תבואות השדה חלק א קפז

איסורו דחימוץ כגון המחמץ בשאור של תרומה אינו רק מדרבנן עיין פר"ח ליו"ד סי' צ"ח ס"ק ז' ד"ה וקודם עמדי ולכך לענין דינה הוי שפיר מב"מ אמנם לכאורה יל"ד כיון דרב ס"ל דטעם קלוש נמי אסור דהא ס"ל מס' חולין קי"א ע"ב דנ"ט בר נ"ט אסור וכל נטבנ"ט הוי טעם קלוש כמ"ש הר"נ שם וא"כ למה לא יהי' חמץ עם מצה א"מ דחימוץ לא גרע מטעם קלוש עכ"פ וצ"ל דהא דס"ל לרב נטבנ"ט אסור לא הוי רק מדרבנן ומה"ת לא חשיב טעם וא"כ הוי שפיר חמץ עם מצה מה"ת מב"מ וא"כ לפי"ז א"ש דלכך ס"ל לרב דגזרי' א"מ אטו מינו דנחמץ אתו למטעי דלא שייך כלל מינו כיון דבאמת יש קצת חילוק טעם אפי' במינו ואע"ג דהחילוק שביניהם הי' רק טעם קלוש מ"מ כיון דחזינן דטעם קלוש נמי חשיב א"כ ממילא אתי למטעי דחמץ לא שייך כלל מינו וא"כ אי נימא דא"מ בטל בס' יאמרו במינו כמי ולכך השוו חכמי' דחמץ בכל גוונא במשהו וא"כ תו לא אתי למטעי (וכה"ג כתוב נמי בחידושי הרי"ם ע"ש) אמנם כן ה"ז לרב דס"ל דנטבנ"ט אסור א"כ חזינן דטעם קלוש נמי נחשב לאיזה דבר וא"כ שפיר שייך לומר דבחמץ יטעו שיסברו שהכל חשיב אינו מינו משא"כ לשמואל דס"ל נטבנ"ט מותר א"כ לא חשיב לי' טעם קלוש כלל וא"כ תו ליכא למיחש שיטעו לחשוב דחמץ עם מצה לא חשיב מינו כלל משום שיש קצת חילוק טעם ביניהם דהא טעם קלוש לא חשיב לי' בעלמא נמי כלל ואפי' מדרבנן וא"כ תו ליכא למטעי שיחשבו דחמץ עם מצה הוי כא"מ וא"כ שפיר ס"ל דבמינו במשהו כשאר איסורי' וא"מ אטו מינו לא גזר דמהי תיתי יטעו בין א"מ למינו ודו"ק:

(ה) אמנם לכאורה יש לומר גבי חמץ כיון דחזינן דרבתה התורה תערובות חמץ אפי' בלא טעם גמור כגון כותח הבבלי שכתבו הפוסקים דלא חשיב רק קיוה' בעלמא ואפ"ה חייב מלקות אע"ג שאין בו כרת ע"י בר"מ פ"א מהלכות חמץ ומצה הלכה ו' ובפ"ד הלכה ח' א"כ אע"ג דלענין מינו שפיר י"ל דחשיב מב"מ דמכח מה שהחמיר' התורה בחמץ טפי משאר איסורין לאסור אפי' בטעם שאינו גמור מכח זה אין להקל ולומר דלא חשיב מינו מ"מ בעיני העולם יהי' קל לטעות בין עינו לא"מ וא"כ י"ל דמשו"ה באמת גזרי' א"מ אטו מינו. דבחמץ יהי' הטעות מצוי ויחשבו על מינו שהי' כמו א"מ דבחמץ אפי' טעם שאינו גמור נמי חשיב טעם וא"כ שפיר יטעו דחמץ עם מצה חשיב א"מ וא"כ א"ש דקאמר רבא הלכת' חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו אסור במשהו כרב ושלא תקשה מנא תיתי לגזור א"מ אטו מינו כיון דהא דבמינו משהו היא נמי רק מדרבנן משום דשיל"מ ולכך נקיט כרב כלומר כמו דרב גזר א"מ אטו מינו משום דס"ל דבעלמא טעם קלוש אסור וא"כ אתי למטעי גבי חמץ דמינו הוי אינו מינו כיון שחלוקים קצת בטעמא דזהו חמץ וזהו מצה ה"נ לדידן אע"ג דס"ל דטעם קלוש לא חשיב כלל מ"מ כיון דחזינן דבחמץ הקפיד' התורה אפי' על טעם שאינו גמור וא"כ אי לא יגזרו על שא"מ ויאמרו שא"מ בטל בס' לא קיימא כלל הגזירה על מינו נמי דבמינו נמי יטעו שהי' כמו שא"מ כיון שחלוקים קצת בטעמא ולכך גזרו על א"מ שיהי' במשהו כמו מינו והנה הך סברא רק מרב שמעי' לי' כמ"ש הואיל והוא סובר בעלמא טעם קלוש אסור ולדידן משו"ה מחמרי' בחמץ כיון דבחמץ אסר' התורה אפי' טעם שאינו גמור ואיכא למגזר שיאמרו על מינו שהוי כמו א"מ ולכך נקיט שפיר במשהו כרב ודו"ק היטב:

ומעתה נתבארו דברי הר"מ בס"ד דהנה הא דמרבי' אפי' תערובות שאינו טעם גמור מכל מחמצת מרבינן לי' בברייתא במס' פסחים מ"ג ע"א וא"כ שפיר כתב הר"מ ואל תתעה על חמץ שאפי' בשא"מ נמי אסור במשהו משום דשיל"מ שהתורה אמרה כל מחמצת לא תאכלו וא"כ אפי' טעם שאינו גמור נמי חשיב ולכך אם יאמרו דשא"מ בטל יטעו דבמינו נמי בטל דמינו יחשבו כשא"מ הואיל וחלוקי' קצת בטעמא שזהו חמץ וזהו מצה ובחמץ חשיב אפי' טעם שאינו גמור מכל מחמצת ולכך הוצרכו לגזור על שא"מ נמי דבמשהו וא"ש דברי הרמב"ם:

(ו) עוד י"ל הא דגזרו גבי חמץ א"מ אטו מינו דהנה אנן קיי"ל מב"מ מה"ת חד בתרי בטל ומ"מ מדרבנן צריך ששי' כמו בא"מ ולכאורה קשה כמו דלדידן מחמרי' מדרבנן מינו אטו א"מ אמאי לא אמרי' הכא לרב ושמואל בכל איסורין דבמינן במשהו ושלא במינו בנו"ט ואמאי לא גזרו א"מ אטו מינו וקושי' זו ראיתי בספר אחד. אמנם לדידי נראה דלק"מ דהנה בשא"מ כל שאינו נרגש הטעם הוי כנאבד לגמרי מחמת עוצם מיעוטו וא"כ ל"ש למגזר א"מ אטו מינו דבא"מ כל שאין נו"ט הוי האיסור כמאן דלית' לגמרי משא"כ במינו פחות מששים דלא נוכל לומר שהאיסור נאבד דבמינו ל"ש נאבד האיסור כיון שהי' בעי' בכל מקום שהי' א"כ אע"ג דמה"ת חד בתרי בטל מ"מ שפיר גזרו חכמים דבעי' ששים כמו בא"מ. אמנם ע"כ שייך לומר דבא"מ כל שיש ששים חשיב לגמרי כאילו נאבד מן העולם כמ"ש הר"מ פט"ו ממ"א ה"ד בשאר איסורי' משא"כ גבי חמץ דלפעמי' ע"י חימוצו ניכר פעולתו ואינו נאבד לגמרי אפי' ביותר מאלף א"כ שפיר כמו דגזרי' לדידן במינו אטו א"מ ה"נ גזרי' בחמץ א"מ אטו מינו דבא"מ נמי ל"ש לומר דהוי כאילו נאבד לגמרי דהא גבי החמץ לפעמים ניכר פעולתו אפי' ביותר הרבה ודו"ק:

(ז) הנה אי חמב"פ מקרי דשיל"מ ברמ"א ביו"ד סי' ק"ב הביא שיטה המרדכי דכיון שחוזר לאיסורו לא מקרי דשיל"מ. וזה רבות בשנים אשר אמרתי דהך סברא תלי' בהני ב' טעמי בדשיל"מ דהנה טעמא דרש"י ריש מס' ביצה הי' משום שעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וטעמא דהר"נ מס' נדרים נ"ב ע"א התי' משום דכיון דהי' דשיל"מ לרבנן נמי חשיב לי' כמב"מ אע"ג שעכשיו הי' אסור מ"מ סופו להיות נותר (והנה להך טעמא לכאורה י"ל דשיל"מ מה"ת לא בטל עי' בס' שושנת העמקים כלל י"ד ובפרמ"ג יו"ד סי' ק"ב במשבצות שם ס"ק א') והנה לפי"ז י"ל דוודאי אי אמרי' הא דדשיל"מ ל"ב הי' רק משום דהוי כמב"מ א"כ כל שחוזר לאיסורו כמו חמץ בפסח א"כ הוי חלוקי' הרבה לענין איסור והיתר ותו לא חשיב מב"מ ושפיר בטל אמנם אי אמרי' הטעם דעד שתאכלנו באיסור תאכל בהיתר א"כ חמב"פ אע"ג דחוזר לאיסורו מ"מ מקרי דשיל"מ דהא מצי לאכלו אחה"פ בהיתר ומה בכך שיחזור לאיסורו לשנה הבאה מ"מ הוא יוכל לאכלו בהיתר ודו"ק. ושוב ראיתי שכתבו סברא זו האחרונים מיין בצל"ח מס' ביצה דף מ"ב בשם בנו הגאון ז"ל ובהגהות טעם המלך פ"א מהל' חו"מ. והנה לפי"ז י"ל דר"י נמי ס"ל דדשיל"מ לא בטל רק ר"י ס"ל הטעם הי' משום מב"מ וא"כ חמב"פ כיון דחוזר לאיסורו לא מקרי דשיל"מ כמ"ש בשיטת המרדכי אמנם רבא ס"ל הטעם דדשיל"מ הי' משום עד שתאכלנו באיסור וכו' וא"כ חמב"פ נמי הו"ל דשיל"מ ולקמן נבאר עוד בס"ד איזה חילוקי' בין טעמא דרש"י לטעמא דהר"נ ודו"ק. ועיין בספר מנחת כהן שער התערובות חלק שני פ"ב מה שהאריך שם בענין דשיל"מ ושם כתב דהעיקר כדעת הפוסקים דחמב"פ לא מקרי דשיל"מ והא דבמשהו הי' רק משום חומרא דחמץ כמ"ש התוס' ד"ה אמר רבא