תבואות השדה חלק א קעד

הטעם מלל"נ כלומר וליכ' שום הנאה ול"ש לומר הרי אחשבי' עכ"פ להנאתו כיון שרוצה לקיים המצוה דהא כיון דא"צ כונת ל"ש אחשבי' ועיקר איסור' לא הוי רק מדרבנן א"כ כי לא מכוין ליכ' איסור' אמנם אי הי' כאן בקול איסור דאוריי' לא הוי סגי' לן בטעמא דמלל"נ לחודא כיון דבהקדש הי' שייך לומר אחשבי' להנאתו דאע"פ שאינו מכוין כלל נמי איכא איסור' רק כיון דהוי איסור דרבנן ליכא איסור' כי אינו מכוין ויצא שפיר ולכך צריך לשני הטעמים משום דאין בקול דין מעילה ומשום מלל"נ. אמנם הדר' קושי' לדוכת' הא לגבי התוקע עצמו ליכא למימר דאין בקול דין מעיל' כמ"ש הכפ"ת וא"כ כי איכא איסור דאוריי' ל"ש לומר גבי הקדש מלל"נ דהא אחשבי' להנאתו אמנם עפ"י סברת הר"מ גבי שופר הגזול עפ"י כוונת הה"מ בדבריו דכל היכא שהשומע יוצא ת"ה התוקע א"ש דכיון שהשומע יוצא מטעם מלל"נ דלא חשיב הנאה ול"ל אחשבי' להנאתו כיון שאינו מכוין כלל ואע"ג דבהקדש איכא איסור' אפי' בלא כוונה מ"מ היינו דווקא היכא שאסור מדאוריי' משא"כ לגבי קול דליבא איסור' דאוריי' אינו אסור ב' לא מכוין ושייך שפיר לומר מלל"נ א"כ ה"ה לגבי התוקע נמי אע"ג דבדידי' איכא איסור דאוריי' בקול וא"כ גבי הקדש ל"ש לדידי' לומר מלל"נ כמ"ש מ"מ כיון שהשומע יוצא ה"ה התוקע כמו גבי שופר הגדול וא"כ שפיר מדוייק לשון הר"מ מ"ש וכן שופר של עולה דיש לו שייכות עם דין שופר הגזול דכמו דגבי שופר הגזול אמרי' כיון שהשומע יוצא ה"ה התוקע אע"פ שהתוקע הי' ראוי לו שלא לצאת ה"נ בשופר של עולה אע"ג דלגבי התוקע דאיכא איסור' דאוריי' בקול ל"ש לומר מלל"נ דהא נהנה עכ"פ ואע"ג שא"צ כוונה למצוה מ"מ גבי הקדש איכא איסור' אפי' בלא כוונה כלל וא"כ הי' ראוי לו שלא לצאת מ"מ כיון דהשומע דליבא גבי' רק איסור' דרבנן דקול אין בו משום מעיל' שפיר מהני הטעם דמלל"נ דל"ל דאחשבי' להנאתו כיון שאינו מכוין ול"ש אחשבי' כמ"ש לכך התוקע נמי יצא וא"כ יובנו שפיר דברי הר"מ ומסולק מעליו ב' קושיות הראשונים מדוע הסמיך דין שופר של עולה לשופר הגזול וכתב וכן בשור של עולה וגם למה לן שני טעמים שאין בקול דין מעיל' וגם מלל"נ ודו"ק:

(נז) ומעתה עפ"י האמור מתורץ ג"כ מ"ש לפיכך המודר הנא' בשופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה ע"פ מה שהבאתי לך באות ט' סברת הגאון בעל שו"מ דמאן דס"ל דמצוה לא חשיב הנאה כלל אפי' איכא הנאת הגוף בהדי נמי שרי והנה הר"מ גמי ס"ל דבקול איכא הנאה מבלעדי המצוה ואפשר דאפי' בשמיע' הקול לחוד' נמי איכא הנאה מבלעדי המצוה כמ"ש השעה"מ בשיטת הרז"ה שהבאתי לעיל באות ב' וא"כ כתב שפיר כיון דממה שהקדים הר"מ הוכחנו דס"ל דמצוה לא חשיב שום הנאה וא"כ ממילא אפי' כי איכא הנאת הגוף נמי שרי דזה לא מקרי הנאה כיון שמוכרח לקיים המצוה וא"כ ממילא שפי' כתב לפיכך המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו כלומר אפי' הי' בעצמו דאע"ג דאיכא הנאת הגוף נמי מ"מ כיון דמצוה לא חשיב שום הנאה כיון שמוכרח הי' לכך מותר אפי' כי איכא הנאת הגוף בהדי מצוה ודו"ק. ועוד יש ליישב באופן אחר מ"ש לפיכך וכו' מותר לתקוע בו דהנה המחבר בש"ע או"ח כתב כשיטת הכלבו דבעודר הנאה מותר לתקוע לו וכגירס' הרי"ף ובש"ע יו"ד סוף סי' רכ"א כתב דמותר לתקוע בו משמע אפי' הי' בעצמו והנה המג"א סי' תקפ"ו ס"ק ח' ציין ע"ז ובשעת תדחק אפי' הי' בעצמו מותר וא"כ מ"ש ביו"ד דמותר לתקוע בו היינו בשעת הדחק והנה פשיט' דגם לשיטת הכלבו דיש לו הנאה בתקיעתו מ"מ היכא שא"א בענין אחר שרי. אמנם ע"כ שייך לומר דלהדר עכ"פ שאחר יתקע לו רק אי אמרי' דבשמיע' הקול אין לו הנאת הגוף משא"כ אי אפי' בשמיע' הקול לחוד נמי יש לו הנאת הגוף א"כ למה לו למהדר שיתקע לו אחר ביון דסוף סוף א"א להנצל שלא יהי' לו הנאת הגוף בשמיע' לחוד' וכמ"ש השעה"מ בשיטת הרז"ה א"כ ממילא אפי' בעצמו נמי מותר לתקוע. וא"כ כיון שכתב הר"מ דנהנה בשמיע' הקול לכך מסיי' לפיכך המודר הנאה וכו' מותר לתקוע בו כלומר דא"צ להדר כלל שאחר יתקע לו כיון דסוף סוף יש לו הנאת הגוף בשמיעתו. אמנם עפ"י האמת אין צריך לכל זה דשיטת הר"מ הי' דאפי' היכא דאיכא הנאת הגוף במי אמרי' מלל"נ וכסבר' הגאון הנ"ל בס' שו"מ דאי אמרי' דל"ח הנאה כלל שרי אפי' כי איכא הנאת הגוף נמי ולכך כתב שפיר מותר לתקוע בו ומתורצים ב"ה כל הקושיות שהצגנו באות י"א בס"ד ודו"ק היטב:

