תבואות השדה חלק א קעז

(כג) אמנם באמת מהך סוגי' דמס' עירובין דאי מערבין לדבר הרשות אסור להניח בביה"ק קשה גם על הך דלחי שעשאו מעצי אשרה לא בימא גם לענין עירוב כיון שאינו מעוכב מלילך לתחום רק מחמת שאסרה התורה לא חשיב נהנה כמה שהקשיתי על הרמב"ן במס' יבמות. וראיתי בס' נדפס מחדש ספר המקנה מכבוד ידי"נ הגאון מוה' זיסמן סופר שהביא קושיא זו בשם הגאון בעל ישועות יעקב והגאון בעל ישועות יעקב תירץ כיון שלחי שנעשה מאליו מתני וכעת הי' מחיצה ורה"י וכי יעלה על דעתך שדבר שאסור בהנאה לא יהי' רה"י. מ"מ לא הבינותי האיך יתור' לו לכתחלה לטלטל ע"י לחי זה הא בכל פעם שמטלטל הי' נהנה ע"י הדבר שאסור בהנאה. אמנם יש להסביר עפ"י מ"ש דכל שאין מכוין ליהנות מן האיסור לא חשיב נהנה וא"כ א"ש בלחי כיון שא"צ לכוין שיהי' עומד שם לשם לחי. והרי נעשה רה"י מאליו ולכך מותר אח"כ לטלטל. ובחליצה לפימ"ש בשו"ת ח"צ סי' א' דכוונת חליצה הי' רק שתתכוין לקנות עצמה ולא בתורת מצוה. ומתרץ שם קושי' התוס' מס' יבמות ק"ד. ע"ב ד"ה והא אמרי אמאי הו"א דקטנה חולצ' בפעוטות והא לאו בת דעה הי' ותירץ דאי לאו דאיש כתי' בפרש' ומקשינן אשה לאיש שפיר מהני דהא דעת אחרת דהיינו הבעל מקנה אותה וזוכ' לעצמ' מה"ת היכא דדע"א מקנה אותה. וא"כ א"ש דעת הרמב"ן דשפיר כשרה החליצה בסנדל של ע"א דמצד הבעל הוי כשאר מצוה שהרי אינ' נהנה כלל ומצד האשה לא חשיב הכאה שהרי א"צ לכוין בחליצה וכל שאינו מכוין לא חשיב נהנה ועי' בישועות יעקב לאה"ע סי' קס"ט ס"ק י"ד וס"ק ט"ו ודו"ק. וא"כ הי' מתורץ בזה מה שהקשיתי באות ה' על הרמב"ן ממס' עירובין דחליצה דמי' ללחי ובעירובי תחומין בעינן כוונ' דווקא לקנות שבית' ושפיר חשיב נהנה מן האיסור כשמערב לדבר רשות. אמנם כ"ז דוחק דהא מ"מ ליתא להדי' מס' יבמות ק"ב ע"ב דבעי' שיכוונו שניהם וא"כ אפי' אי נימא דל"ב רק כוונה קנין כמ"ש הח"צ מ"מ הרי הי' נהנית מן האיסור:

(כד) ויש לחלק עוד באופן אחר בין חליצה ובין קנין שבית' בביה"ק דבחליצה גוף המעשה מה שהי' עושה הוי הנאה שלכד"ה דאטו דרך הנאה מן הסנדל הי' בחליצה. ואע"ג דמה שהיבם לובש הסנדל כד"ה מקרי כבר כתבנו דמן היבם לא קשי' דהרי הוא אינו נהנה כלום רק מה שעושה המצוה ומלל"נ. ומה שהי' חולצ' הוי שלכד"ה משא"כ קנין שבית' שמניח העירוב ומשתמש בקרקע ביה"ק האסור בהנאה הוי כדרך הנאתו שהרי דרך הקרקע להשתמש בה ולכך כל שמערב לדבר הרשות לא מהני ודבר זה למדתי ממ"ש בס' אבני מלואים בשו"ת שבסוף הספר סי' כ"א וז"ל ולמ"ד מערבין לדבר הרשות הרי נהנה מגופו של איסור שנעשה לו ביה"ק מקום לקנות שם שביתתו רק היכא שמערב לדבר מצוה כאן איסור דמצוה הי' לקנות שביתתו זאת עי"ש ובסי' כ"ח ס"ק ס'. והנה אם שחילוק נכון הי' מ"מ אין לשון הרמב"ן מ"ש דכל שהי' מעוכב רק מחמת המצוה ל"ח הנאה אין סובל זה החילוק. והנראה לי יותר נכון הי' דהנה י"ל דכל דבר שא"צ רק לסלק ממנו האיסור לא חשיב הנאה והוי כמבריח ארי מנכסי חבירו כמה דאמרי' גבי מודר הנאה דמותר לפרוע חובו עי' יו"ד סי' רכ"א וא"כ ה"נ מה שנסתלק ממנה זיקת היבום ל"א סנדל של חליצה וכן גבי לחי דנעשה ע"י רה"י אין זה רק כמסלק היזיק' ול"ח הנאה אמנם היכא שגם בשעה שנהנה עדיין צריכין להשתמש באיסור הנאה וודאי הנאה מקרי והנה לענין קנין סביפ' הרי צריך שנחשוב זה המקום לדירתו וקניתו כל היום לא רק בשעה שהולך לערב דהא אין יכול לערב חצי היום למזרח וחצי היום למערב וא"כ גם בשעה שנהנה והגיע למקום שרוצה להיות שם עדיין צריכין אנו לומר דשם במקום העירוב הי' ביתו ולכך אם הי' דבר הרשות הרי נהנה עדיין מן האיסור משא"כ לענין חליצה בשעה שהי' נהנה ונשאת אין אנו צריכין כלל לדבר האסור בהנאה רק בשעת חליצה נסתלק ממנה דבר המעכב' מלהנשא אח"כ דהיינו הזיקה שהי' עליה וכן בלחי ע"י שהועמד שם כבר נעשה המקום רה"י שפיר אמרי' דלא חשיב רק סילוק הזיקא ולא מקרי נהנה מן האיסור ודו"ק. וכעין הך סברא מביא בס' המקנה מהגאון ר' משה שיק ז"ל עי"ש. וכן לענין שחיטה נמי א"ש מ"ש הפלתי דמלל"נ דשם נמי ע"י שנשחט נסתלק מהבהמה האיסור שאינו זביחה ולא הוי רק כסילוק הזיקא. ובקנין שבית' צריכין שיהי' קנין ביתו בביה"ק כל היום ודו"ק ויבואר עוד בס"ד מ"מ מצאנו ראי' ברורה לסברת הרמב"ן מהך דלחי שעשאו מעצי אשירה דכשר אע"ג שנהנה שיכול לטלטל והיינו כמ"ש הרמב"ן כיון שאינו מעוכב רק מחמת המצוה דהיינו גזירת הבורא ית"ש לא חשיב נהנה והי' ממש כמ"ש הרמב"ן לענין חליצה ודו"ק:

חלק חמישי נבאר קצת לקוטים וסברות בענין מלל"נ. (כה) בענין היכא דאיכא הכאת הגוף בהדי הנאת מצוה דעת הנמ"י במס' נדרים במתני' דקונם שאני משמשך דאפי' בי איכא הנאת הגוף כמי אמרי' מלל"נ וז"ל שם וא"ת דנהי דחייל נדר' על דבר מצוה וה"ה הכא דאיכא מצו' פ"ו מ"מ הא קיי"ל דמלל"נ ואמאי לא תשמש תשמיש עונה דהי' מצו' כדאמרי' המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה י"ל דאפשר דשאני הכא דאפשר לקיים מצוותו באחרת וא"כ אם אמר הנאת כל הנשים עלי וזרע אין לו לא חייל נדר' עלי' דמלל"נ והא דתני' הנודר הנאה מן המעין אסור לטבול בו בימות החמה לפי שנהנה הנאת הגוף מצי למימר שאין עצות טבילה במעין ובימות החמה כמצוא שופר ותשמיש של מצוה אבל הריטב"א כתב דתשמיש של מצות אע"ג דמלל"נ מ"מ פ"ר ולא ימות היא דא"א דלא מתהני מופו בתשמיש ודמי' למודר הנאה ממעין ותמהני היכי דמי' מצות טבילה במעין ובימה"ח למצוה פ"ו עכ"ל הנך רואה דדעת הריטב"א דבכל המצוה כל היכא דאיכא הנאת הגוף ל"א מלל"נ ושיטת הנמ"י דווקא במצות טבילה במעין שאינו מצוה כ"כ והיינו לפי שאינו רק הכשר מצות בכה"ג אמרי' כל היכא דאיכא הנאת הגוף ל"א מלל"נ משא"כ במצות תשמיש ושופר שהענין עצמו הוי מצוה אפי' בי איכא הנאת הגוף נמי אמרי' מלל"נ וכן הי' שיטת הרשב"א. אמנם דעת הר"מ דהשמיט הך דנודר הנאה מן המעין דלא יטבול בימות החמה משמע דס"ל דאפי' במצוה כי האי שאינו רק הכשר מצוה ואיכא הנאת הגוף נמי מ"מ אמרי' מלל"נ. אמנם דעת הר"נ והריטב"א דאפי' במצוה גמורה נמי היכא דאיכא הנאת הגוף נמי לא אמרי' מלל"נ וכן משמע דעת התוס' מס' שבועות מ"ד ע"ב ד"ה ור' יוסף דהקשו האיך אמרי' במודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה והא מתהני פרוטה דר' יוסף ותירצו שאפשר לו לתקוע או לטבול במעין בשעה שלא יבא עני לשם משמע הא לא"ה כל דאיכא הנאת הגוף כמי ל"א מלל"נ:

(כו) הפרמ"ג לאו"ח בפ"כ חלק ד' אות ו' כתב וז"ל ומ"מ כתבנו לעיל אם צריך לפזר מעות על המצוה כגון שיש לו שמן ערלה וצריך נר חנוכה ויכול ליקח במעות י"ל כה"ג מצות להנות