר שלא יתן טעם כמ"ש שם רש"י ד"ה א"ל רבא ואין לך כגון זו שלא יתן טעם מ"מ אין ענין טעם בב"ח כלל לשאר איסורי' דהתם עיקר האיסור משום שנעשה תועבה והיינו ע"י בישול דווקא. ועי' בחי' הרי"ם שכ' ג"כ זה הדרך בדברי דבא במס' חולין ע"ש ודו"ק. שוב ראיתי שגם בחי' הפנ"י כתב דעיקר ילפות' לאביי בעי טעכ"ע הי' ממשרת או מג"מ ועלה בידינו בס"ד לבאר ביותר ביאור ודו"ק:

(יד) בגמ' אלא ילפינן מג"מ והקשה בס' צל"ח דהא מג"מ ליכא אלא משה לשיטת הר"י אורלינש במס' חולין בסוג' דד"ב ובמס' ע"א ס"ח וא"כ אצטריך משרת בנזיר לטעכ"ע ללקות ומנ"ל היתר מצטרף לאיסור ותירץ דא"כ ג"מ למ"ל והא ליכא למימר דאשמעי' סדר הכשר הכלי דהא מסברא נמי נדע דכבכ"פ ע"ש. אמנם לכאורה יש להקשות דהא אפי' דמוכח מג"מ טעכ"ע מ"מ היתר נהפך לאיסור לא אשמעי' דהא אפשר משו"ה צותה התורה להגעיל משום האיסור גופא וכן כתב בהי' הרי"ם דמג"מ לא שמעי' היתר נהפך לאיסור וא"כ אצטריך משר' להיתר נהפל"א בנזיר ואכתי מנ"ל המל"א הגם די"ל דאי אמרי' היתר כל"א ה"ה המל"א דע"כ ל"א דטעכ"ע מסתבר טפי מהעל"א רק לענין שהטעם יהי' אסור בפ"ע משא"כ אי אמרי' דהטעם אוסר כ"כ עד שההיתר נל"א תו אמרי' דה"ה המל"א ושקולים הם ויבאו שניהם. אמנם מכל הסוגי' דשמעתי' נראה דלר"ע שמעי' היתר נהפך לאיסור כמי מג"מ וכן משמע דמעיקרא שקול וטרי לילף מבב"ח ופשיטא דאי ילפינן טעכ"ע מבב"ח דוודאי אמרי' הנל"א דבב"ח כולו חדא איסור' וא"כ משמע דה"ה כי ילפי' מג"מ נמי ע"כ דהבל"א וי"ל דס"ל לר"ע דאי לא הוי אסור בג"מ רק משום הבליע' האסור' א"כ קשה למה צותה התורה להגעיל דהא מסתמ' ברוב בישולי' לא יהי' כזית בכא"פ דהיינו שהבליעה תהי' בשיעור גדול כ"כ עד שתהי' כבכא"פ וכן כתב הפנ"י דסתם בישול הי' רק בנו"ט ולא בכזית בכא"פ דמהכא מוכח דבב"ח אסור אפי' ליכא כזית בכא"פ ע"ש וא"כ למה הוצרכו הגעלה ול"ל דעכ"פ יהי' ח"ש ואסור מה"ת ולכך צריכין הגעלה הא אי ל"א הבל"א יש לחלק דח"ש אינו אסור מה"ת רק כשהי' בעין ולא עי"ת עי' בצל"ח בסוף הסוגי' וע"כ דאמרינן אי יתן טעם יהי' גם ההיתר כל"א וממילא שמעי' מג"מ נמי הנל"א. ובזה מתורץ שפיר קושי' המהרש"א בסוגי' מאי פריך ור"ע הא ג"מ חידוש הי' דנו"ט לפגם שרי' דלמא ס"ל לר"ע כר"מ מס' ע"א ס"ז ע"ב דנוטל"פ אסור דילפי' מג"מ וא"כ לא הוי חידוש ולפימ"ש א"ש דאפי' אי ס"ל נוטל"פ אסור מ"מ לא נוכל לומר הנל"א ע"י קבלה טעם פגום דלענין שיחול שם איסור על ההיתר שהי' מעיקרא מותר זה בוודאי ל"א דהא הוי כמו בסרוח' מעיקרא דר"מ נמי מודה דשם נבלה אינו חל וה"נ אינו חל שם איסור על מה שהי' מוהר מעיקרא אם הי' נוטל"פ ולכך ע"כ צ"ל דר"ע ס"ל דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא ולא הוי לפגם אמנם לר"מ שפיר ס"ל דנוטל"פ אסור מג"מ ושם לא הוצרכו הגעלה משום ההיתר שלא יתהפך לאיסור דוודאי בטעם לפגם אין ההיתר נהפך להיות איסור רק משום שלא יטעום מן האיסור גופה ולר"מ לא קשה סוף סוף לא יהי' מסתמא מן הבליע' כ"כ בבדי כזית בא"פ וא"כ למ"ל הגעלה דר"מ לשיטתו דחייש למיעוט ולפעמים יוכל להזדמן שיהי' כ"כ מן הבליע' בכזית בכא"פ ושפיר הוצרכה התורה הגעלה אבל לר"ע דמסתמא לא חייש למיעוט ע"כ לא הוצרכה התורה הגעלה בכלי מדין לולא דאמרי' הנל"א ועי' בחתס"ו ליו"ד סי' כ"ח שכ' נמי בהך עניינ' דלר"מ לשיטתו חיישינן למיעוט. וכל זה עולה שפיר אי אמרי' דר"מ מה"ת חייש למיעוט עי' מס' נדה י"ח ע"ב בתוס' ד"ה מיעוטא:

הכלל העולה דכל הסוגי' כאן במס' פסחים קאי אי אמרי' טעכ"ע דהיתר נהפך לאיסור ועד"ז נמי יש ליישב מה שהקשה הפנ"י מנ"ל טעכ"ע מג"ע דלמא הי' צריכין להגעיל משום בב"ח דבב"ח לכ"ע טעכ"ע