תבואות השדה חלק א קפג

והסוף אמר גבי שופר של שלמים כיון דאי אמרי' דלא יצא ממילא יתוקן האיסור למפרע שהרי התורה אמרה שלא להנות ואם לא יצא ממילא לא נהנה ואין כאן איסור אפי' אביי מוד' דאעל"מ מוכח בהדי' דלרבא אפי' אם לא מיתקן האיסור בכך מ"מ אמרי' אעל"מ אמנם האמת יורה דרכו דאפי' לסברת המהרי"ט הכא גבי מצוה מודה דלא מהני דהא אין דנין על עיקר מעשה האיסור רק על מה שאמרה התורה שאין לעשות המצוה בזה האופן ליטול הלולב של גזל משום שצריך להחזירו וממילא כל שעשה כך ולא החזירו לא קיים המצוה שהרי התורה מנעו מלעשות המצוה בזה האופן רק היכא שהעבירה כבר עברה ואין בשעת עשיית המצוה עבירה בזה ל"ש לומר אעל"מ שהרי עכשיו בשעת עשיית המצוה אין עליו שום צווי ומניע' שלא לעשות שהרי העבירה כבר עברה ויש לצדד בזה דאפי' לאביי דס"ל אע"מ מ"מ הכא כיון שהעבירה נמשכת בשעת המצוה וממילא איכא עליו אזהרת התורה שלא לעשות המצוה בזה האופן דאם עבר ועשה דלא יצא דכיון שהזהירה התורה אותו שלא ליטול הלולב משום שצריך להחזירו א"כ כי עבר ונטלו לא יצא כיון שלא הי' מצווה בשעת ההוא ליטול אותו הלולב אין כאן עליו שום שם מצוה והעיקר בזה הכלל הי' דכל היכא שהעבירה נמשכת בשעת עשיית המצוה א"כ מסתמא אמרה התורה שלא לעשות זה המצוה על זה האופן ואם עבר ועשה לא עשה שום מצוה שהרי התורה הזהירה אותו שלא לעשות וממילא לא יצא אפי' לאביי וכ"ש לרבא זולת היכא שהעבירה כבר עבר' אז ל"ש לענין המצוה לומר דרחמנא אמר ל"ת שהרי עכשיו בשעת עשיית המצוה אין העבירה מונע המצוה ודו"ק היטב:

הכלל העולה דהכל תלוי בהני שני סברות משום מה אמרי' מה"ב דאם מה"ב הי' משום דמאיס או שנעשה לו קטיגור א"כ כל שהמצוה באה ע"י העבירה אעפ"י שכבר עברה העבירה מ"מ מאיס הי' וגם נעשה לו קטיגור דהא עכ"פ נושא עליו העון אשר חטא אע"ג שכבר עברה העבירה משא"כ אי אמרי' דמה"ב פסול הי' שהתורה מנעתו שלא לעשות המצוה באותו הדבר שצריך לתקן העבירה כמו גבי גזל קודם שקנאו שמחוייב לקיים מצות השבת גזילה א"כ כל היכא שכבר עברה העבירה אעפ"י שהמצוה באה לו ע"י העבירה תו ליכא מה"ב ובזה נחלקו הר"י והר"ת אי היכא שכבר קנאו מקודם המצוה אי אמרי' מה"ב או לא אמנם היכא שאין המצוה בא כלל ע"י עבירה כמו גבי לולב של אשיר' דבזה ל"ש שנעשה קטיגור ובפרט היכא שנעבדה ע"י אחרים בזה אף הר"ת מודה דלא חשיב מה"ב רק אי נימא דמאיס הי' לגבוה כיון שנעבדה בו עבירה בזה שפיר י"ל דאע"ג שהמצוה לא בא ע"י עבירה מ"מ חשיב מה"ב דמאיס הי' וכמ"ש לעיל באות א' בכוונת דברי החתס"ו ז"ל במה שנראה מדבריו דלר"ת אע"ג שאין המצוה באה ע"י העבירה נמי חשיב מה"ב והי' דווקא אי אמרי' בטעמא דמה"ב הי' משום דמאיס לגבוה א"כ אע"ג שהמצוה לא באה ע"י העבירה כיון שנעשית בו עכ"פ עבירה מאיס לגבוה מקרי ודו"ק היטב:

כלל ב' בו נבאר בס"ד או בשוגג שייך נמי מהב"ע. (יג) הר"ת בספר הישר במס' גיטין סי' ק"ב כתב דגבי אוונכרי ליכא משום מהב"ע וז"ל שם אבל הכא גבי אסי אוונכרי בסוכה בלולב הגזול אין רוב קרקעות וגזלות הוי שנוי רשות בהיתר אלא משום דלא תגלי מילת' למפרע דגזול' הים אמרי' דלגזזי אינהו עכ"ל משמע דס"ל דכיון דלא ידע שהיתה גזולה ליכא חשש דמה"ב רק משום גזולה הי' לנו לחוש וכן כתב בשו"ת מהר"ם שיק לאו"ח סי' רצ"ה להוכיח מזה דר"ת ס"ל דבשוגג ל"ש מה"ב וכן כתב מר"ן חחס"ו בחי' לפרקים בשם ר"ת דס"ל דבשוגג ל"ש מה"ב ועי' בס' שנות חיים להגאון מהרש"ק סי' רנ"ד:

אמנם מדברי התוס' שכתבו להקשות ממצה של טבל אמאי אצטריך קרא תיפוק לי' משום מה"ב וכן אמאי אצטריך קרא למענו גזולה תיפוק לי' משום מה"ב ואי הוי ס"ל דבשוגג ל"ש מה"ב לא הוי קשה מידי דהרי אצטריך קרא להיכא דאכל מצה של טבל בשוגג דמשום מה"ב ל"ש ולכך אצטריך קרא מוכח דס"ל דבשוגג נמי שייך מה"ב וכן כתב בס' שנות חיים סי' הנ"ל:

(יג) והנה לפימ"ש לעיל כלל א' דתרי טעמי איכא למה"ב טעם האחד שלא יהי' קטיגור היכא דהמצוה באה ע"י העבירה וזהו שיטת ר"ת ולכך אפי' היכא שכבר קנאו והעבירה כבר עברה נמי שייך מה"ב טעם השני הי' משום דאעל"מ וזהו ל"ש רק היכא שהעבירה נמשכ' עדיין בשעת עשיית המצוה וזהו שיטת התוס'. ועיין בס' יד מלאכי בכללי הדינים סי' שד"מ שכתב נמי דכל מילתא דאמר רחמנא עביד הכי ואיהו לא עביד הכי אלא בענין אחר דלאביי מהני ולרבא לא מהני וא"כ ה"נ כיון שיש עבירה בשעת עשיית המצוה ואות' המצוה אין בכח לדחות העבירה ממילא הי' רצון התורה שלא יעשה המצוה באופן זה וא"כ אע"ג דעבר ועשה לא מהני. וכן נראה מחידושי הגאון ר' משולם טיסמניץ ז"ל בספרו אגרה רמה דהטעם הי' משום אעל"מ לכך פסול מה"ב נבין בזה דעת קדושים שיטת ר"ת דבשוגג ל"ש מה"ב ושיטת התוס' שכתבנו להוכיח דבשוגג נמי שייך מה"ב דלר"ת דמשו"ה פסול מה"ב שלא יעשה קטיגור והלכך ה"ד היכא שעבר עבירה במזיד משא"כ בשוגג ל"ש קטיגור אמנם לשיטת התוס' דהטעם הי' במה"ב משום אעל"מ והא דאמרי' אעל"מ הי' בשוגג כמי כמ"ש בנו"ב מד"ת ליו"ד סי' ט' ולאה"ע סי' קי"א והלכך בשוגג נמי שייך מה"ב כל היכא שהעבירה נמשכ' עדיין בשעת עשיית המצוה ומזה נמי יש להוכיח מ"ש לעיל ריש כלל א' דלר"ת נמי בלולב של אשירה ל"ש מה"ב כיון דאין המצוה באה מחמת העבירה ואע"ג דס"ל דאע"ג שאין העבירה נמשכ' בשעת עשיית המצוה נמי אמרי' מה"ב ה"ד היכא שהמצוה באה עכ"פ מחמת העבירה וכתבנו לעיל דזהו תלי' אי אמרי' דטעמו של ר"ת הי' דמחמת שנעשה בו העבירה מאיס לגבוה כמ"ש בס' בעהמא"ו א"כ אע"ג דאין המצוה בא' ע"י העבירה כמו בלולב של אשירה נמי הוי מה"ב אמנם אי הטעם שלא יעשה קטיגור זה ל"ש רק היכא שהמצות בא' ע"י העבירה והנה אי הוי אמרי' דר"ת ס"ל דכל שנעשה בו עבירה מאיס לגבוה הול"ל בשוגג נמי מה"ב דשוגג נמי עבירה מקרי אע"כ דר"ת ס"ל דהטעם הי' שלא יעשה קטיגור ולכך ל"ש בשוגג מה"ב דאע"ג דעבירה מקרי מ"מ קטיגור לא הוי א"כ יש ראי' דלר"ת נמי אע"ג דס"ל דאפי' היכא שאין העבירה נמשכ' בשעת עשיית המצוה כמי מקרי מה"ב ה"ד היכא שהמצוה באה מחמת העבירה משא"כ בלולב של אשיר' דאין המצוה באה מחמת העבירה ול"ש שיעשה קטיגור ר"ת נמי מודה דלא חשיב מה"ב ודלא כמ"ש מרן ז"ל דלר"ת לולב של אשיר' פסול משום מה"ב:

(יד) וראיתי לגדולי האחרונים בשו"ת מהר"ם שיק שם ובס' שנות חיים שם שהביאו ראי' דבשוגג ל"ש מה"ב מהא דאמרי' במס' פסחים ע"ב ע"ב אשתו נדה בעל (בשוגג) חייב יבמתו נדה בעל פטור ופריך מ"ש יבמתו דקעביד מצוה אשתו נמי מצוה קעביד ומשני