תבואות השדה חלק א קעה

ט"ז ע"ב הדק"ל מנ"ל דמדל"ת גבי כלאים דלמ' משום מלל"נ. רק עפ"י האמור א"ש הנה מאן דס"ל דגבי מצוה שאינו הכרחי' כמו ציצית נמי אמרי' מלל"נ וע"כ דס"ל הטעם מלל"נ משום דהוי שלכד"ה א"כ ממילא היכא דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה ל"ש לומר מלל"נ דתו לא מקרי שלכד"ה וקם שפיר תירוצו של החתס"ו ומאן וס"ל הטעם דמצוה לא חשי' הנאה וא"כ אפי' כי איכא הנאת הגוף כמי מלל"נ משום דלא חשיב הנאה במה שהי' מוכרח לעשות א"כ בלא"ה ל"א גבי ציצית מלל"נ רק היכא שהי' מחוייב בהחלט וא"כ ל"ק קושי' החחס"ו ודו"ק. וא"כ לפי מ"ש בשיטת הר"מ דס"ל דמלל"נ לא חשיב הנאה כלל ולכאורה ליכא למימר לשיטת הר"מ הטעם דמצוה חשי' שלכד"ה דא"כ אכתי מדרבנן לסתר ולא יצא ידי חובת המצוה כדי שלא יעבור למפרע באיסור דרבנן כמ"ש הלח"מ בפ"א מהל' שופר לשיטת הר"מ דהיכא דליכא אלא איסור' דרבנן נמי הי' צ"ל דלא יצא וע"כ וודאי ס"ל לר"מ דבמצוה ליכא שום הנאה והיינו משום שהי' מוכרח בכך א"כ ממילא במצוה שאינו הכרחי' ל"ש לומר מלל"נ וא"כ הטעם להר"מ בציצי' של עיה"נ דאינו יוצא משום דאסור בהנאה ולא כמ"ש הכ"מ שם דהטעם משום דלשריפ' קאי ומכתת שיעורי' ולרידי' צריך לידחק דהא דכ' הר"מ ולא מצמר קדשי' מיירי כמי בקדשים ניסולי' דעור יוצא לשריפ' כמ"ש הפרמ"ג בסי' י"א ס"ק י"ב אמנם לדידן לפי מה שהסברנו דלשיטת הר"מ יש לחלק דבמצוה שאינו חיובא ל"א מלל"נ א"ש בפשיטות דמיירי בסתם קדשי' ואפ"ה פסול משום דאסור בהנאה ומלל"נ ל"א במצות ציצית כיון שאינו הכרחי' ודו"ק היטב:

(יט) אמנם לכאורה יש להקשות על הך סברא דהרי מס' עירובין ל"א ע"א אמרי' דמאן דס"ל אין מערבי' אלא לדבר מצוה מותר להניח עירובו בביה"ק משום דמלל"נ ולדעת השעה"מ מיירי במצוה כגון לילך לביה"מ והתם וודאי לא הוי מצוה חיוב' ואפ"ה אמרי' מלל"נ ועי' בפרמ"ג לאו"ח סי' הט"ו ס"ק א' באשל אברהם שם (ולא כדעת התו"ש שם כ"ק ב' דמיירי במצוה דליכ' הנאת הגוף גבה דלדידי' וודאי איכא לאוקמא דמיירי ג"כ במצוה שהי' חיוב' דווקא וכבר כתבנו מזה לעיל בס"ד) ועוד דהרי גם בסנדל של חליצה נמי כתבו רש"י והרמב"ן דהטעם משום דמלל"נ והתם נמי אין המצוה חיוב' דהרי אי בעי שלא לינשא לעולם אינו מחוייב' לחלוץ (רק עפ"י דרך הקבלה יש מצוה בחליצה אפי' היכא שאינו רוצים להנשא עי' בשו"ת החס"ו ח"ב לאה"ע סי' פ"ה) וכן לענין גט שכתבו על איסורי הנאה שהשתמשו ג"כ בסברא דמלל"נ עי' בס' גט פשוט סי' קכ"ד והתם נמי וודאי לא הוי מצוה חיוב' דהא אפי' באשה שזנתה נמי אין מצוה לגרש אותה רק שלא תהא יושב' תחתיו כמ"ש התוס' מס' זבחים ב' ע"ב ד"ה אשה לאו לגירושין קיימא וא"כ מצינו שלשה מקומות עומדי' נגד סברתינו מ"ש דבמצוה שאינו חיובא ל"א מלל"נ והרי בעירוב לבית המשתה ובחליצה ובגט על איסורי הנאה דנמי אמרי' מלל"נ ואע"ג שאין באחד מאלו שום הכרח וחיוב. וראיתי ג"כ בסי' שפ"ו ס"ק י"א בפר"מ באשל שכ' וז"ל לחי מעצי אשרה כשר מלל"נ והא נהנה שמטלטל עכ"ל ועי' בחידושי הרמב"ן ממס' יבמות ק"ג ע"ב שהבאתי לעיל מ"מ מכל הני מילי משמע דאמרי' מלל"נ אפי' במצוה שאינו חיוב' וא"כ פרחה לכאורה לגמרי סברתינו א"ש לחלק בין מצוה חיוב' למצוה שאינו הכרחי':

