תבואות השדה חלק א קצב

הנה ממאי דקאמר דאיכא ולא קאמר דאכל כזית בכא"פ כבר ב' הפנ"י דאתי' שפיר לשיטת ר"ח כהן שהובא ברא"ש פג"ה דכל דאיכא בכא"פ אמרי' ההיתר נהפך לאיסור' ולקי בכזית אמנם לפי"ז יקשה מאי קאמר אח"כ הנח לכותח הבבלי דלית בי' בכא"פ כו' אי משטר קשטר בטלה דעתו והא כל שיש כזית בכא"פ חייב אפי' בכזית וקושי' זו הובא בשעה"מ פ"ח מחו"מ הלכה ו' בשם ספר בני שמואל ושם תירץ דבכותח ליכא טעמא רק קיוהא בעלמא ולכך אינו נהפך ההיתר ובשם פר"ח תירץ שם דאפי' כזית מכל התערובות אין דרכו לאכול בכא"פ אמנם הא דבעי אביי לומר דאמרינן בכל איסורי' המל"א כתבו התוס' ד"ה אלא מאי דאביי נמי לא קאמר רק לר"ע דס"ל גבי נזיר משרת המל"א וילפי' לכל התורה אבל רבנן דס"ל משרת לטעכ"ג אביי נמי מודה דל"א בשום מקום המל"א:

(ו) והנה לכאורה יש לעיין לפי הך סברא דאביי נמי ל"ל המל"א מכח הך סברא רק דס"ל דאי מעשרת ילפי' המל"א הול"ל בכל הת"כ ואמאי לא נימא אין מזהירי' מה"ד וראיתי בשעה"מ שתירץ דדווקא לענין טעב"ע שייך לומר אין מזהירין מה"ד ולא לקי כיון דסגי' לן הילפות' למילף לאיסור' בעלמא דאי לאו קרא לא הוי ידעי' שיהי' הטעם אסור כלל אמנם לענין המל"א דלא אצטריך הילפות' לאיסור' דבלא"ה אסור ככל ח"ש דאסור מה"ת וא"כ בכה"ג שפיר אמרי' דלוקין אפי' ממה מצינו ועי' בס' גינת וורדים בכללי אין עונשין מה"ד מיש בזה וע"כ צ"ל דסוגי' דמסקינן דמשו"ה לא אמרי' בכהת"כ המל"א משום דהוי נזיר וחטאת ב"כ הבכ"א ול"א דבלא"ה לא לקי דאין עונשין מה"ד ס"ל נמי דכיון דלאיסור' בעלמא לא אצטריך לן דבלא"ה ח"ש אסור מה"ת שפיר עונשין מה"ד. אמנם לכאורה יש להקשות אמאי לא נימא דלאיסור' נמי אצטריך דמכח ח"ש לא הי' אסור רק כשהי' בעין ולא ע"י תערובות ולכך אצטריך להמל"א לאיסור' בעלמא ח"ש אפי' עי"ת אבל לא למלקות וכן כתב המהרש"א בד"ה לענין חמץ לחלק בח"ש בין שהי' בעין שעי"ה ונראה דע"כ ל"א שיש חילוק בין כשהי' בעין שעי"ת דווקא אי אמרי' דאע"ג דטעכ"ע מ"מ אין ההיתר נהפך להיות איסור משא"כ אי אמרי' דכל שנו"ט היתר נהפך להיות איסור א"כ אין סברא לחלק כלל בין שהי' בעין או עי"ת דמה בכך שנתערב מ"מ הוי עדיין כאילו האיסור בעין וכאן גבי נזיר מיירי משרת בתערובות מבשא"מ וא"כ אין חילוק בין כשהי' בעין או עי"ת. והנה הר"פ שם בתוס' דחה סברת הרבינו יקר דכיון דטעכ"ע דאורי' אינו חילוק בין שהי' בעין או עי"ת וא"כ עכ"פ אפ"ל דאי היתר נהפך לאיסו' הר' יקר נמי מודה דאין חילוק בין בעין לעי"ת רק בטעכ"ע ס"ל להר' יקר דכיון דאינו מהפך ההיתר הרי האיסור לא חשיב בעין ול"א כ"ש למכות ודו"ק:

(ז) ובהכי יש ליישב מה שמקשי' העולם לשיטת רבינו יקר שהובא בתוס' מס' ע"א ס"ח ע"א דלר"ש נמי אצטריך משרת להמל"א ואע"ג דס"ל כ"ש למכות ל"א כ"ש למכות רק כשהי' בעינ' ולא עי"ת והקושי' מפורסמ' הובא בכמה דוכת' באחרוני' א"כ מאי אמרי' מס' שבועות כ"א ע"ב אי ס"ד ר"ע כר"ש ס"ל למ"ל צירוף גבי נזיר ששרה פתו ביין והא עי"ת ר"ש כמי מודה דבעי' כזית. ולפימ"ש ניחא דע"כ לא כתבו התוס' דלר"ש נמי בעי' כזית היכא שהאיסור מעורב דווקא אי לא ס"ל היתר נהפך לאיסור כשנרגש מטעם האיסור משא"כ אי אמרי' דע"י נתינת טעם היתר נהפך להיות איסור פשיטא שאין לחלק דמה בכך שהאיסור כ"ש נתערב והא הטעם מהפך כל התערובות להיות כיו"ב וא"כ ממילא חייב בכ"ש ממנו דכך לי כשהי' בתערובות כמו כשהי' בעין והנה סוגיא דהכא דעסקי' דלר"ע משו"ה ל"א בכל התורה המל"א משום דהוי נזיר וחטאת ב"כ והדר' קושייתינו לדוכת' מ"ט לא קאמר בפשיטות דלא ילפינן מנזיר משום דאין עונשין מה"ד וע"כ כמ"ש השעה"מ משום דלאיסור' בלא"ה לא אצטריך דח"ש אסור מה"ת ושפיר ילפינן אפי' למלקות וא"כ ע"כ לא ס"ל לסוגי' דיש חילוק בין כשהי' בעין או עי"ת דאי הוי ס"ל לחלק הי' צריך קרא להמל"א אפי' לאיסור' גריד' נמי היכא שהי' עי"ת וע"כ כמ"ש דס"ל אליבא דר"ע היתר נהפך לאיסור ואין חילוק כלל בין כשהי' בעינ' או עי"ת וא"כ קאמר הגמ' במס' שבועות שפיר דאי הוי ס"ל לר"ע כר"ש כ"ש למכות לא הי' צריך צירוף דבכ"ש נמי מחייב. אמנם התוס' במס' ע"א קאי התם אליבא דר"ש דלדידי' אע"ג דטעכ"ע דאוריי' מ"מ אפשר דאין היתר נהפך להיות איסור וא"כ שפיר יש לחלק בין כשהי' בעין או עידי תערובות ודו"ק:

(ח) בסוגי' פריך אביי משתי קדרות ומשתי קופות ואי ס"ד כבא"פ אמאי אמרי' שאני אומר במס' נזיר גרסי' בשלמא לדידי משום המל"א הבמ"ע דנפישי חולי' ול"א המל"א והא דגבי מקפה אמרי' המל"א אע"ג דנפישי חולי' כבר כ' שם רש"י במס' נזיר דהיכא דלטעמא עבידו ונרגש הטעם שפיר אמרי' המל"א אע"ג דנפישי. אמנם בסוגי' דלא הביא הגמ' כלל מזה צריך להבין מאי ס"ד דאביי דאי הטעם משום המל"א אמאי אמרי' שאני אומר. והנה כבר כתבו האחרונים דבאמת יש כאן חזקת היתר לכל קדירה בפ"ע או לכל קופה. אמנם אי אמרי' דכזית בכא"פ דאורי' ל"ש לאוקמי' אחזקת היתר דהא אינו לא ההיתר באין לאסור רק לאיסור שנשאר במציאותו הראשון ולאיסור ליכא חזקת היתר וא"כ הוי ס"ל לאביי דבשלמא אי ל"א בכא"פ דאורייתא אע"ג דאמרי' המל"א ל"ק אמאי אמרי' שאני אומר דמוקמי ההיתר בחזקתו שלא יצטרף אל האיסור ושישאר מותר כבראשונה אמנם אי כזית בכא"פ ל"ל לאוקמי' אחזקת היתר כך העליתי מדברי גדולי האחרונים עי' בס' ברוך טעם ובחידושי הרי"ם למס' פסחים אמנם מדברי התוס' מס' יבמות פ"ב ע"א ד"ה שתי קופות משמע דל"ש לאוקמי' בחזקת היתר רק בשתי קופות ולא נפל רק סאה אחד דהשתא איכא ספיקא דלמא לא נפל כלל משא"כ היכ' שיש שתי קופות ונפלו שני סאין דע"כ בכל חדא מיניהו נפל אחד מהן לא שייך לאוקמי' בחזקת היתר כ"כ וצ"ל סברת' משום דכיון דע"כ נפל איזה מהם לתוכ' איתרע בנפילתה והוי כמו חזקה דאיתרע והכא משמע ממ"ש שם דליכא למימר כולו האי אוקמי' חולין אחזקתיהו וא"כ אי ס"ל חזקה דאיתרע שמה חזקה אפי' בשתי קופות ושתי סאין נמי איכא חזקת היתר וא"כ א"ש דסוגי' דהכא אזיל אי ס"ל חזקה דאיתרע שמה חזקה א"כ איכא שפיר חזקת היתר רק אי כזי' בכא"פ ל"ש כלל חזקת היתר כמ"ש ודו"ק:

(ט) בגמ' ור"ע טעכ"ע מנ"ל הנה כבר כתבנו לעיל באות א' בשם התוס' מס' נזיר דקושי' הגמ' אזלא דמסתמא כ"כ דלא ידעי' קרא לטעכ"ע לא מסתבר לדרוש היתר מל"א עי' בחי' פנ"י וכל זה עולה לשיטת הבעה"מ בסוגי' דטעכ"ע מסתבר טפי והמל"א הי' חומרא יתירה אמנם לשיטת הרמב"ן במלחמות דנוכל לומר המל"א אפי' אי ל"א טעכ"ע והיינו דבהמל"א יש מן האיסור בעין משא"כ בטעם כעיקר אין מן האיסור בעין וא"כ הדק"ל מאי פריך ור"ע טעכ"ע מנ"ל דלמא