תבואות השדה חלק א יח

שכל אוכל נפש דוחה יו"ט אין שריפ' נוחר דוחה יום טוב מקום שאין מקצת אוכל נפש דוחה שבת א"ד שלא תהי' שריפת נותר דוחה אותו עי"ש והנה סברת ר' יונתן א"ש. אמנם ר' ישמעאל דס"ל דביום טוב פשיטא שאינו נשרף ולא אצטריך קרא רק לשבת אינו מובן דהא שבת ודאי חמור מיום טוב אמנם לפמ"ש אתי שפיר דהנה בספר ברוך טעם כתב ע"ש פר' א' דאי יש בשריפת קדשים משום מכבה הוי שלא בעידני' דבשעת כבוי לא נתקיים המצוה ואם כן פשיטא דלא מצי דחי עשה דשריפת קדשים הלאו דלא תעשה כל מלאכה. אמנם למאן דסבירא ליה מלאכה שא"צ לגופ' פטור לא שייך לחייב משום מכבה גבי בשרא אגומר' דהוי משאצ"ל עי"ש. והנה באמת בספר מגן אבות דמדקדק שם בריש הספר דבמתני' מס' שבת נקט המ' מלאכות על ידי הפועל הזורע והחורש וכו' והר"מ נקט הפעולה החרישה והזריעה משום דמתני' ככ"ע אפי' לר"ש ולדידיה בעי' דוקא מלאכה הצריכה לגופה אם כן צריך כוונת הפועל דוקא אמנם הר"מ דפסק במשאצ"ל כר"י דחייב ולכך נקט הפעולה דהמלאכה לבד גורמת החיוב עי"ש ואם כן י"ל דבר חדש דבשבת כתיב לא תעשה מלאכה ודאי י"ל משאצל"ג פטור אמנם כיום טוב כתיב כל מלאכה לא יעשה וקאי על המלאכה ואם כן חייב לכולי עלמא משאצל"ג ואע"ג דבמס' מגילה ז' ע"ב איתא במתני' דאין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד מכל מקום בלא"ה מצינו חילוקים הרבה בין יום טוב לשבת ואם כן ה"נ י"ל לענין משאצ"ל ואם כן שפיר יש לחלק דודאי ביום טוב אין שורפין קדשים דל"ל עד"לת דהא לא הוה בעידנא דמחייב משום כבוי. אמנם בשבת שפיר הו"א דשורפין קדשים משום עדל"ת דשפיר הוי בעידנא משום כבוי לא מחייב כיון דהוי משאצ"ל וז"ש ר' ישמעאל אומר א"כ הרי הי' אומר כל מלאכה לא יעשה כלומר ואם כן משאצל"ג נמי חייב ופש עה דאין שורפין דל"ש עדל"ת כיון דלא הוי בעידנא רק לשבת שפיר אצטריך קרא דבשבת שפיר הוי בעידנא דאינו מחייב משום כבוי כיון דהוי משאצ"ל ועפי"ז יש לפרש עוד כוונת הירושלמי הנ"ל במ"ש א"ר יוסי בשבת כתיב לא תעשה כל מלאכה הא נעשי' מאליה ברם הכא התורה אמרה אין שורפין הקדשים ביום טוב ואצ"ל בשבת דהנה י"ל דר' יונתן דפליג על ר' ישמעאל ואמר דא"צ קרא שלא לשרוף בשבת משום ק"ו מיו"ט דאסור אוכל נפש בשבת ס"ל נמי כר' ישמעאל דליו"ט א"צ קרא דאין שורפין קדשים דהא ל"ל עד"לת כיון דאיכא משום כבוי ולא הוי בעידנא ורק בשבת אף על גב דשפיר הוי בעידנא כיון דכבוי ל"ש בשבת גבי בשר' אגומר' משום דהוי משאצ"ל דמותר בשבת מכל מקום מכיון דאסור ביום טוב ילפינן בק"ו שבת מיום טוב לאסור שריפת קדשים שלא תהיה שבת חמור מיום טוב. וע"כ דר' יונתן נמי מודה דלא צריך קרא שאין שורפין קדשים ביום טוב דהרי באמת מוקי קרא דעד בוקר ליתן תחום לבקרו של ביקר וזה כוונת הירושלמי א"ר יוסי בשבת כתיב לא תעשה כל מלאכה. נעשית היא מאליה כלומר דדוקא הצריכה גופ' חייב אבל שא"צ לגופ' דאז לא נקראת המלאכה על שם הפועל אינו חייב ואם כן הו"א דבשבת באמת מותר לשרוף קדשים מטעם עדל"ת. אמנם סבירא להו כר' יונתן דמכוין דאסור ביום טוב ול"ל עד"לת כיון דלא הוי בעידנא מטעם כבוי ואם כן ממילא אסור בשבת מכח ק"ו וז"ש ברם הכא התורה אמרה אין שורפין קדשים ביום טוב כלומר דביום טוב ל"ש עדל"ת כיון דלא הוי בעידנא דמחייב משום כבוי. ואם כן כל שכן דאסור בשבת דשבת חמור מיום טוב, והנה לפי"ז סבירא לי' לכולי עלמא דביום טוב לא שייך בשריפת קדשים עשה דוחה לא תעשה כיון דלא הוי בעידנא משום איסור כבוי ורק בשבת סבירא ליה לר' ישמעאל כיון דל"ש איסור כיבוי הו"א דשריפת קדשים דוחה ל"ת דהא שפיר הוי בעידנא ואצטריך קרא לשבת ור' יונתן סובר וכן הירושלמי כפי מה שפרשנו בשיטתו דלכל מילי ילפינן שבת בק"ו מיו"ט דאוכל נפש הותר ביום