תבואות השדה חלק א קעח

ניתנו דהריוח מזומן הי' וכי אמרי' דלל"ב היכא דא"א בענין אחר עכ"ל והנה הא פשיטא דהיינו דווקא לשיטת הסוברים דכל היכא דאיכא הנאת הגוף ל"א מלל"נ משא"כ אי אמרי' אפי' היכא דאיכא הנאת הגוף מלל"נ א"כ מה בכך שיש לו הנאת מעות מיד מ"מ הרי מצוה הי' עושה וכן לשיטת הרמב"ן מס' יבמות ק"ג ע"ב שהבאתי לעיל דכל שאינו מעוכב רק מחמת המצוה לא חשיב לי' הנאה א"כ מאי בכך שיכול ליקח במעות שמן אחר מ"מ עכשיו לא מחתני מידי מהשמן של ערלה רק מה שמדליק בו נר מצוה א"כ לא חשיב הנאה לשיטת הרמב"ן ובלא"ה לא זכיתי להבין דא"כ גבי שופר של עולה נמי משכחת לה שמרויח מעות מזומן מיד דהא אי לאו אותו השופר הי' קונה לעצמו שופר אחר בדמי' ועכשיו שיוצא ידי חובתו באותו השופר הרי יש לו ריוח מזומן. ואי נימא דמיירי שאין כאן שופר אחר א"כ הדרא קושי' לדוכתא מה שהקשה בהגהת טעם המלך פ"ח מהלכות לולב אמאי ל"א לר"י אתי עשה דשופר ודחי ל"ת דמעילה וצריך ע"כ לומר דמיירי דיכול לקיים את שניהם שיש שופר אחר. ואלמא אפי' בכה"ג נמי אמרי' מלל"נ והוי יודע שראיתי דבר נפלא ברש"י מס' עירובין ל"א ע"א ד"ה הא דרבא וז"ל תוקעין בשופר של עולה משמע דס"ל לרש"י דאע"ג דהכא בסוגי' קאמר רבא רק יצא משום דמלל"נ משמע הא לכתחלה לא מ"מ היינו רק משום דר"י נקיט לא יצא אמר איהו יצא אבל לפי האמת כי אמרי' מלל"נ שרי אפי' לכתחלה. וזהו דלא כשיטת הר"מ פ"א מהל' שופר שהרי איהו כתב דאין תוקעין בשופר של עולה אע"ג דמלל"נ מ"מ לכתחלה אסור. ועי' פ"ה מהל' איסורי המזבח מ"ש הר"מ אין מביאין מנחות ונסכים לא מטבל ולא מערלה ולא מכלאי הכרם ושם הביא המל"מ דברי תוס' מס' חולין ק"מ ע"א ד"ה למעוטי דקרבן לא מקרי הנאה דמלל"נ והנה לכאורה י"ל דהר"מ נמי ס"ל כמ"ש הפרמ"ג שהבאתי כאן דכל שהי' צריך ליתן מעות ל"א מלל"נ וא"כ ה"נ גבי מנחות ונסכים כיון שאם לא הי' לו אות' של ערלה הי' צריך ליקח אחרים תחתן הוי כמו הכאה וריוח מזומן ואמרי' מצות להנות ניתנו אמנם לפי מ"ש בשיטת הר"מ דאפי' כי איכא הנאת הגוף נמי אמרי' מלל"נ א"כ מאי בכך שיש לו ריוח מזומן מ"מ לא גרע מהנאת הגוף דעלמא דאפ"ה אמרי' מלל"נ ולענין קרבן י"ל דצריך להביא דווקא דבר כזה שמחסר ממונו בכך וכבד את ד' מהונך כתי' וכל שמביא איסור הנאה לאו ממונו מקרי. מ"מ כתבנו דעת רש"י להדי' דאפי' לכתחלה שרי היכא דאמרי' מלל"נ (ועי' במל"מ פ"ה מהל' אישות בד"ה ודע דסברת הרא"ש בדברי המגיה שם) וי"ל דאי אמרי' דמלל"נ היינו משום דחשיב לי' שלא כדרך הנאה שפיר אמרי' דלכתחלה אסור דשלכד"ה עכ"פ לכתחלה אסור דהא קצת הנאה עכ"פ מקרי משא"כ אי אמרי' כמ"ש לעיל אות ט' דמצוה לא חשיב שום הנאה א"כ אפי' לכתחלה נמי שרי כי אמרי' מלל"נ וא"כ א"ש מ"ש רש"י בדברי ר' יהודא דמצות לאו הכאה הי' כלומר דלא חשיב שום הנאה והא דלא קאמר ר"י דמותר לתקוע לכתחלה בשופר של ע"א היינו משום דע"א מאיס למצוה וכן כתב הרמב"ן במס' יבמות ק"ג ע"ב לחד טעמא דלכתחלה מיהת לא תחלוץ בסנדל של ע"א משום דמאיס משמע הא לא"ה אפי' לכתחלה שרי אי אמרי' מלל"נ אמנם שם כתב עוד טעם אחד דלכתחלה לא משום דמחזי כנהנה וצריך לומר דלהך טעמא ס"ל דמצוה עכ"פ שלכד"ה מקרי ולכך כתב דלכתחלה לא משום דמחזי בנה' כלומר דהנאה כל שהוא עכ"פ הוי ולכך אסור לכתחלה אמנם הא וודאי דסברת הפרמ"ג מ"ש דכל שהוא צריך מעות ליקח המצוה ונהנה מאיסור הנאה הוי כריוח מזומן ול"א מלל"נ אינו עולה לדעת הרמב"ן במס' יבמות דהא לדידי' שום הנאה אפי' הנאת הרשות לא מקרי הבאת כל היכא שהי' יכול להנות בלא"ה כגון גבי חליצה שהיתה יכולה להנשא באיסור או גבי טלטול לחי שכתבנו לעיל שיכול לטלטל באיסור א"כ פשיטא ה"ה ה"נ גבי ערלה הי' יכול להרויח המעו' שלא להדליק כלל נ"ח וא"צ להוציא מעותיו ורק לצורך המצוה הי' מדליק מערלה א"כ בכה"ג ל"ש לומר דהוי הנאה דהא מ"מ עיקר הנאה הי' רק מחמת המצוה ודו"ק היטב:

(כז) שוב ראיתי כעין סברת הפרמ"ג שכתבנו דהיכא דאי' לי' הנאת ממון ל"א מצות לל"נ בתוי"ט מס' נדרים פ"ד משנה ב' שכתב שם דהמודר הנאה מחבירו שוקל שקלו וכתב וז"ל וק"ל דאפי' כי אמרת מצוה בעלמא עביד כלומר ומצוה לל"ב ולא חשיב הנאה לענין מודר מ"מ נמצא שזה נהנה וניצל מתביעות ממון והרי מהנהו ותירץ דמיירי שזה שלח כבר שקלו רק שנאבד דבכה"ג פטור מלשלם ע"ש וא"כ משמע להדי' דדעתו נמי דכל היכא דאיכא הנאת ממון ל"ש לומר מצות לל"ב וא"כ הי' ג"כ להיפוך מסברת הרמב"ן שכתבנו דהרי לסברת הרמב"ן מה בכך שמהנהו הא מ"מ אי בעי הך שלא לשקול שקלו אין לו שום הפסד רק שהמצוה גורמ' לו שמחוייב לשקול וא"כ בכה"ג לא חשיב הנאה לסברת הרמב"ן. אמנם שבתי וראיתי דאין ראי' מדברי התוי"ט לסברת הפרמ"ג דהתם גבי שקל שפיר חשיב הנאה דהא הגזברי' ממשכני' אותו על כך וא"כ חשיב שפיר הנאת ממון דהא אפי' אם ירצה שלא לקיים המצוה כפהו הב"ד על כך וא"כ ל"ש סברת הרמב"ן דאין מעכב בו אלא המצוה דדווקא גבי חליצה אין לה שום הנאת ממון רק מה שא"צ להנשא באיסור בזה כתב הרמב"ן שפיר דלא חשי' הנאה משא"כ גבי שקל אם לא ירצה ליתן יכפהו ע"כ שפיר כתב התויו"ט דחשי' הנאה מה שניצל מתביעות ממון וא"כ גבי נ"ח דל"ש תביעות ממון וודאי שפיר י"ל דלא חשי' הנאה כלל אע"ג שמרויח שא"צ לקנו' שמן אחר. וז"ל השיטה מקובצת מס' כתובות ק"ח ע"א בד"ה בשלמ' שוקל שקלו ולפום הכי קתני גבי המודר הנאה מחבירו שוקל שקלו דכיון דבלא"ה תורמי' ב"ד בעבורו אשתכח דלא מהני לי' ולא מידי מאי אמרת שהי' חיסור מצוה ונמצא שזה פורע ומהנהו האי לאו הנא' מיקרי דכיון שנתכפר מן הקרבן שהי' עליו לחיוב וכו' לא מיקרי' הנאה כדקיי"ל המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה דמצות לל"ב עכ"ל ועי' בחי' הפלאה שם הרי להדי' דאע"ג דאלולי שהי' חבירו שוקל עבורו הי' שוקל משל עצמו שלא לחסר המצוה מ"מ כיון דאין לו הנאה אחר' רק המצוה אע"ג שמרויח ממון לא חשיב הנאה והי' היפוך מסברת הפרמ"ג רק היכא שאלולי שהי' שוקל עבורו הי' ממשכנים אותו א"כ יש לו הנאת ממון גם זולת המצוה מה שאין ממשכני' אותו בזה כתב שפיר התויו"ט דבכה"ג לא הוי אמרי' מלל"נ ודו"ק היטב:

(כח) אמ"ו נ"י הגאון ר' אהרן אב"ד דק' מיהאלאוויטץ כתב לי קושי' אחת ממתני' דמס' יבמות פי"ג משנה י"ג דיבמה שנדר' הנאה בחיי בעלה מיבמה כופין אותי שיחלוץ לה וקשי' למ"ד מצוה להנות ניתנו א"כ אין רשאי לחלוץ ממנו כיון שנדר' הנאה ומצוה להנות ניתנו. אמנם לפימ"ש לעיל באות כ' דחליצה לא מקרי' מצוה רק לגבי הבעל ולא לגבי' דידה דהא אי אינו רוצה להנשא אין כאן שום איסור לגבה וא"כ א"ש דבשלמ' במצות תק"ש שהי' הכרחי' שפיר ס"ל למ"ד דמצוה להנות ניתנו דגוף המצוה חשיב הנאה דע"י אותו השופר שאסור בהנאה או ע"י חבירו המודר ממנו