תבואות השדה חלק א קפד

בסמוך לווסת' ומסקנת הגמ' יבמתו בזיז מינה לשיול' אשתו לא בזי' מינ' עי' ברמב"ם פ"ב מהל' שגגות הלכה ז' ובכ"מ שם והנה אי נימא דבשוגג נמי שייך מה"ב קשה מאי קאמר הבא' יבמתו קעבי' מצות הא הוי מה"ב וממילא לא קעביד מצוה ועי' במהר"ם שיק שכתב דמה דמל של ע"ש בשבת לא קשה דהא הוי מה"ב דבמה שאין האיסור מצד עצמו רק מכח הזמן לא חשיב מה"ב אמנם מהך דיבמתו וודאי קשה הא הוי מה"ב. וא"כ הי' קשה מכאן לשיטת התוס' שכתבנו דס"ל דבשוגג נמי שייך מה"ב וכתב בס' שנות חיים וז"ל דעי' הי' נראה לחלק דהרי חזינן דשאני מצות יבום מכל המצות דבכל המצוה קי"ל מצות צריכות כוונה עי' בש"ע או"ח סי' ס' ובלי כוונה לא יצא וביבום קיי"ל כרבנן דיבמה יבא עליה מ"מ אפי' לא כוון לשם מצוה וא"כ י"ל דבהני דמחשב' פוסל דואם לא כוון לשם מצוה פסול א"כ ה"ה נמי אם הוי בעביר' נמי פסול. אבל ביבום או באשתו דמצות עונה ל"ב כוונה י"ל כיון דקיי"ל דלא בעי כוונה ה"ה נמי דמה"ב אינו פוסל בה עכ"ל הנה דבר גדול השמיענו דבהני מצות דא"צ כוונה ל"ש מה"ב. והנה אם יהי' אמת הך סברא יש לנו מקום ליישב כמה קושיות התוס' א' סוכה ט' ע"א ד"ה ההוא מיבעי' לי' למ"ל קרא חג הסכות תעשה לך למעוטי גזול' תיפוק לי' משום מה"ב. ב' הך קושיא קשה נמי למ"ל גבי ציצית ועשו להם משלהם תיפוק לי' משום מה"ב. ג' מה שהקשו כאן למ"ל קרא דאין יוצאין במצה של טבל תיפוק לי' משום מה"ב ובההוא סברא אזדו להו כל הני קושיות דבמצה פשיטא דא"צ כוונה כמבואר בש"ע או"ת סי' תע"ה וע"ש במג"א ס"ק י"ד וממילא ל"ש מה"ב. וכן בסוכה נמי י"ל דל"ג כוונה לא מיבעי' בשאר הלילות חוץ מלילה הראשונה שאין עליו חיוב לאכול בסוכה דווקא רק שלא יאכל חוץ לסוכה פשיט' דל"ש כוונה דהא אפי' אינו מכוין כלל מ"מ הרי לא אבל עכ"פ חוץ לסוכה אלא אפי' בלילה הראשונה נמי אפשר כיון דחיובא נפקא לן מחג המצות בגז"ש דחמשה עשר עי' מס' סוכה כ"ד ע"א א"כ כמו דבאכילת מצה ל"ב כוונה ה"ה נמי בסוכה ועי' בס' מנחת חינוך במצוה שכ"ה מה שרוצה לומר דבמצוה שאינו חיובית כמו אכילת סוכה בשאר הלילות ל"ש מה"ב ואין דבריו מובני' לכאורה ולדברינו א"ש כיון דל"ב כוונה ממילא ל"ש מה"ב ואפי' בלילה הראשונה נמי. וכן בציצית פשיט' דל"ב כוונה שהרי לא הזהיר' אותו התורה רק שלא ללבוש בגד ד' כנפות בלא ציצית וממילא אין שום שייכות בזה להכוונה ולכך שפיר אצטריך קרא דל"ש בכל הני מה"ב כיון שא"צ כוונה לא מפסלי מטעם מה"ב. ולפי"ז יצא לנו דבר חדש דבכל מצוה דרבנן עפימ"ש המג"א סי' ס' ס"ק ג' דאפי' מאן דס"ל מצוה צ"כ מ"מ מצוה דרבנן א"צ כוונה א"כ במצוה דרבנן ל"ש מה"ב והתוס' בד"ה מתוך שיוצא כתבו הכא דווקא שהי' דרבנן כלומר ביו"ט שני לא חייש אמצוה הבאה בעבירה והי' ממש כדברינו דכיון דא"צ כוונה הואיל שהי' רק דרבנן לא חיישינן למה"ב הגם דמוכח מדברי התוס' דלר"י דחייב למה"ב אפי' במצוה דרבנן וא"כ ממילא נדח' הך סברא דלעיל יבואר בס"ד בדברינו ולשיטת הר"נ דס"ל דאדרבא במצוה דרבנן הי' לחוש טפי למה"ב דכיון שהי' מדרבנן ואין עליו חיוב מה"ת מי בקש זאת מידו ע"ש בוודאי לא יתכן כל זה:

אמנם עיקר סברת הגאון הנ"ל צריך הסבר דמאי חילוק יש לענין מה"ב בין היכא שהמצוה צריך כוונה או לא ונראה דהדבר נכון לפי מה שביארנו לעיל דהטעם דפסול מה"ב הי' משום דאעל"מ והנה לכאורה קשה מה בכך דלא מהני הא מ"מ המעשה כבר נעשה עכ"פ אמנם זהו ל"ש רק במצות דהעיקר תלי' במעשה גריד' שפיר י"ל דכיון שנעשה עכ"פ אע"ג שהי' בעבירה מהני. משא"כ במצוה דלא סגי' לו במה שהמעשה נעשה ובעינן ג"כ כוונתו לזה א"כ כל היכא שהי' בעביר' כיון שמצד התורה אין אותו המעשה ראוי להתקיים א"ב ממילא אע"ג שכבר נעשת מ"מ ידי המצוה לא יצא כיון דלא תלי' במעשה לחוד' דבשלמא היכא שא"צ כוונה ל"ש לומר אעל"מ דהרי מ"מ נעשה המעשה וכבר נעשי' המצוה ומה בכך דלא מהני מ"מ הי' כבר נעשה המצוה וא"כ ל"ש מה"ב רק היכא דבעי' כוונה לא מהני לן במה שהמעשה נעשה ולכך שפיר אמרי' דלא יצא כיון דהי' בעבירה וא"כ א"ש דהא מהך דיבמתו נדה דפטור לא הי' קשה רק על שיטת התוס' דס"ל דאפי' בשוגג נמי שייך מה"ב וא"כ הי' קשה מ"ט אמרי' יבמתו נדה בעל פטור הא הוי מה"ב ולדידהו א"ש כיון דהא דס"ל דבשוגג נמי שייך מה"ב היינו משום דס"ל דמשו"ה מה"ב פסול הי' משום אעל"מ וא"כ ממילא כל היכא דא"צ כוונה אין נ"מ אי מהני או לא כיון דמ"מ נעשה המעשה ולכך שפיר אמרי' יבמתו נדה בעל פטור דטעה בדבר מצוה ולא הוי מה"ב כיון דל"ש בזה לומר אעל"מ (ואין מזה סתירה למה שהעליתי בשו"ת אחד דל"א טעה בדבר מצוה פטור רק היכא שהי' כוונתו למצוה משא"כ היכא שלא הי' מכוין למצוה אינו פטור דהיינו דווקא היכא דטעה בד"מ ולא עשה מצוה ועוד דמ"מ עיקר מצות יבום א"צ כוונה וממילא ל"ש בזה מה"ב) ועולה שפיר סברת הגאון ז"ל דבמה שא"צ כוונה ל"א מה"ב עפ"י סברתינו הנ"ל רק דלשיט' הר"נ לא נוכל לומר כן כיון דס"ל דבמצוה דרבנן חיישינן טפי למה"ב והרי במצוה דרבנן א"צ כוונה מ"מ קושי' הנ"ל לא הי' רק לשיטת התוס' ולדבריהם שפיר י"ל כן ודו"ק. ולשיטת ר"ת דלא ס"ל הטעם במה"ב משום אעל"מ צריך לומר בישוב כל הני קושיות דאצטריך קרא למעט גזולה או גבי מצה של טבל היכא שהי' בשוגג דל"ש מה"ב לשיטתו כיון דלא שייך קטיגור בשוגג ויבואר עוד בס"ד דין שוגג לענין מה"ב לקמן בדברינו:

כלל ג' בו נבאר שיטת הפוסקים לענין מה"ב. (טז) כתב הר"נ ריש פרק לולב הגזול מדסתם הרי"ף דלולב הגזול פסול ולא חילק בין יו"ט ראשון ליו"ט שני משמע דס"ל כפשטא דגמ' דחיישי' למה"ב אפי' ביו"ט שני דר' יוחנן ושמואל הלכ' כר"י. והבעהמ"א הקש' ג' קושיות א' מדכל הוכחה דר"י הי' משום לאחר יאוש אמאי ומתוך כך הוכיח דהו"ל מה"ב והיינו דווקא אי הוי ס"ל יאוש קני משא"כ אי אמרי' יאוש אינו קונה לא מוכח מידי וכיון דר"י גופא ס"ל דחיוג' דתשלומי ד' וה' הי' בין לפני יאוש ובין לאחר יאוש א"כ מוכח דס"ל יאוש אינו קונה דאלא"ה שלו הי' טובח וממילא לא מוכח מה"ב לפסק הלכ' וצ"ל ע"כ דהכא רק משמי' דר"ש קאמר ולי' לא ס"ל. ב' הקשה ממאי דשקיל וטרי הגמ' אליבא דר"ה גבי אוונכרי ולקני' בשנוי השם אלמא דלא חיישי' למה"ב. ג' ממאי דאמרי' גבי סוכה גזולה אבל גזל עצים וסכך בהן אין לו אלא דמי עצי' מוכח נמי דלא פסלי' גבי לולב הגזול משום מה"ב דא"כ אפי' סוכה תפסל בגוזל עצים וסכך בהם משום מה"ב. והרמב"ן במלחמות השיב לתרץ כל הני ג' קושיות לקושיא הראשונה הא ר"י גופ' ס"ל יאוש אינו קונה כתב הא הכא איכא יאוש ושנוי רשות וע"כ הטעם משום מה"ב כמה שתירצו התוס' ג"כ בד"ה הא קני' והמלחמות הוסיף דאפי' אי לי' לן מה"ב מקרא מסברא אית לן וכבר הבאתי לעיל לשונו בכלל א' ולקושי' השני' ממאי דפריך הגמ' בדברי ר"ת ולקנות בשנוי השם אע"ג