טוב ולא בשבת. ונ"ל דר' ישמעאל סובר דמאוכל נפש אין לעשות ק"ו כלל דאוכל נפש אינו בתור' שידחה איסור יום טוב רק דלגמרי בירר ואם כן לא הוי שבת ק"ו מיום טוב דאוכל נפש אינו בכח שידחה רק דלזה לא נאמר איסור יום טוב וכמו דלא מצי למעבד ק"ו ממה ששבת נאסר כל יום השביעי ויום טוב אינו אסור רק בזמני' הקצובים הכא נמי לא נוכל למעבד ק"ו ממה שהותר אוכל נפש דלענין זה לא נאמרה מלאכת יום טוב כלל. אמנם ר' יונתן סבירא ליה דגם אוכל נפש ביום טוב היא מתורת דחיה עיין ברא"ש מסכת יומא פ' יוהכ"פ בסוגי דמאכילין אותו הקל עה שהביא בשם הר"מ שם ועי' שו"ת בשמים ראש סי' כ"ב וסי' ל"ט ובהג"ה כסא דהרסנ' שם ועיין שבת כ"ד ע"ב בתוס' ד"ה ולא מילה שלא בזמנה מ"ש בתוס' יומא שם וכיון דאוכל נפש ביום טוב הוי מצד דחיה וכן משמע מלשון ר' יונתן במכילתא שכתב ומה אם במקום שכל אוכל נפש דוחה יום טוב. ואם כן שפיר ילפינן שבת דאין שריפת קדשים דוחה שבת אף מל גב דבשבת הו"א למימר דעדל"ת כיון דהוי בעידנא דל"ש משום כבוי מכל מקום ילפינן לאסור בשבת ק"ו מיו"ט ונבאר עוד בס"ד ודוק היטב. שער ב נבאר בס"ד סוגי' דמס' ביצה וכלל אחד בהא דאמרינן אין עשה דוחה ל"ת ועשה. (א) במס' ביצה ח' ע"ב איתא בגמרא אמר רבא אפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק וכ' אלא ספק מאי טעמא דעביד כתישה ודאי נמי נגזור משום כתישה ודאי כי עביד כתישה אתי' עשה ודחי לא תעשה אימר דאמרי' אתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת כו' דבעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה הכא בעידנא דקא מיעקר לאו לא מקיים עשה הא לא קשה דבהדי דכתיש קמכסי סוף סוף יו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה אלא אמר רבא אפר כירה דעתו על הודאי ואין דעתו על הספק. והנה נודע שיטת הריב"א דאף על גב דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ הל"ת נדחה ולא נשאר רק העשה עיין בתוס' חולין קמ"א ע"א ד"ה לא צריכא והובא גם כן בשו"ת מהריק"ו שורש קל"ט ואם כן קשה מאי פריך יום טוב עול"ת כיון דהל"ת נדחה ולא נשאר והנה זה אין ודאי שיעשה כתישה רק גזיר' והנה הא דאין עשה דוחה עשה היא רק משום מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה ואם כן היכא שיש כאן ודאי עשה והעשה שכנגדו היא ספק ל"ש מאי אולמ' וקשה טובא דהכא איכא ודאי מצות כסוי וספק דלמא יעבוד כתישה ויעבור על עשה דשביתת יום טוב דהא הל"ת נדחה ואם כן ממילא מותר לכסות משא"כ בספק אי חייב בכסוי דאז המצוה היא גם כן בספק וספק דלמא יעבוד כתישה שפיר גזרי' דאסור לכסות דמאי אולמ' האי ספק עשה מהאי ספק עשה והיא קושיא עצומה לכאורה והנה זה רבות בשנים אשר אמרתי דהך סברת הריב"א דאף על גב דאין דוחה ל"ת ועשה מכל מקים הל"ת נדחית לאו כולי עלמא הכי סבירא להו דהרי התוס' מס' קידושין ל"ד ע"א ד"ה מעקה הביאו בשם הר"י מא"י דבעשה ולא תעשה העשה מאלים הלאו ושוב האיר ד' עיני ומצאתי בספר דברי אמת בקונטרס הלאוי' דף פ"ז ע"א שכתב כן להדי' דהתוס' שם חולקים על סברת הריב"א והביא גם כן שהרמב"ם חולק על סברת ריב"א ועיין במל"מ פרק א' מהלכות שופר שהאריך קצת ונ"ל דהך סברא תלי' דאי אמרינן הא דעשה דותה נא תעשה תי' משום דהעשה עדיפא אם כן פשיטא דיש לקיים סברת הריב"א דאף על גב דאין עדלת"וע מכל מקום הל"ת נדחי' דהא מהל"ת על כל פנים עדיפא העשה אמנם אי אמרי' דבכל עדל"ת הל"ת חמירא רק במקום עשה לא נאמרה ל"ת אם כן הכא שיש גם כן עשה עם הל"ת דבכהאי גוונא לא ניתנה הל"ת לדחות ממילא גם הל"ת לא נדחית כיון דהל"ת חמיר' ואיך יהיה נדחית מפני העשה כיון דלא ניתנה לדחות היכא שיש עמה גם כן עשה ודוק כי הוא סברא נכונה ואם כן ס"ל לסוגי' דמסכת