תבואות השדה חלק א קפט

ספק שהתירה התורה הך ספיקא ועשאו כוודאי והלכך שפיר יכולין להחמיר בדשיל"מ דלא ניזול בתר רובא (ודומה למה דאמרי' כל היכא דאיכא לברורי לא מהני רוב) וממילא לא מהני הביטול. אמנם ה"ד אי אמרי' דרובא סי' רק בתורת ספק משא"כ אי אמרי' דהרוב הי' בתורת וודאי א"כ ל"ש סברתינו ול"ל דמשו"ה גזרו בדבר שיל"מ משום עד שתאכלנו באיסור וכו' דהא ליכא כאן איסור' כלל וע"כ צ"ל משום מב"מ והנה כבר הבאתי כמ"פ מ"ש הפלתי סי' ס"ג דרב ס"ל דרוב הי' בתורת וודאי וא"כ לרב ע"כ ל"ל הטעם משום עד שתאכלנו באיסור וכו' דהא ליכא כאן שום סרך וצד איסור כל שנתבטל וע"כ הטעם דבר שיל"מ משום מב"מ והנה כבר כתבנו דרק אי הטעם דשיל"מ משום מב"מ אז שייך לומר דחמב"פ הוי דשיל"מ דאי משום עד שתאכלנו באיסור ל"ש לומר דחמב"פ הוי דשיל"מ דהא סוף סוף צריכין לביטול מכח איסור דב"י דהי' אסור להשהותו לולא הביטול ולכך קאמר שפיר הלכ' חמץ בזמנו וכו' במשהו כרב כלומר דלרב ע"כ הטעם דשיל"מ הי' משום מב"מ במ"ש וא"כ חמץ בפסח נמי הו"ל דשיל"מ כנ"ל ע"ד הפלפול בס"ד (ומה שהקשו לטעמא דמב"מ דהא חוזר לאיסורו כבר כתבנו לעיל באות ח' בשם הגאון רע"א ז"ל דלא קשה) וא"ש הכל בס"ד ודו"ק:

(יב) והנה לפימ"ש דרבא ס"ל בטעמ' דדשיל"מ הי' משום מב"מ י"ל עוד דרך אחר בהא דאמר במשהו כרב דהנה לכאורה היה לחקור לפי מ"ש המחבר ביו"ד סי' ק"ב סעיף ד' בשם יש מי שאומר דכל היכא שהמאכל מתקלקל ל"ש דשיל"מ א"כ קשה על רבא דקאמר סתמא חמץ במשהו ולא חילק בין שהמאכל מתקלקל או לא. אמנם כן י"ל דע"כ ל"א דל"ש דשיל"מ היכא שהמאכל מתקלקל רק אי אמרי' דהטעם בדשיל"מ הי' משום שער שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ומשו"ה ביון שמאכל יתקלקל דלא יוכל לאכלו אח"כ ל"ש דשיל"מ אמנם אי הטעם משום מב"מ א"כ מה בכך שהמאכל יתקלקל מ"מ אינו בטל דהא עכשיו הי' בכלל מב"מ על שם שסופו להיות נותר והוי לענין איסור והיתר ג"כ מב"מ. והנה פשיטא דלרב דהטעם משים דכל איסורין שבתורה במינו במשהו אין שום סברא לחלק בין שיתקלקל המאכל או לא וא"כ ה"ה לרבא אע"ג דלא ס"ל בכל איסורין שבתורה במינו במשהו. ורק משום דחמץ הוי דשיל"מ מ"מ כיון דהטעם בדשיל"מ הי' נמי משום מינו אין נ"מ במה שהמאכל יתקלקל כמ"ש וא"כ כיון דלרבא אע"ג דלא ס"ל כרב דבל איסורי' שבתורה במינו במשהו מ"מ גבי חמץ הטעם משום מב"מ והיינו כמ"ש כיון דהוי דשיל"מ ל"ב והטעם לרב' משום מב"מ כמו לרב רק דלרבא לא מקרי מב"מ בעלמא כיון שזהו אסור וזהו מותר כמ"ש הר"נ בנדרים נ"ב ע"א רק היכא שיל"מ אז הוי מב"מ וממילא אתי שפיר הלשון במשהו כרב כלומר כמו דלרב אסור משום מב"מ ה"נ לרבא אסור משום כיון דהוי דשיל"מ מודה דחשיב מב"מ ורק דגזרו בחמץ א"מ אטו מינו כמו לרב ודו"ק:

(יג) בגמ' ושלא בזמנו בין במינו ובין שלא במינו מותר כרש"י. דעת רש"י דלאחר הפסח אפי' בנו"ט נמי מותר וכן כתב הר"נ דאפי' ליכא רק רוב היתר נמי מותר ולכאורה משמע הכי דהא לר' יוחנן דאמר נמי דלאחר זמנו מותר חייבו אפי' בנו"ט דפחות מכדי נתינת טעם אפי' בזמנו מותר א"כ ה"נ לרבא דאמר שלב"ז מותר היינו נמי אפי' בנו"ט. אמנם הטור סי' הע"ז וכן המחבר כתבו דלאח"ז נמי בעי ס' והקשה המג"א בסי' תמ"ז ס"ק מ"ד א"כ מאי פריך הגמ' ותא ר"ש קנסי' קניס וכי ס"ד שיהי' חמור משאר איסורין דנמי בטל בס' ועוד דהיכא דאיכא ס' אפי' לר"י נמי מותר לאחר זמנו ועי' פנ"י שכתב דס"ד דגמ' היה כיון דמשו' קנסא אסור לאחה"פ א"כ שפיר י"ל דבמשהו נמי קנסו וזה שחידש הגמ' ע"י תערובות לא קנסו דבמשהו לא קנסו אבל בכדי נתינת טעם שייך קנסא. ויש להסביר דבשלמא במשהו ל"ש קנסא דכיון דליכא כדי נתינת טעם הוי לגמרי כמאן דליתא ול"ש בי' קנסא משא"כ היכא דיש בו כדי נתינת טעם הוי החמץ כאילו עדיין בעין דהא לא נתבטל וממילא שייך קנסא. וא"כ י"ל דסברת רש"י והטור תלי' בזה דאי אמרי' דכל שיש ס' הוי כאילו נתבטל לגמרי ולית' כלל בעולם כמה שהבאתי לעיל אות י' בשם הפנ"י במס' ביצה א"כ שפיר יש סבר' לחלק דדווקא כשיש ס' דהוי כאילו נתבטל מציאות האיסור לגמרי לא קנסו משא"כ כשנתערב בפחות מס' דהוי מציאות האיסור קיים עדיין שפיר קנסו וזהו סברת הטור אמנם דעת רש"י תי' דאפי' בביטול ס' נמי ל"א דהאיסור הי' כאילו נאבד ממציאותו וליכא כלל רק דהי' גזה"כ דבס' בטל דילפי' מזרוע בשלה עי' מס' חולין צ"ח ע"א (ויש פנים לזה דהרי דעת רש"י שם דאפי' היכא דליכא טעמא נמי בעי ס' ואי הו"א דכל שאינו נו"ט הוי כליתא לגמרי לא הי' צריך ס' היכא דליכא טעמא) וא"כ כיון דמ"מ הוי האיסור עדיין כישנו בעולם א"כ קשה למה לא קנסו אפי' היכא דאיכא ס' וע"כ דמעיקרא הי' הגזירה רק כשהי' בעינ' ממש ולא כשנתערב א"כ ממילא אין חילוק בין תערובות רוב או בס' אמנם לשיטת הטור צ"ל דס"ל דכל שיש ס' הוי כליתא האיסור בעולם כלל א"כ שפיר י"ל דכל שישנו האיסור עדיין בעולם שפיר שייך קנסא רק היכא שנתבטל בס' דהוי כאילו אין מציאות האיסור בעולם ל"ש קנסא משא"כ בביטול ברוב דישנו להאיסור עדיין בעולם אעפ"י שנתבטל קנסו שפיר. והך סברא א"ש לשיטת הטור דס"ל ביו"ד סי' צ"ה דטעכ"ע דאורי' א"כ כל עיקר ביטול האיסור תלי' שנתינת טעם וכל שנפסק הטעם הוי האיסור כמאן דליתא לגמרי וא"כ שפיר יש חילוק בין שיש ס' דל"ש קנס' ובין היכא דליכא רק רוב דלא נתבטל ממציאותו שפיר קנסו. ואע"ג דלכאורה הך סברא דנתבטל האיסור ל"ש רק במבשא"מ ולא במב"מ מ"מ כיון דלדידן חמיר תערובות א"מ ממינו לא ראו חכמים להחמיר יותר במינו ולקנוס אפי' היכא דאיכא ס' אע"ג דבמינו לעולם לא נתבטל ממציאותו לגמרי ודו"ק היטב. ויש להרחיב הדבר בביאור יותר קצת דוודאי אי אמרי' דטעכ"ע דאוריי' א"כ הכל תלוי בנתינת טעם וכל דליכא כדי נו"ט הוי האיסור כמאן דליתא וכאילו נאבד מן העולם וא"כ שפיר שייך לחלק דבנתבטל ברוב שייך נמי קנסא דהא ישנו להאיסור עדיין בעולם ובס' כיון שאינו בעולם כלל ל"ש קנסא ובמינו נמי אע"ג דל"ש נאבד מ"מ ל"ש להחמיר טפי במינו מבא"מ דהא תערובות א"מ חמור ממינו לדידן דס"ל טעכ"ע דאורי' וזהו א"ש לשיטת הטור דס"ל הכי. אמנם לשיטת רש"י דטעכ"ע לאו דאורי' א"כ ל"א דבס' הוי כנאבד האיסור לגמרי דהא הביטול הי' משום עצמות האיסור ולא משום טעמו ועצמות האיסור ל"ש לומר דהוי כאילו נאבד מן העולם. וא"כ ע"כ ל"ש לומר דכל שישנו האיסור עדיין במציאות דשייך נמי קנסא דא"כ אפי' בתערובות ס' נמי היה ראוי לקנוס דהא יש למציאות האיסור בעולם עכ"פ (כס"ד דגמרא באמת דבמשהו נמי הי' ראוי לקנוס כפי מה שפי' הפנ"י לשיטת הטור) ואין שום סברא לחלק בין תערובות ס' לתערובות רוב וע"כ צ"ל דכל שאין האיסור בעינ' בפ"ע לא קנסו א"ב ממילא אין חילוק בין כשנתערב בס' או בפחות דשכיון דאיכא רוב' היתר לא קנסו:

והדברים נכונים בסבר'