תבואות השדה חלק א קפו

ועי' ברש"י שם ומשמע דאפי' היכא שאינ' אסורה רק מדרבנן נמי אמרי' מה"ב אע"ג דהעבירה לא הוי רק דרבנן שהרי בפ"א מהל' ברכות כתב דאין מברכין ברהמ"ז אפי' בטבל טבול מדרבנן עי"ש בהל' י"מ. והנה לכאורה משמע דהר"מ ס"ל מה"ב הגם שיש לומר דהטעם הי' משום דלא מקרי לכם וילפי' לחם לחם מחלה דבעי' עריסותיכם דווקא עי' מס' סוכה ל"ה ע"א וא"כ ל"ק מכאן מל הכ"מ שכתב דהר"מ לא ס"ל מה"ב כלל דה"נ הטעם משום דבעי' לכם. אמנם ראיתי בס' מקור חיים להל' פסח סי' תנ"ד שכתב דבמצה גזולה ע"כ ליכא למפסל מטעם דלא הוי לכם דהרי כיון דלעס' קני' בשנוי דבשלמא לענין מעשה כיון דהוי ממון גבוה ליכא למימר דקני' בשנוי דבמעיו נמי משלחן גבוה קזכי משא"כ לענין גזל וודאי קני' וא"כ ליכא טעמא אחרינ' רק משום מה"ב עיי"ש וא"כ קשה לכאורה על הכ"מ שכתב דלהר"מ לא ס"ל מה"ב דהרי הכא גבי עצה גזולה ע"כ ליכא טעמא אחרינ' רק משום מה"ב כמ"ש המקו"ח. ונראה ליישב דהכ"מ ס"ל דע"כ לא ס"ל להר"מ דל"א מה"ב רק כמו בלה"ג דאע"ג שהמצוה בא' ע"י העבירה מ"מ אין העבירה מתחזקת יותר ע"י המצוה דהרי קודם עשיית המצוה נמי הי' כבר בידו העבירה משא"כ גבי מצה גזולה דקודם עשיית המצוה אע"ג שהי' כבר בידו עבירה מ"מ הי' בידו לתקן עדיין להשיב להבעלים משא"כ לאחר אכילה תו ליכא בידו להחזירה וא"כ ע"י המצוה נתחזק מעשה העבירה ביותר הר"מ נמי מודה דאמרי' מה"ב ומכ"ש במצה של טבל דעיקר העבירה אינ' מתחלה רק בשעת עשיית המצוה דהיינו בשעת האכילה וודאי אמרי' מה"ב. שוב ראיתי בס' שנות חיים להגאון מהרש"ק סי' קס"ב שכ' ג"כ באופן הזה. אמנם מ"ש שם דטעמא דהר"מ לא הוי כלל משום מה"ב רק משום שאין לברך עליו לכך אינו יוצא במחכ"ה לא נרא' בעיני לומר דמשום הברכה לא יוכל לצאת ידי חובת מצה ודו"ק:

(כ) ושיטות בעהע"ט הי' ג"כ כדעת בעהמא"ו דל"ח למצהב"ע והבי' ג"כ ראי' מסוכה גזולה דמכשרי רבנן ואע"ג דהכא הוי שנוי השם מ"מ הו"ל מה"ב וע"כ דל"ח למה"ב ושיטת הרא"ש בפרק לה"ג הי' כדעת הרי"ף דמה"ב פסול וכן פסק בה"ג:

שער התערובות שער א אתחיל לכתוב בסוגי' דחמץ בזמנו:

(א) בגמ' אמר רב חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו אסור ומסקינן במשהו במינו אסור דס"ל כל איסורין שבתורה במינו במשהו ובחמץ גזרי' מינו אטו שאינו מינו ושלא בזמנו במינו אסור במשהו ככל איסורין שבתורה ושלא במינו בס' דשלא בזמנו ואינו מינו אטו מינו כולו האי לא גזר הכי מסיק הגמ' אליב' דרב ושמואל אמר חמץ בזמנו במינו במשהו ושלא במינו מותר היינו ע"כ בששים ושלא בזמנו בין במינו ובין שלא במינו מותר דס"ל כר"ש דחמץ שעבר עה"פ מותר. ור"י ס"ל חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו בנו"ט ככל איסורין שבתורה ולאח"ז בין במינו ובין שלא במינו מותר כר"ש וכתב רש"י שם דאפי' בנו"ט מותר לר"ש כל שנתערב וכן דעת הר"נ דאפי' למסקנא דר"ש קנסא קניס מ"מ כיון דאמרי' דע"י תערובות לא קניס לאו דווקא בשנתערב בששים דכל שנתערב ברוב אין כאן איסור זולת שיטת הטור או"ח סי' תמ"ז דאפי' לאחר הפסח נמי אינו בטל רק בששים ונמשך אחריו המחבר בש"ע שם וע"ש במג"א סי' תמ"ז ס"ק ע"ד:

(ב) ובגמ' שם אמר רבא חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו אסור במשהו כרב שלא בזמנו בין במינו ובין שלא במינו מותר כר"ש. והנה רש"י כתב דמשו"ה ס"ל לרבא חמץ במשהו משום דס"ל כל איסורי שבתורה במשהו כרב אמנם רוב הפוסקים ס"ל דרבא ס"ל כל איסורין שבתורה בששים ורק משום חומר' דחמץ גזרו לאסור במשהו והא דנקיט כרב ולא מטעמי' ושיטת הרמב"ן במלחמות דטעמ' דרבא משום דחמץ הוי דבר שיל"מ הואיל ושרי לאחה"פ ולכך אינו בטל ואע"ג דדשיל"מ הי' רק במינו מ"מ בחמץ גזרו שלא במינו אטו מינו ור"י דס"ל במינו נמי בנו"ט ס"ל דרבנן פליגי על ר"ש במס' נדרים נ"ח ע"א וס"ל דדשיל"מ נמי בטל ע"ש. הנה יש לנו ב' טעמים בהא דחמץ במשהו. א' משום חומר' דחמץ. ב' משום דבר שיל"מ ולהך טעמא דדבר שיל"מ נמי צ"ל משום חומרא דחמץ גזרו א"מ אטו מינו. (ג) אמנם ברמב"ם פט"ו מהל' מאכלות אסורות הלכה י"ב כתב טעם הא דחמב"פ הי' במשהו אפי' שלא במינו אחר שכתב שם דחמב"פ אינו בטל משום שהי' דשיל"מ כתב שם בהל' י"ב וז"ל יראה לי שאפי' דשיל"מ אם נתערב בשא"מ מותר וכו' ואל תתמה על חמץ בפסח (כלומר דמשום דשיל"מ אינו בטל אפי' בשא"מ) שהתורה אמרה כל מחמצת לא תאכלו לפיכך החמירו בו כמו שביארנו עכ"ל הנה הוא נמי כתב דמשום חומרא דחמץ החמירו שלא במינו ג"כ רק הי' אסמיך לי' אקרא משום שהתורה אמרה כל מחמצת לא תאכלו והדבר צריך ביאור וכי משום דכתיב כל נגזור א"מ אטו מינו ובפרט דהא פשיטא דבמינו דאינו בטל הי' נמי רק מדרבנן דהא דדשיל"מ אינו בטל הי' רק מדרבנן וא"כ אמאי יחמירו עוד לגזור א"מ אטו מינו הגם שי"ל דבזה יהי' מדוייק מ"ט נקיט רבא במשהו כרב כיון דלא ס"ל כטעמ' דרב ס"ל כל איסורין שבתורה במשהו ורבא ס"ל משום דשיל"מ. אמנם להנ"ל הי' ניחא דהנה רב נמי ס"ל לגזור אינו מינו אטו מינו והנה אע"ג דרב ס"ל מב"מ לא בטל מ"מ י"ל דלרב נמי חמץ במשהו לא הוי רק מדרבנן כמ"ש הריטב"א במס' ע"א ע"ג ע"ב מדלא קאמר רב ושמואל הלכה כר' יהוד' ש"מ דאינהו אפי' לרבנן ס"ל מב"מ לא בטל דרבנן לא ס"ל דבטל רק מדא וריי' אבל מדרבנן מודי דבמינו במשהו ע"ש וא"כ לרב נמי הא דחמץ במינו במשהו הי' רק מדרבנן ואפ"ה גזר שא"מ אטו מינו וה"נ ס"ל לרבא אע"ג דהטעם הי' רק משום דשיל"מ וא"כ עיקר איסורו דחמץ במשהו הי' רק מדרבנן מ"מ גזרי' שא"מ אטו מינו והיינו דנקיט במשהו כרב אמנם אכתי טעמא בעי מ"ט גזרי' אינו מינו אטו מינו כיון דחומר' דמינו במשהו הי' רק מדרבנן בין לרבא ובין לרב כפי מ"ש בשם הריטב"א:

(ד) ונ"ל דהנה לכאורה יל"ד באיזה סברא פליגו רב ושמואל דרב גזר בזמנו בא"מ אטו מינו ושמואל לא גזר א"מ אטו מינו כיון דשמואל נמי ס"ל כל איסורי' שבתורה במינו במשהו מ"ט לא גזר א"מ אטו מינו כמו אליבא דרב. ונראה ליישב דהנה בחידושי הרי"ם הקשה לכאורה איך יצוייר מינו חמץ עם מצה הא כיון דזה חמץ וזה מצה ממילא הוי אינו מינו ועיין בחי' ראש יוסף למס' פסחים שעמד ג"כ בזה ושם כתב דאין טעם חמץ מופלג כ"כ ממצה כמו כבד ובשר ע"ש והנה לפי"ז י"ל דוודאי כל שנשתנו לגמרי בטעמא הוי א"מ אי אזלינן בתר טעמא לענין מב"מ אמנם חמץ ממצה אין זה שנוי הטעם כ"כ דהא עיקר