(כ) ונלע"ד לחלק דהנה בכל מצוה הי' לנו לאסור לעשות מאיסורי הנאה מכח ב' טעמים האחד מצד הנאת המצוה עצמה אי הו"א מצוה להנות ניתנו כלומר כיון שיש לו הנאה שמקיים מצות הבורא ית"ש. ב' אפי' אי נימא דהמצוה עצמה לא חשיב הנאה מ"מ הי' לנו לאסור כיון שהמצוה גורמ' לו הנאה שכר כמ"ש הר"נ פ"ג מס' סוכה וגם הרשב"א שהבאתי לעיל באות ז' רק מ"מ אמרי' מלל"נ והיינו משום דגוף המצוה לא חשבי' לי' הנאה כיון שאינו עושה אותו מרצון עצמו רק בגזירת המצוה. ומה שמקבל שכר ג"כ לא חשבי' לי' הנאה כיון שאינו כהנה מגופו של דבר רק גרמ' בעלמ' ועיין בשו"ת חתס"ו ליו"ד סי' ק"ל. והנה א"ש סברתינו דע"כ לא נוכל לומר דמצוה גופ' לא נחשב לו הנאה רק במצוה שאינו עושה מרצון עצמו כלל כמו שופר ולולב וכה"ג שלא נוכל ליחס לפעולתו שום אופן דנימא שעשאה ברצון עצמו. אמנם במצו' כמו ציצית שמרצון עצמו וברצונו מכניס עצמו לחיוב זו המצוה א"כ הא גופ' חשיב הנאה מה שנעשה רצונו וחפצו ע"י אותו הדבר שאסור בהנאה א"כ שפיר אמרינן בכה"ג מצוה להנות ניתנו כיון שנוכל ליחס אותה המעשה שהי' ברצונו. אמנם ה"ד במצוה כמו ציצית או סיכה בשאר הימים שאף שאינו מוכרח על הדבר מ"מ מצוה יש לו בעשותו דהא ציצית מצוה הי' אם מכניס עצמו לחיוב המצוה או סוכה בשאר הימים חוץ מלילה הראשונה שפיר אמרינן דכיון שנהנה ע"י איסור הנאה זה שהולך לעשות מצוה א"כ נחשב הנאה מצד המצוה עצמה כיון דכאן ל"ש לומר שמוכרח הי' דהא באמת אינו מוכרח דהא מרצון נפשו מכניס עצמו לידי חיוב ואפ"ה יש לו מצוה א"כ ממילא חשיב כנהנה מן האיסור ול"א מלל"נ משא"כ בחליצה או גט או עירוב פשיטא דהענין עצמו אינו בגדר מצוה דהא אם אינו רוצה להנשא לעולם אינו מצוה כלל בחליצה (זולת עפ"י דרך הקבלה ליודעי חן) או בגט דאין כאן שום מצוה בענין הגט עצמו א"כ ממילא לא חשי' נהנה מאיסור הנאה והגע עצמך אשה שאינ' זקוקה כלל ליבום וודאי פשיטא שמותר' לחלוץ מאיזה איש סנדל של ע"א דאיזה הנאה יש כאן וא"כ לא הי' ס"ד כלל לאסור רק באשה שלתועלת עצמה הלכה לחלוץ בזה שפיר אמרי' וודאי אילו הי' מצוה בהחליצה עצמה כמו ציצית שיש מצוה בעשייתה הי' כאן איסור מצד הנאת המצוה היכא שעושה מדעתו מכריח על הדבר. אמנם כאן בחליצה אין כאן מצוה מצד הענין או גבי גט ג"כ אין כאן מצוה מצד הגט. ואם הי' רוצה לכתוב גט על נייר של איסור הנאה שלא לגרש בו פשיט' שאין ס"ד כלל לאסור. וא"כ שפיר אמרי' מלל"נ כלומר דאע"ג דהי' לנו לאסור. אף שבעשי' הגוף הדבר אין כאן מצוה מ"מ מכח מה שנמשך לו תועל' מן הדבר ההוא הי' ס"ד דנחשב הנאה בזה כתבו שפיר הראשונים דאין זה חשי' נהנה מן האיסור דהאיסור אינו רק גורם להנאה שתבא לו אח"כ והרמב"ן כתב ג"כ שפי' כיון דבלא"ה ג"כ היתה יכולה להנשא רק מחמת המצוה הי' מעוכב' לא חשיב הנאה כלומר דזה הוי רק כמבריח ארי מנכסי חבירו כלומר דע"י סנדל זו נסתלק ממנה מה שהיתה עליה מעיקר' זיקת יבום. אבל אין זו הנאה ממש וז"ל הריטב"א במס' נדרים ט"ז ע"ב והיינו כמי דאמרי' פ' מצוה חליצה דסנדל של ע"א אם חלצה בו חליצת' כשרה משום דמלל"נ ואע"פ שבחליצה זו יש לה הנאה שהי' מותרת לשוק לא חשיב ההנאה כיון שאין ההנאה בגוף הסנדל עצמו עכ"ל אמנם אילו הי' כאן איזה סרך מצוה בחליצה עצמה גם זולת התועלת המגיע לה ע"י החליצה וודאי הי' לנו לאסור מצד כהנה באיסורי הנאה דכל שעושה המצוה בלי מכריח ומרצון נפשו חשיב שפיר הנאה רק כיון דאין כאן מצוה בחליצה עצמו כלל חשבינן לי' כמו אילו לא היתה זקוק ליבם כלל דפשיטא דהיתה