תבואות השדה חלק א קפח

ולא כדעת הר"מ והרמב"ן דחמץ הוי דשיל"מ:

(ח) אמנם לכאורה י"ל דאפי' אי אמרי' הטעם דדשיל"מ הי' משום מב"מ מ"מ הוי חמב"פ דשיל"מ ואע"ג דחוזר לאיסורו לשנה הבאה דהנה הרמ"א ביו"ד סי' ק"ב פסק דכל שלא הי' ניכר קודם שנתערב שפיר בטל אע"ג דהוי דשיל"מ ועי' באו"ח סי' ש"כ סעיף ב' ובמג"א שם ס"ק ה' והנה לשנה הבאה כשיבא פסח וכבר הי' בתערובות א"כ הוי כלא הוכר קודם שנתערב דהרי בשעת חלות האיסור אינו ניכר וא"כ ממילא לא יחזור לאיסורו. והנה בחידושי ר' עקיבא איגר כתב דה"ד אי אמרי' יש ברירה ולכך יהי' מותר כשיסור ממנו כמו שהי' האיסור עי' בתוס' מס' תמורה ל' ע"א דיה ואידך שכתבו להדי' בשם הרמ"ר דכל שלא ניכר מקודם אמרי' יש ברירה ומשליך האיסור והשאר מותר. וא"כ א"ש דלרב דס"ל במס' ביצה ל"ז ע"ב דבדרבנן עכ"פ יש ברירה ממילא הו"ל חמץ דשיל"מ דל"ל כסברת המרדכי דהוי חוזר לאיסורו. דהא לשנה הבאה לא יחזיר לאיסורו דיהי' מותר בהשלכ' האיסור אמנם ר' יוחנן דס"ל שם אין ברירה שפיר ס"ל דחמב"פ לא הוי דשיל"מ דהא יחזיר לאיסורו וא"כ א"ש מה דנקיט רבא במשהו כרב כלומר כרב דס"ל יש ברירה וא"כ לא יחזיר לאיסורו דהא יהי' לו תקנה בהשלכ' האיסור וממילא הו"ל דשיל"מ ודו"ק:

(ט) וי"ל עוד דע"כ חמב"פ לא הוי דשיל"מ רק אי אמרי' דהטעם משום מב"מ משא"כ אי אמרי' דהטעם הי' משום שעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר לא הוי חמב"פ דשיל"מ כלל כמה שנבאר בס"ד דהנה הלח"מ כתב פ"א מהל' חו"מ הלכה ה' דמשו"ה לא ס"ל לר"י כאן דחמב"פ הוי דשיל"מ דס"ל דלא מקרי דשיל"מ רק היכא שהדבר יהי' לו היתר כמה שהי' בעינו משא"כ חמב"פ דאין לו היתר אלא אחר שנתערב לא מקרי דשיל"מ ע"ש והנה לכאורה קשה מ"ט דרבא דס"ל דאעפ"כ מקרי דשיל"מ. ונראה דע"כ ל"ש תירוצא דהלח"מ דלא מקרי דשיל"מ הואיל ואין לו היתר רק בתערובות ה"ד אי אמרי' דהטעם דשיל"מ הי' משום שעד שתאכלנו באיסור וכו' א"כ שפיר אמרי' כיון דבין כך אין לו היתר רק עי"ת לא הוי דשיל"מ משא"כ אי הטעם משום מב"מ ובפרט אי אמרי' דמשו"ה ל"ב מה"ת א"כ חמב"פ שפיר הוי דשיל"מ דהא עכשיו הי' אסור ולאחה"פ יהי' מותר וא"כ שפיר הוי מב"מ לענין איסור והיתר דהא הך איסור' יהי' נותר אחה"פ ודו"ק. והנה בחידושי הרי"ם הקשה לכאורה איך אפש"ל דחמב"פ הוי דשיל"מ משום שיהי' מותר לאחה"פ הא באמת הי' אסור להשהותו דעבר על ב"י ורק הואיל ונתבטל מותר לשהותו עי' במג"א סי' תמ"ב ס"ק א' וא"כ ב"כ וב"כ צריכין לביטול. אמנם הך קושי' לא קשה רק אי אמרי' הטעם בדשיל"מ הי' משום שעד שתאכלנו באיסור וכו' שפיר קשה מאי נ"מ לאסור באכילה ויצטרך עי"כ לשהותו לאחה"פ וא"כ נמי אינו מותר לשהותו רק מכח שנתבטל ואמאי לא נימא דמותר לאכילה ולא יצטרך לשהותו אמנם אי אמרי' הטעם דשיל"מ הי' משום דיהי' לו היתר מקרי מב"מ לא קשה קושי' הנ"ל דמ"מ צריכין לביטול לענין שיהי' מותר לשהותו דהא מ"מ לא יוכל להתבטל לענין אכילה דהוי מב"מ וא"כ ממילא בטל לענין בל יראה דהא אי יהי' אסור לשהותו יהי' מותר באכילה דלא יהי' דשיל"מ וכל שמותר באכילה ל"ש ב"י כמ"ש המג"א שם וא"כ שפיר מותר לשהותו ובאכילה אסור דהא לא יוכל להתבטל דהוי מב"מ משא"כ אי אמרי' הטעם דשיל"מ משום שעד שתאכלנו באיסור כו' יקשה כנ"ל דהא סוף סוף צריכין לביטול משום איסור ב"י היוצא לנו מכל זה היפוך מ"ש לעיל בשם האחרונים דחמב"פ לא הוי דשיל"מ רק להטעם משום שעד שתאכלנו באיסור וכו' וכאן הראיתי לדעת דאפ"ב מסתבר' דע"כ לא מקרי חמב"פ דשיל"מ רק אי הטעם משום מב"מ וא"כ ל"ק הא סוף סוף יצטרך להביטול לענין שלא לעבור על ב"י דמ"מ לענין אכילה לא יוכל להתבטל דהוי מב"מ ולענין ב"י ע"כ בטל כמ"ש וגם לא קשה הא לא יהי' לו היתר רק ע"י תערובות דמ"מ כל שסופו להיות ניתר הו"ל עכשיו דשיל"מ ובפרט דהחמץ מצד עצמותו הוי דשיל"מ כיון דמה"ת נעשה היתר אפי' בעינו בלא תערובות ורק משום קנסא אסור א"כ לדינ' הו"ל מב"מ בעצם שוי לענין איסור והיתר ושפיר אמרי' דהו"ל דשיל"מ משום מב"מ ורק בחמץ גזרו א"מ אטו מינו כמ"ש לעיל ודו"ק:

