תבואות השדה חלק א קצא

סברא והנאני. והנה אפש"ל דע"כ ל"ש לומר המל"א רק באיסור חפצא כיון דיש שם איסור עכ"פ על החפץ שפיר שייך לומר המל"א כמ"ש משא"כ אי הו"א דכל איסורין שבתורה הוי איסור גברא ולא איסור חפצא עי' ריטב"א מס' שבועות כ' ע"ב ד"ה מ"ט והנה לגבי האדם האוכל לא הוי אכילה רק בכזית וא"כ ל"ש לומר המל"א כיון דל"ש לדון שם איסור על החפץ רק שהאדם מצווה שלא לאכלה וא"כ כל שאין כאן כזית מן האיסור גריד' לא באה הצווי ול"ש המל"א ועי' שו"ת מהרי"ט ח"א סי' נ"ג שכתב דנזיר הוי איסור חפצא ושפיר שייך לומר המל"א ע"ש והנה לכאורה י"ל דפלוגת' דר"י ור"ל במס' יומא אי ח"ש אסור מה"ת או מותר תלי' בהא דר"י ס"ל דכל איסורי' שבתורה הוי איסור חפצא ולכך ח"ש נמי אסור דאיסור' רמי' על כל חלק מן החפץ רק דהלל"מ אתי' לפוטרו ממלקות בח"ש ור"ל ס"ל דכל איסורין הוי איסור גברא ולכך ליכא איסור' בח"ש כיון דסתם אכילה בכזית ועי' במל"מ פ"א מהלכות חמץ הלכה ז' ע"ש והא דגבי יוה"כ נמי אמרי' ח"ש אסור מה"ת אע"ג דיוה"כ וודאי הי' איסור גברא יבואר במקום אחר בס"ד ועי' בס' אמרי בינה להגאון ר' מאיר א"ש ז"ל במס' יומא בסוגי' דח"ש ובחידושי אמ"ו בנו הגאון ז"ל שם. והנה לפי"ז י"ל אי נימא דחמץ הוי נמי איסור גברא ולא איסור חפצא ל"ש גבי חמץ המל"א. והי' בזה מקום ליישב מה שהקשה בשו"ת מהרלב"ח סי' י"ז על הר"מ פ"א מהל' חמץ שכתב דהאוכל כ"ש מן החמץ אסור שנאמר ולא יאכל ולמ"ל קרא הא בלא"ה קיי"ל בכ"מ ח"ש אסור מה"ת ולפימ"ש א"ש דה"א דחמץ כיון דהי' איסור גברא ולגבי האוכל אמרי' אין אכילה פחות מכזית ל"א ח"ש אסור מה"ח דלא דמי לחלב ודם דשם הוי איסור חפצא משא"כ חמץ שיש לו היתר לאחר הפסח ל"ש לומר דהוי איסור חפצא וא"כ אינו אסור ח"ש לכך שפיר כתב הר"מ כיון שמ"מ כתבה התורה גבי חמץ לשון לא יאכל דמשמע שתלה האיסור בהדבר הנאכל ושפיר הוי לענין זה כמו איסור חפצא ולכך אסור גבי חמץ נמי ח"ש וע"ש בשו"ת מהרלב"ח שכתב ג"כ כה"ג לענין דרשא דלא יאכל ודו"ק. אמנם ע"כ אפש"ל דחמב"פ לא הוי איסור חפצ' רק איסור גברא ה"ד אי אמרי' דחמץ שעבר עה"פ מותר מה"ת שפיר נוכל לומר דלא הוי איסור חפצא שהרי החמץ עצמו כיתר לאחר מיכן ולכך לא הוי רק איסור גברא דהיינו שהתורה הטילה איסור על האדם שלא לאכול מן החמץ כל ז' ימי הפסח משא"כ אי ס"ל כר"י דחמץ שעבר עליו הפסח אסור שפיר נוכל לומר דהוי איסור חפצא דמכיון שהגיע הפסח נשאר באיסורו לעולם וא"כ א"ש דהכי קאמר אביי בשלמ' לדידי דס"ל גבי מקפה אסור משום המל"א א"ש דגבי כותח בהא פליגי ר"א ורבנן דר"א ס"ל כר"י דחמץ שעעה"פ אסור וא"כ הוי איסור חפצא ולכך שייך בי' לומר המל"א ורבנן ס"ל כר"ש דחמץ שעבר עה"פ מותר מה"ת ולא הוי רק איסור גברא כמ"ש ול"ש בי' המל"א ולכך אינו עובר על עירובי משא"כ אי הטעם משום כזית בכא"פ א"כ אין חילוק בין איסור גברא לאיסור חפצא ואמאי פליגי רבנן ודו"ק:

