תבואות השדה חלק א קצג

באמת לא ס"ל כלל טעכ"ע. ומי' בפנ"י שכתב דמדקאמר ר"מ אפי' נזיר ששרה פתו ביין וכו' משמע דבהא מודה מיהו לת"ק דבשר' ענבים במים נמי חייב אלמא דס"ל טעכ"ע נמי וא"כ פריך שפיר מנ"ל כיון דמוקי קרא להיתר מצטרף לאיסור. והנה רש"י פירש כאן בכל הסוגי' דאי אמרי' טעכ"ע היינו לההיתר גופ' נהפך לאיסור שהרי בכל הסוגי' פירש דאתעביד לי' פת גופ' איסור ולכך כי קאמר לר"ע היתר מל"א פרש"י דאפי' לא נשרית כל הפת ביין נמי חייב משום צירוף כלומר דאותו חלק מן הפת שנשר' אין צריכין כלל להמל"א כיון דיש בו טעם יין אתעביד הי' גופ' איסור. והנה באמת צריך להבין מנ"ל דאי ילפי' מגעולי מדין לא מוכח כלל דגם ההיתר יתעביד איסור דלמא רק משום האיסור שבו ציוה להגעיל ועי' בחידושי הרי"ם ולקמן בדברינו יתבאר בס"ד:

(י) בגמ' יליף מבב"ח לאו טעמא בעלמא הי' ואסור ה"נ ליש ופרש"י ד"ה בב"ח בשר שנתבשל בחלב והבשר בעינ' אלא שטעם החלב נבלע בו וכבר הקשו הראשונים במס' חולין דהא בבשר יוכל להיות ממשות החלב ואדרב' טפי הו"ל למילף מחלב שאין בו אלא טעם בשר בלבד וכתב בס' מ"ה בשער התערובות פ"א פ"ו דדווקא בדבר שהי' אסיר בפ"ע שייך לחלק בין ממשו לטעמו משא"כ בב"ח ששניהם מין היתר אין שייך לומר שהאיסור הי' מחמת שנבלע בו ממשות החלב ואין האיסור רק מה שקבלו טעם זה מזה וא"כ גם הבשר אע"ג שנבלע בו ממשות החלב אין האיסור רק מחמת הטעם עי"ש. אמנם מ"מ יל"ד מ"ט נקיט רש"י דווקא מבב"ח דילפי' טעכ"ע ממה שנאסר הבשר ונראה דהנה במס' חולין ק"ח ע"ב אמרי' גבי אסרה תורה ולא חלב והנה כבר כתבו האחרונים שם דאי אמרי' היתר נהפך לאיסור א"כ ממילא גם החלב נאסר מחמת שקבל טעם מן הבשר האסור והנה בחי' הרי"ם כתב דאי לא הו"א היתר נהפך לאיסור באמת הוי מצינו לומר דרק הבשר אסור ולא החלב. והנה רש"י כאן אזיל לשיטתו שפירש דאי אמרי' טעכ"ע היינו שהיתר נהפך לאיסור אמנם ה"ד אי כבר ידעי' טעכ"ע משא"כ אי לא הוי ידעינן דאמרי' טעכ"ע הו"א דהחלב לא אסרה תורה וא"כ שפיר כתב רש"י דלר"ע ע"כ מהבשר שנאסר ילפי' טעכ"ע דל"ל מהחלב דהא כ"כ דלא ידעי' דאמרי' טעכ"ע א"כ אפש"ל דחלב באמת לא נאסר כלל ולכך נקיט רש"י דילפי' טעכ"ע ממה שאסרה התורה הבשר ודו"ק:

(יא) בגמ' ורבנן בב"ח חידוש הי' מאי חידושי' אילימ' דהאי לחוד' שרי וכו' כלאים כמי אלא דאי סרי לי' כול' יומא בחלבא שרי בשיל לי' בישולי' אסור והנה במס' חולין ק"ח ע"א פרש"י בדברי אביי שם דקאמר מבב"ח מ"ט לא ילפי' דחידוש הי' דהיינו דהאי לחוד' שרי ובהדדי אסור והקשו בתוס' שם דהרי הכא מסקינן דמשו"ה לא מקרי חידוש דהא כלאי' כמי ונראה ליישב פרש"י דהנה בנו"ב מד"ת ליו"ד סי' ל"ד מקשה הא החידוש הוי קולא דאי תרי לי' שרי וא"כ שפיר מכל למילף מיני' חומרא לטעכ"ע וצ"ל דהפירוש בגמ' הי' כך דוודאי החידוש הי' חומרא דכל חד לחודא שרי ובהדדי אסור מ"מ לא הוי חידוש כ"כ דתרי כלאי' נמי ע"י חיבורם נאסרו אמנם כן ה"ד אי הי' התורה אסרם בב"ח בכל אופן שיתחברו יחדיו בין ע"י כבוש בין ע"י בישול הו"א שפיר דלא אוי חידוש דהוי דומי' דכלאי' משא"כ כיון שבדרך תערובת' עצמ' חלקה התורה בין נתערבו ע"י כביש' לבישול א"כ תו לא הוי דומי' דכלאי' וא"כ ממילא הוי החידוש מה דכל חד לחוד' שרי ובהדדי והוי שפיר החידוש חומר' וממילא לא נוכל למילף נ' מעכ"ע לחומרא דשאני בב"ח שהחמיר' התורה ותו ל"ל דכלאי' נמי דהרי כלאי' בכל ענין שיתחברו נאסרו ובב"ח אינו כן וא"כ גם לפי המסקנא דהכא מיקר החידוש מה דכל חד לחוד' שרי ובהדדי אסור ולכך שפיר פרש"י מס' חולין שם דהחידוש הי' שכל חד בפ"ע שרי וכו' ועי' בנו"ב שם שכתב ג"כ כה"ג:

(יב) בתוס' בד"ה ורבנן ובמס' חולין ק"ח ע"א ד"ה מבב"ח הקשו התם משמע דאביי ס"ל דילפינן טעם כעיקר מבב"ח והא הכא במס' פסחים משמע דילפי' או ממשרת או מג"מ. ונראה דהנה שם במס' חולין יש לדקדק בלישנא דאביי דאמר טעמ' ולא ממשו בעלמא דאורי' דאס"ד דרבנן מבב"ח מ"ט לא גמרי' דחידוש הי' ואמאי לא קאמר בפשיטות דטעמו ולא ממשו דאוריי' דגמרי' מבב"ח ולמה נקיט בלשון שלילה מבב"ח מ"ט לא גמרי' וכן הקשה בחידושי הרי"ם כאן ובמס' חולין שם עי"ש. ונראה דהנה החידוש בב"ח הי' משום דתרי לי' שרי ובשיל לי' אסור. והנה מאי דאסור ע"י בישול אין דהחידוש כ"כ דבהכי אסרה התורה רק דחידוש הי' מה דמותר ע"י שריה והנה לכאורה אי אמרי' דטעכ"ע לאו דאוריי' אין זה חידוש כלל מה דשרי ע"י שריה ועי' בנו"ב מד"ק ליו"ד סי' כ"ו וצ"ל דענין שחידוש הי' דע"י שריה מותר וע"י בישול נאסר זה הוי חידוש ויש להעמיס זה בדברי רש"י ד"ה חידוש הי' וז"ל כל איסורי תימא הי' עכ"ל כלומר דבשניהם איכא טעמ' ובכבוש לא נאסר רק בבישול זה הוי חידוש ועי' בס' גינת וורדים כלל נ"ב שעמד ג"כ בזה דאי טעכ"ע לאו דאוריי' א"כ לא הוי חידוש מה דשרי אי תרי לי' דהא בכל איסורין כמי הכי הוי אי טעכ"ע ל"ד וכתב ג"כ דעיקר איסור בב"ח אינו אלא תמהון מ"ט הקפיד' התורה דווקא דרך בישול ולא דרך כביש' עי"ש. אמנם ע"כ אפש"ל דמשו"ה הוי בב"ח חידוש מדחזינן דהקפידה התורה כשנתערבו דרך בישול ולא דרך כביש' ה"ד אי כבר שמעינן טעכ"ע מקרא אחרינא א"כ איכא כאן חידוש דהרי בשניהם כלומר בין ע"י כביש' בין ע"י בישול איכא טעמא וכאן הקפיד' התורה לאסור דווקא ע"י בישול ולא ע"י כביש' א"כ הוי חידוש שפיר משא"כ אי אמרי' בכ"מ טעם לא הוי כלום א"כ בב"ח אינו חידוש כלל דהתורה הקפידה בהכי כשנתערבו ע"י בישול ולא ע"י כבישה מאי אמרת הרי ע"י כביש' נמי איכא טעמא ואפ"ה לא אסרה התור' אין זה חידוש דהרי הטעם בשום מקום אינו אסור רק דא"כ הו"ל לומר דכשנתערבו ע"י בישול אפי' בלא נתינת טעם נמי אסור דל"ל רק ע"י נתינת טעם אסר' התורה דהרי הטעם אינו מעלה ואינו מוריד בשום מקום ולמ"ל לומר דבב"ח חדשה התורה דנתינ' טעם יאסור כיון שמצינו כבר דאפי' בטעמ' נמי אינו אוסר כגון ע"י כבישה ודו"ק היטב. וזה שאמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמא כלומר הא דאמרי' בעלמא טעכ"ע או ממשרת או מג"מ הי' דאוריי' דליכא למימר דהי' רק מדרבנן דא"כ תו לא הוי בב"ח שום חידוש כמ"ש דרק בהכי הקפיד' התורה וא"כ ממילא יהי' הדין בב"ח אפי' כי ליכא נו"ט נמי כל שנתערבו ע"י בישול דאסור וא"כ אם תרצה לומר דטעכ"ע ל"ד אין שום מקום לומר רק או דבב"ח לאו חידוש הי' כמ"ש דבב"ח לא הוי חידוש רק אי אמרי' בעלמא טעכ"ע דאוריי' שפיר הוי חידוש מה שאינו נאסר ע"י כביש' רק ע"י בישול משא"כ אי טעכ"ע ל"ד ממילא אינו חידוש וא"כ שפיר איכא למילף טעכ"ע מבב"ח אם לא דנימא דבב"ח לא הקפיד' התורה כלל על נתינת טעם וא"כ כי ליכא נו"ט נמי ואמאי קתני במתני' יש בה בנו"ט וע"כ מדקתני אם יש בה בנו"ט והקפיד' התורה בב"ח נמי בנתינת טעם וא"כ הוי באמת בב"ח חידוש דע"י כביש' שרי אע"פ שיש בו טעם וא"כ ע"כ