(י) ומעתה י"ל דר"י ורבא כל חד לשיטתו אזל' דהנה הפנ"י למס' ביצה ל"ח ע"ב הקשה מ"ט אמרי' באמת חומרא דדשיל"מ הי' רק במינו עי' מס' נדרים נ"ח ע"א הא לדידן באמת תערובות א"מ חמור ממינו דמינו חד בתרי בטל ומבשא"מ צריך מה"ת סי' למ"ד טעכ"ע דאוריי' וא"כ אמאי החמירו בדשיל"מ טפי לענין מינו מא"מ ותירץ דבא"מ כל שלא נרגש הטעם הוי האיסור לגמרי כמאן דליתא ואין לו מציאות כלל והלכך ל"ש להחמיר בדשיל"מ כיון דהוי כמו שאינו בעולם. אמנם הך תירוצא לא יתכן רק אי ס"ל דמב"מ וא"מ מקרי אי שוה בטעמא או לא והיינו כאביי דס"ל מס' ע"א סוף ע"א דאזלי' בהר טעמא משא"כ לרבא דס"ל דאזלי' בתר שמא א"כ ל"ש תירוצו של הפנ"י לומר דבא"מ כיון שאין הטעם נרגש הוי כמו שאינו בעולם דהי' אינו שוה בשמ' אע"ג דשוה בטעמא נמי מקרי א"מ ובכה"ג ל"ש לומר שנתבטל ממציאותו ע"י שאינו נרגש הטעם דהא טעמו שוה ולא נתבטל. וא"כ ע"כ צ"ל למאן דס"ל דאזלי' בתר שמא דמשו"ה החמירו בדשיל"מ רק במינו ולא בא"מ דהטעם הי' משום מב"מ וא"כ ל"ש כלל דשיל"מ בא"מ ולא קשה קושי' הפנ"י. וא"כ א"ש דר"י נוכל לומר דלא ס"ל כרבא בהא דאזלי' בתר שמא וא"כ הטעם בדשיל"מ הי' משום שעד שתאכלנו באיסור וכו' וא"כ שפיר ס"ל דחמב"פ לא מקרי דשיל"מ או כמ"ש הלח"מ דסוף סוף לא יהי' מותר רק עי"ת או כמ"ש בחי' הרי"ם דהא מ"מ צריכין לביטול משום איסור ב"י משא"כ לרבא לשיטתו דס"ל דאזלי' בתר שמא וא"כ ל"ל הטעם בדשיל"מ הי' משום שעד שתאכלנו באיסור וכו' דיקשה קושי' הפנ"י הנ"ל וע"כ הטעם משום מב"מ וא"כ חמב"פ אע"ג דאינו מותר רק עי"ת וצריכי' לביטול משום ב"י מ"מ לא יוכל להתבטל מצד עצמותו דהא הוי מב"מ ורק בחמץ החמירו עוד דאפי' בא"מ נמי אינו בטל אטו מינו כרב ודו"ק:

(יא) ועפ"י מ"ש להוכיח היפוך מדעת האחרונים הנ"ל שהבאתי באות ז' שכתבו דחמב"פ לא מקרי דשיל"מ רק להטעם שעד שתאכלנו באיסור וכו' והרחבנו הביאור בס"ד דאדרבא דרק להטעם משום מב"מ הוי חמב"פ דשיל"מ יהי' מדוייק הלשון דקאמר רבא הלכה וכו' במשהו כרב דהנה לכאורה יש לעיין על הטעם שכתבו בדשיל"מ משום שעד שתאכלנו באיסור וכו' והי' איזה איסור יש כאן כיון שכבר נתבטל והתורה התירה אותו ולא נתחכמו חז"ל על דעת התורה שלא להתיר אותו ע"י ביטול. אמנם א"ש לפי מאי דמשמע מדברי רש"י חולין צ"ח ע"ב ד"ה דמדאוריי' דכל ענין ביטול איסור בהיתר ילפי' מאחרי רבים להטות רק כשנו"ט בעי' דלבטל גם הטעם וכל שניכר אינו בטל כך כתבו רוב הראשונים מ"מ עיקר ענין ביטול הי' רק משום גזה"כ דאחרי רבים מתורת רוב וכבר נודע מ"ש הש"מ במס' ב"מ בסוגי' דת"כ דכל ענין רוב הי' רק מתורת