תבואות השדה חלק א קצ

לשיטת רש"י ושיטת הטור כל חד לשיטתי' ועי' בטור סי' צ"ח דמשמע דבהא נמי ס"ל כשיטת התוס' חולין צ"ח ע"א ד"ה כל איסורין שבתורה דהיכא דליכא טעמא לא בעי ס' אלמא דס"ל כמ"ש דעיקר מהות הביטול תלי' בטעמא וממילא כל שנפסק הטעם הוי כמו שאינו בעולם כלל וזהו ראי' לסברתינו ודו"ק. ועי' באבן העוזר סי' תמ"ז שרוצה לחלק בין בנו"ט ובין בששים דכוונת הטור כאן הי' כשנתערב בששים אעפ"י דנרגש עוד הטעם והיינו טעם קלוש ביותר מס' מ"מ בטל כיון דאיכא ס' אמנם לפימ"ש א"צ לכל זה רק הדברים מבוארי' כפשוט' דלדעת רש"י ע"כ צ"ל דלא קנסו רק כשישנו ממש בעין ובפ"ע ולא בתערובות כמ"ש דלרש"י לעולם ל"א דהוי כנאבד לגמרי וא"כ אין חילוק בין תערובות ס' לפחות. ולדעת הטור י"ל דכל שישנו למציאות האיסור שייך קנסא רק בס' הוי כלית' בעולם כלל וא"כ שפיר יש לחלק בין תערובות ס' לפחו' מס' ודו"ק היטב ואין להאריך יותר:

שער ב ח"ת בסוגי' דהיתר מצטרף לאיסור מס' פסחים מ"ד ומס' נזיר ל"ו. (א) בגמ' אר"א אר"י כל איסורין שבתורה אין המל"א חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמר' תורה משרת. הנה מבואר מדעת רש"י שם דהמל"א אמרי' אפי' היכא שאין מעורב ההיתר עם האיסור רק שאכל בבת אחת האיסור עם ההיתר אע"פ שאין בהיתר טעם מן האיסור כלל נמי אמרי' המל"א עי' בס' מנחת כהן למהר"א אפמונטיל בשער התערובות ח"א פ"ו והנה בבעהמא"ו פ"ג מס' פסחים נראה מבואר דהיתר מצטרף לאיסור הי' חומר גדול מטעכ"ע דבטעכ"ע נרגש טעם האיסור בהיתר משא"כ בהמל"א שאין נרגש שום טעם מן האיסור בהיתר וכן כתבו התוס' במס' נזיר ל"ב ע"א ד"ה טעם כעיקר מנ"ל. אמנם הרמב"ן במלחמות שם כתב להדי' דאפש"ל המל"א אע"ג דל"א טעכ"ע (דהיינו דהמל"א יש לנו סברא לאסור טפי מטעכ"ע משום שאוכל חצי זית מן האיסור ממש בעין עי' בס' מ"כ שם) ואפש"ל טעכ"ע אע"ג דל"א המל"א והיינו משום דטעכ"ע נרגש טעם האיסור בכל ההיתר. והנה לדעת הרמב"ן צריך ליישב קושי' התוס' הנ"ל במס' נזיר מאי פריך ר"ע טעכ"ע מנ"ל דלמא ל"ל טעכ"ע. אמנם ברש"י מס' פסחים מ"ד ע"ב ד"ה מפת ומיין שכתב וז"ל ואי נמי לא נשרית כל הפת ביין מצטרף נמי היתר לאיסור לחייבו משמע דלר"ע אמרי' שניהם דהיינו אפי' בכה"ג שאין האיסור בעין וגם לא נרגש טעם האיסור בכולו דאז צריכין לשניהם דהיינו לומר טעכ"ע וגם המל"א נמי אמרי' לר"מ. והנה הא דצריכין לדרשת דמשרת להיתר מל"א ע"כ לענין מלקות נמי שיהא חייב כאילו אכל שיעור שלם מן האיסור גריד' דלאיסור' בעלמא לא צריכין לדרשה דקרא דבלא"ה קיי"ל ח"ש אסור מה"ת וא"כ לא צריכין לצירוף ההיתר וכן כתב הר"ש מס' טבול יום פ"ב ע"ש:

(ב) והנה בהמל"א היכא שהם מעורבי' ל"ש דווקא כשהאיסור הי' רוב או שוה בשוה משא"כ היכא שההיתר הי' רוב ל"ש לומר המל"א כשנתערב דהא נתבטל ברוב היתר. וכן אית' להדי' הגירס' במס' נזיר בשלמא לדידי דאמינ' משום המל"א כגון דנפישי חולין אלמא היכא דההיתר הי' רוב ל"א המל"א. אמנם היכא דהאיסור הי' נותן טעם בהיתר משמע שם ברש"י ד"ה בשלמא לדידי דאפי' אם ההיתר הי' רוב נמי שייך לומר המל"א וז"ל רש"י שם והא דפרכי' לעיל ממקפה וממדוכ' אע"ג דנפישי חולין תבלין שאני הואיל ותבלין לטעמא וריחא הי' דעבודי חשיב להו ולא בטלי והוי כמאן דנפישי עכ"ל רש"י ע"ש הרי להדי' דהיכא שנרגש טעם האיסור אמרי' המל"א אפי' ברוב היתר אמנם ה"ד אי אמרי' טעכ"ע דאוריי'. והא דצריכה להמל"א היינו משום דמכח טעכ"ע לא הוי לקי רק היכא שאכל כזית מן האיסור לחודא כע"ש תוס' במס' נזיר ד"ה וכזית בכא"פ ע"ש וכי אמרי' היתר מצטרף לאיסור לקי בזית גריד' דההיתר משלי' לשיעור האיסור לחייבו. והנה א"כ לשיטת הר"ת שהובא בב"י ביו"ד סי' צ"ח דכל שנתן האיסור טעם בהיתר נהפך ההיתר להיות כולו איסור ולקי אפי' בכזית אחד עי' בפר"ח לאו"ח סי' תמ"ב א"כ כל היכא דאיכא טעם האיסור בהיתר א"צ כלל להמל"א רק משום טעכ"ע גריד' נמי לקי ועי' בפנ"י מס' פסחים בגמ' דפריך אביי מאי לאו משום דהמל"א והקשה אע"ג דאביי גופה ס"ל פ' כל הבשר דטעמו ולא ממשו דאוריי' מ"מ לא לקי ע"ש ואשתמיטתי' לפי שעה להגאון הנ"ל שהי' קושי' התוס' במס' נזיר ד"ה וכזבכא"פ שהקשו כן בשם רשב"ם ושם תירצו דבטעכ"ע לא לקי רק כשאכל כזית מן הטעם בב"א ע"ש וא"כ שפיר ס"ד דהא דאמרינן גבי מקפ' הואיל וזר לוקה עליו בכזית הי' משום המל"א ודו"ק. אמנם לשיטת ר"ת דס"ל דבטעם לחוד' נמי לוקה אפי' על כזית אחד א"כ לא יתכנו כל הני תירוצים מאי ס"ד דאביי גבי מקפ' משום המל"א הא בטעכ"ע נמי לוקה אפי' בכזית אחד לכך צ"ל לפר"ת דס"ל במס' נזיר בתוס' ד"ה אמר רבב"ח דמיירי שהשום ושמן מפוזרי' על פני המקפה וניכרי' וא"כ אפש"ל דמיירי אע"ג שלא נתן טעם עדיין בהמקפ' וא"כ ליכא לחיוביה מכח טעכ"ע רק משום המל"א וא"ש ודו"ק. וא"כ לשיטת ר"ת ל"ש כלל ענינא דהמל"א היכא שהי' מעורב ונתן טעם בהיתר דבזה לכ"ע חייב משום טעם כעיקר ול"ש להמל"א רק היכא שהאיסור ניכר ולא נתן טעם דאם הי' מעורב ולא נתן טעם פשיט' דבטל ול"ש לומר המל"א תולה היכא שאין כאן רוב מן ההיתר דל"ש ביטול וא"כ לפר"ת א"ש המל"א רק באחד משני דרכי' או היכא שאינו מעורב כלל ואכל מכל אחד חצי זית או אפי' היכא שהי' מעורב שוה בשוה או שהרוב איסור ולא נרגש הטעם כגון מב"מ דל"ש טעכ"ע והמל"א שייך כיון שלא נתבטל שאין כאן רוב מן ההיתר ודו"ק ועי' בפרמ"ג לאו"ח בפתיח' כולל' להלכ' פסח בחלק השני פרק א' אות י"ח:

(ג) והנה במס' פסחים ובמס' נזיר פריך אביי וכבאכ"פ דאוריי' אמ"ל א"ה מ"ט פליגי רבנן עלי' דר"א בכותח הבבלי. והנה לכאורה קשה לאביי נמי דס"ל משום המל"א אמאי פליגי רבנן על ר"א בכותח הבבלי ובתוס' מס' נזיר ד"ה א"ה הרגישו בזה וכתבו וז"ל ולדידי' וודאי ניחא דההוא מקפה משמע לי' משום המל"א והיינו לר"א דדריש כל אבל לרבנן דלא דרשי כל פשיטא דפליגי עלי' ע"ש וא"כ משמע דאפי' לאביי בס"ד דס"ל דאמרי' בכ"מ המל"א ה"ד אליבא דר"א אבל לרבנן דלא דרשי כל אביי נמי מודה דל"ל המל"א והך דמקפ' נמי רק כר"א אתי'. ונ"ל לתרץ התוס' באופן אחר דהנה לכאור' נחזי אנן מ"ט נימא דבאכילת היתר יתחייב מלקות ואע"ג דיליף לי' מקרא מ"מ טעמא בעי. והנה זה רבות בשנים אשר אמרתי דהנה כיון דבח"ש איכא איסור' עכ"פ מה"ת רק דאינו לוקה משום דפחות מכזית לא הוי אכילה וא"כ כל שאכל כזית בין הכל אע"ג שרק בצירוף ההיתר יש כזית מ"מ אכילה מקרי ולקי שפיר ואחר זמן רב ראיתי להגאון בחידושי הרי"ם למס' פסחים בסוגי' שכתב ג"כ הך