חלק שלישי נבאר בס"ד אם יש מצוה אשר ל"ש לומר של"ב (יז) כתב הר"מ פ"א מהל' ציצית הלכ' י"א וז"ל אין עושין ציצית מצמר הגזול ולא משל עיר הנדח' ולא משל קדשי' ואם עשה פסול וב' שם הכ"מ וז"ל ומ"ש רבינו ולא משל עיר הנדח' טעמא לאו משום דאיסור הנאה הי' דהא מלל"נ אלא טעמ' משום דכיון דלשריפה קאי כתותי מכתת שיעוריה וכתב הפרמ"ג לאו"ח סי' י"ח ס"ק י"ב וז"ל והנך רואה דמלל"נ אף שאין הכרחי' שהרי ציצית לא לכסי ולא יטול בהם ציצית ולאו דווקא מלל"נ שם גזיר' המלך ודווקא הכרחי' אלא כדכתיבנ' והבן זה עכ"ל. הנה כראה בעליל מלשונו דעכ"פ יש סברא לחלק דע"כ ל"א מלל"נ רק במצוה דע"כ רמי' אקרקפתי' שא"א להנצל ממנה בשום אופן כמו שופר ולולב משא"כ ציצית שהרי יוכל להשמט מן המצוה שלא ללבוש בגד בת ד' כנפות ל"א מלל"נ רק ממ"ש הכ"מ דגבי ציצית נמי אמרי' מלל"נ הוכיח בעל הפרמ"ג דאפי' במצוה שאין הנרחי' נמי אמרי' מלל"נ ונראה דהך סברא חלי' בהני תרי טעמי' שכתבנו לעיל באות ט' בטעמ' דמלל"נ דאי אמרי' הטעם הי' משום דכל שהי' לצורך המצוה שלכד"ה מקרי א"כ אין חילוק בין מצוה שהי' חיוב' למצוה שאינו חיוב' דכל שהי' רק צורך המצוה לא הוי כדרך הנאת' ומשל צמר לציצית עיקר דרך הנאת הצמר אינו לציצית משא"כ אי אמרי' דמלל"נ ושרי רק משום דהמצוה לא חשיב שום הנאה כיון שעושה כן עפ"י גזיר' מלכו של עולם ית"ש לא חשיב הנאה א"כ שפיר יש לחלק דדווקא במצוה שא"א להנצל ממנה בשום אופן שפיר שייך לומר דל"ח הנאה משא"כ במצוה שהי' מכניס עצמו לידי חיובא כמו ציצית שוב ל"ש לומר דל"ח הנאה כיון שמוכרח הי' דהא באמת אינו מוכרח רק שהי' מכניס עצמו לידי חיוב בזה שפיר אמרי' דל"ש לומר מלל"נ:

(יח) ועפ"י החילוק הנ"ל נבין דעת קדושין בס"ד הנה החתס"ו ליו"ד סי' ס"ט כתב להקשו' כלאים בציצית מנ"ל משום עדל"ת דלמא משום דמצוה לל"נ ופ"ר ליכא בכלאים (כלומר עפ"י סברת הר"נ בשב"ה דבהנא' ל"א פ"ר) ותירוץ דעיקר מצות ציצית בטלית אשר תכסה בה מפני החמ' והצנה ועוד א"א בלובש מלבוש כל היום שלא יכוין להנאתו ע"ש והנה לכאורה אכתי קשה לשיטות הסוברי' דאפי' בהנאת הגוף נמי אמרי' מלל"נ היינו הרשב"א והמ"י במס' נדרים