תבואות השדה חלק א קפה

דהו"ל מה"ב כתב ח"ל יש לחשוב דארעת' דעכו"ם גזלו ולא של ישראל דלא שביחי ומשום לכם אתמר דלמקלה מיניהו בעי יאוש ושנוי רשות ומיהו מה"ב ליכא עכ"ל הנה אין כוונת הרמב"ן לומר כיון דגזל עכו"ם מותר לא הוי מה"ב ומ"מ לכם לא מקרי כדעת היראים שהובא נשג"א סי' תרל"ז ס"ק ג' וכמ"ש שם דמה"ב לא הוי דבאמת קיי"ל גזל עכו"ם אסור. אלא כוונת הרמב"ן הי' דבעכו"ם ל"ש מה"ב דס"ל דמה"ב ליש רק היכא שעובר העבירה בשעת המצוה שצריך לקיים מ"ע דוהשיב אח הגזילה כמ"ש בשעה"מ פ"ח מהל' לולב משא"כ גבי עכו"ם אפי' אי גזל עכו"ם אסור מה"ת מ"מ לאו בר השבה הי' ואין העבירה נמשכ' בשעת עשיית המצוה לא הוי מה"ב וכשיטת התוס' דהיכא דקנהו מקודם לא הוי מה"ב. מ"מ לא לגמרי ס"ל כשיטת התוס' דא"כ אין התחלה לקושי' בעהמא"ו דפריך שפיר ולקני' בשנוי השם ואע"ג דהמצוה מסייע לקנין מ"מ הרי כתבו התוס' דבלולב לעולם קנהו קודם עשיית המצוה אי הו"א דשנוי השם מהני וז"ל בד"ה הא קני' ואי נמי אפי' ביו"ט לא דמי למקדיש דחל קנין והקדש ביחד. וא"כ מסתבר טפי בשיטת הרמב"ן דרק משום גזל עכו"ם קאתי עלה. אמנם לשיטת רש"י שגרס גזלי ארעת' מישראל נינהו צריך ליישב באופן אחר וכבר כתבו האחרונים דבספק גזל לא הוי מה"ב והכא לא הוי רק ספק גזל עי' בס' כפ"ת ובחידושי ים התלמוד למס' ב"ק ס"ו. ולקושי' הג' מהא דגזל עצים וסכך בהם דלא מפסל משום מה"ב. כתב דמשום דאינו חייב להחזיר רק דמים בתקנ"ח לא הוי מה"ב. אמנם זהו התירוץ לא יתכן רק אי ס"ל ששיטת התוס' דהיכא דאין העבירה נמשכ' בשעת עשיית המצוה ל"א מה"ב והלכך ה"נ א"ש כיון שא"ל להחזיר גוף הגזילה רק הדמיה א"כ העבירה כבר עברה ולא הוי מה"ב משא"כ לשיטת ר"ת דאפי' היכא שכבר עברה העבירה נמי חשיב מה"ב לא יתכן זהו התירוץ ואם אמנם שכתבנו לעיל דבסוכה ל"ש מה"ב כיון דל"ב כוונה כמ"ש לעיל כלל ב' אות י"ד מ"מ ה"ט נמי ל"ש רק אי ס"ל דמה"ב הי' משום אעל"מ משא"כ לשיטת ר"ת לא יתכן זהו ויבואר לקמן בס"ד לתרץ כל אלו הקושיות באופן אחר:

(יז) בשיטת הר"מ לענין מה"ב נחלקו נושאי כליו. הנה הר"מ פ"ח מהל' לולב כתב דביו"ט ראשון פסול לולב הגזול אפי' לאחר יאוש רק ביו"ט שני כשר לולב הגזול. הנה מדברי הה"מ שם דכתב דהר"מ הי' לו הגירס' גבי לולב של אשירה משום מה"ב אלמ' דהר"מ ס"ל מה"ב במצו' דאוריי' עכ"פ ותא דמכשר לולב הגזול ביו"ט שני או משום דהוי רק מדרבנן או כמ"ש הלח"מ שם דיו"ט שני לא דמי לקרבן דהרי מצינו בכמה דברים שפסולי' בראשון וכשרי' בשני. אמנם דעת הכ"מ שם בהלכה א' דלהר"מ לא ס"ל כלל מה"ב אפי' במצוה דאוריי' והא דלולב הגזול פסול ביו"ט ראשון אפי' לאחר יאוש היינו משום דאיהו ס"ל יאוש לא קני' וממילא לא הוי לכם ומטעם לכם מפסל ולא משום מה"ב דמה"ב לא ס"ל כלל להרמב"ם ועי' ברמב"ם פ"ה מהל' איסורי מזבח שכ' אין מביאין מנחות ונסכים מכלאי הכרם וערלה משום דהוי מה"ב צריך לומר דאפשר גבי קרבן מודה דס"ל מה"ב ולא בשאר מצוות כמה שכתבו הראשונים ועי' בריטב"א או דהתם עושה עיקר העבירה בשנהה מן האיסור בשעת עשיית המצוה ואע"ג דמצות לאו להנות ניתנו כבר הקשה סם במלמ"ל כך עי' שם ועי' בשו"ת מהר"ם שיק לאו"ח סי' שכ"ט:

(יח) ובפ"א מהלכות שופר הלכה ג' כתב וז"ל שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצות אלא בשמיעת הקול אעפ"י שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא ואין בקול דין גזל ועי' בהה"מ אם ובירושלמי ריש פ' לה"ג. וכ' הה"מ וז"ל אעפ"י שהתוקע נוגע בו מ"מ אין השומע נוגע בו כלל אלא ששומע קול היוצא ואין בקול דין גזל ולפיכך אף התוקע יצא בו אבל לולב ומצה אין אדם יכול לצאת בהם אלא בנגיע' גופ' ולפיכך כשהן גזולים לא יצא בהם עכ"ל. הנה ממה שהקשה דהרי התוקע נוגע בו ומסיים ולפיכך אף התוקע בו יצא נראה מדבריו דכוונתו הי' דבאמת התוקע בעצמו מצד הדין לא הי' ראוי לצאת דהוא אין יכול לתקוע בלא נגיעה רק כיון שהשומע יוצא בו לכך אף התוקע נמי יוצא כן משמע מלשין הה"מ. אמנם לכאורה הי' קשה דא"כ היכא שגזל שופר ולא תקע בשביל אחרים כלל רק להוציא את עצמו הכי נימא משום דהכא ל"ל הואיל והשומע יצא אף התוקע נמי יצא דבאמת לא יצא וכל כי האי הו"ל לפרש ולא לסתום. ואולי באמת הכא דינ' ויש לכוון כן גם בלשון הר"מ דמיירי שתוקע להוציא אחרים ג"כ. אמנם בעיקרא דמילתא מ"ש הר"מ דאין בקול דין גזל. הנה אי אמרי' כמ"ש הכ"מ בדעת הר"מ דלהר"מ לא ס"ל כלל מה"ב וא"כ אפש"ל דרק ההו"א הי' שיפסל מטעם יום תרועה יהי' לכם דהכא נמי כתיב לכם והו"א למפסל גזול ולכך אמרי' כיון דאין בקול דין גזל ע"כ לא דרשינן לכם להכא ואמרי' יום תרועה מ"מ ועי' בהה"מ. אמנם אי אמרי' בדעת הלח"מ והה"מ דלהר"מ נמי ס"ל מה"ב א"כ צריך להבין מה בכך שאין בקול דין גזל מ"מ המצוה באה ע"י העבירה. ויש ליישב דבריו עפימ"ש בסברת השעה"מ דהיכא שאין העבירה נמשכ' בשעת עשייה המצוה ל"א מה"ב. וא"כ ממילא יש חילוק דבשלמא גבי לולב מפסל שפיר ביו"ט ראשון דהי' דאורי' משום מה"ב כיון שצריך להחזיר הלולב בשעה שנוטלו ונמשכ' העבירה בשעת עשיית המצוה משא"כ הכא כיון דעיקר מצוה הי' הקול ובקול ל"ש דין השב' וא"כ עכ"פ להשומעין לא נמשכ' העבירה בשעת עשיית המצוה ומדוייק הלשון במ"ש ואין בקול דין גזל ולכאורה הי' סגי' לומר אין גזל בקול ומאי קאמר דין גזל אלא כמ"ש משום דאין דין גזל כלומר מה שצריך לקיים בכל דבר הגזול מצות השב' זה ל"ש גבי קול וממילא לא נמשכ' העבירה בשעת המצוה ולא פסול מטעם מה"ב. ונמצינו למדין מזה דבר חדש לפימ"ש בכוונת הה"מ דמשו"ה יצא משום שהשומע יצא לכך התוקע נמי יצא. דל"א דמה"ב פסול רק כשנוכל לומר שהמצוה לא מהני כלל משא"כ היכא דע"כ מוכרחים לומר דאותו המצוה מהני כמו הכא דהשומע ע"כ יצא משום דלגבי השומע ל"ש מה"ב ל"א מה"ב כלל אפי' לגבי התוקע אע"ג שיש בידו להחזיר השופר וא"כ לגבי' נמשכ' העבירה בשעת המצוה מ"מ כיון דלגבי השומע ל"ש לומר כך יצא נמי התוקע. ויש מקום להך סברא עפימ"ש דהא דמה"ב לא מהני הי' משום דאעל"מ וכבר הארכנו לעיל בחידושינו לסוגי' דאעל"מ דל"א אעל"מ רק היכא שנוכל לומר שאותו המעשה לא מהני כלל משא"כ היכא שע"כ לענין דבר אחד כבר הועיל' מעשיו ולא נוכל לומר דלא מהני כלל ל"ש לומר אעל"מ וממילא ה"נ לענין מה"ב כיון דלגבי השומע ל"ש מה"ב ל"ש נמי לענין התוקע מה"ב ולכך יצא בשופר גזול ודו"ק:

(יט) ובפ"ו מהל' חו"מ הלכה ז' כתב וז"ל אין אדם יוצא לי חובתו באכילת מצה שהי' אסורה לו כגון שאכל טבל או מעש"ר שלא נטלה תרומתו או שגזל' זה הכלל כל שמברכין עליו ברהמ"ז יוצא בה ידי חובתו. הנה מדברי הה"מ שם נראה דהטעם בכל הני משום מה"ב וכן כתב התו' במס' פסחים במתני' ל"ה