(ד) בגמ' פריך לר"ע דס"ל משרת להמל"א אמאי לא ילפי' בכל התורה כולה מנזיר להמל"א ומשני משום דהוי חטאת ונזיר ב' כתובים הבכ"א ואין מלמדי' דבחטאת כמי אמרי' המל"א במס' זבחים צ"ז ע"ב וראיתי בחידושי מהר"ם כרבי בסוף הספר בחי' לסוגי' דמשרת שהקשה קושי' עצומה מאי קאמר דהוי ב' כתובי' דלכתוב רחמנא בנזיר ותיתי חטאת מינה הא שם במס' זבחים פריך וניתי עשה דאכילת קדשים ונדחי ל"ת דקדשי' פסולי' ומשני רבא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ורב אשי משני יקדש עשה הי' ואין עשה דוחה ל"ת ומשה וא"כ אצטריך קרא בקדשי' דאי מנזיר הו"א דעשה דוחה ל"ת כקושית הגמ' שם ולכך אצטריך יקדש דלהוי עשה ול"ת וא"כ מאי משני רב אשי כאן דהוי ב' כתובים. ונלע"ד דהנה בס' ברוך טעם בשער התערובות פ"ט הקשה מאי פריך וניתי עשה ונדחה ל"ת לפימ"ש התוס' מס' עירובין ק' ע"א ד"ה מתן ד' דכל היכא שהעשה בא ע"י פשיעתו כמו התם שנתערב מתן ד' במתן אחת ל"א עדל"ת וא"כ ה"נ העשה בא ע"י פשיע' שנבלעו קדשי' פסולי' לחוץ קדשי' כשרי' וקושי' זו גם קושי' הנ"ל הובא ג"כ בשעה"מ פ"ג מהל' נדרים ע"ש. ונראה דע"כ ל"א דעשה ע"י פשיע' אינו דוחה ל"ת ה"ד לסוגי' מס' יבמות דאמרי' דכל עדל"ת ל"ת חמי' מעשה וע"כ דהא דעדל"ת הי' רק מגזה"כ דכלאי' בציצית ולכך בעי' דווקא כי התם שהעשה אינו ע"י פשיעה. אמנם אי אמרי' דהא דעשה דוחה הי' משום עדיפות העשה על הל"ת מה בכך שהעשה בא ע"י פשיעה מ"מ עכשיו שיש לפנינו עשה ול"ת הרי מעלת העשה עדיפא מל"ת וצריך לקיים העשה ולדחות הל"ת וכן כתוב שם בס' ברוך טעם לענין היכא שהל"ת קילא בח"ש דבכל גוונא בדחי' אפי' תעשה ע"י פשיעה ואני אומר דבכל גוונא ל"ת אי אמרי' דעשה עדיפ' מנה אין חילוק בין העשה ע"י פשיעה או לא והנה בריש מס' יבמות ז' ע"א אמרי' דכיון דל"ת חמי' מעשה ואפ"ה דחי עשה לל"ת לכך דחי אפי' ל"ת שיש בה כרת דמ"ל חומר' זוט' ע"ל חומרא רבה וא"כ לרבא שם במס' יבמות ח' ע"א דאמר ערוה גופה ל"צ קרא דאין עשת דוחה ל"ת שיש בה כרת ע"ב ס"ל דהא דעשה דחי לל"ת הי' משום דעשה עדיפא ולכך לל"ת שיש בה כרת דחמורה אין העשה עדיפה מכה ולא דחי וזה ברור להמעין בסוגי' שם להוכיח דרבא ס"ל דעשה עדיפ' מל"ת ודו"ק, והנה במס' זבחים שם שקיל וטרי רבא ורב אשי והנה לרבא לשיטתו דעשה עדיפ' מל"ת א"כ עשה ע"י פשיע' נמי דוחה ל"ת וא"כ פריך הגמ' שפיר וניתי עשה ונדחה ל"ת ורב אשי נמי משני אליבא דרבא ולפום הך סברא דאפי' עשה ע"י פשיעה נמי דוחה ל"ת כיון דעשה עדיפ' אמנם הכא בסוגיא קיימינן אליבא דר"ע ור"ע ס"ל מס' שבת ק"ל ע"א ומס' פסחים סו' ע"א דכל שדוחה את השבת כגון פסח ומיל' אינו דוחה רק היכא שא"א לעשות מע"ש אבל היכא שאפשר לעשות מע"ש אינו דוחה אע"ג שלא עשאה מע"ש והנה פסח ומיל' דדח' שבת הי' נמי בגזר עדל"ת עי' ריש מס' יבמות וע"כ ס"ל דל"ת חמור ולכך אינו נדחי' רק מה שא"א בענין אחר דגילתה התורה להדי' דאי עשה עדיפא הי' לו לדחות אע"ג שהי' אפשר לעשות' מע"ש מ"מ כל שלא עשאה הרי עכשיו עומדי' לפנינו והי' לו לדחות (ובמקום אחר הארכנו בזה בענין דכ"מ שאתה מוצא עול"ת דצריך לקיים את שניהם) מ"מ מוכח דר"ע ס"ל ל"ת חמי' וא"כ הדק"ל מאי פריך הגמ' מס' זבחים וניתי עשה ולדח' ל"ה דהא הוי עשה ע"י פשיעה ואינו דוחה וא"כ ל"צ לתירוצא דרב אשי שם דהוי עול"ת ושפיר משני לר"מ דהוי ב"כ הבכ"א וא"מ דלר"ע לא צריכין יקדש דאין עשה דוחה ל"ת ועשה דבל"ת גרידא נמי לא דחי מקושי' הנ"ל דעשה שע"י פשיעה אינך דוחה אפי' לל"ת גרידא דר"ע ע"כ ס"ל דל"ת חמי' מעשה כמ"ש וא"כ אייתר לי' יקדש לב"כ הבכ"א וקאי שפיר תירוצו של רב אשי כאן בסוגי' אליבא דר"ע ודו"ק:

(ה) בגמ' בעי אביי למימר דאמרינן בכל איסורי' שבתורה המל"א מההוא דמקפ' דאמרי' הואיל וזר לוקה עליו בכזית ומשני דאיכא בכא"פ