תבואות השדה חלק א קעג

כוונה כלל א"כ ל"ש לומר מלל"נ דהא נהנה שכ"ע כיון שרוצה לעשות המצוה ואחשבי' להנאתו ול"ל בסברתינו כיון שאינו מכוין ל"ש אחשבי' דהא על האיסור ההוא חייבו רחמנא אפי' בלא כוונה כלל וא"כ ממילא מתורץ קושי' התוס' מ"ט לר"י בשופר של שלמים לא יצא ובשופר של ע"א יצא דבשלמא גבי הקדש הרי איכא איסור' אפי' בלא כוונה כלל שלא ידע שהי' של הקדש וסבור שהי' חולין נמי מעל ובטלאי' אע"ג דליכא מעילה מ"מ איסור דאוריי' מיהו איכא כמ"ש התוס' מס' נדרים י' ד"ה אדם מביא כבשו עי"ש וא"כ ל"ש לומר מלל"נ דהא הי' נהנה עכ"פ ואחשבי' להנאתו ואע"ג שאינו מכוין כלל מ"מ אסור' מיהו איכא ולכך אמרי' דלא יצא וממילא לא יהי' בידו איסור מה שנהנה כיון שלא יצא משא"כ בשופר של ע"א אע"ג דבשוגג נמי חייב מ"מ היכא שעשה בלי כוונה ליכא שום חיוב בע"א כדאי' מס' שבת ע"ב ע"ב כסבור ביהכנ"ס והשתחו' הרי לבו לשמי' וליכא שום חיוב בלא כוונה א"כ שפיר ר"י נמי מודה דמלל"נ כיון דגוף המעשה לא מקרי הנאה כיון שמוכרח הי' לעשות ואחשבי' להנאה ל"ש כיון שא"צ לכוין למצוה כלל ובאיסור ע"א בלי כוונה ליכא איסור' משא"כ בהקדש אפי' סבור שהי' של חולין נמי בעול' איכא איסור מעילה ובשלמי' איסור דאוריי' עכ"פ א"כ ל"ש לומר דמצוה לאו הנאה הי' דהא הי' נתנה עכ"פ שרוצה לעשות המצוה ואחשבי' להנאתו ול"ש לומר כיון שא"צ כוונה ועושה בלי כוונה ל"ל אחשבי' דהא בהקדש איכא איסור' אפי' בלא כוונה כלל ודו"ק היטב כי הי' חילוק נכון בס"ד בין שופר של שלמים לשופר של ע"א דבע"א דאינו חייב בלא כוונה כלל ר"י נמי ס"ל מלל"נ:

(יג) ועפי"ז י"ל דר"י ורבא פליגי בטעמא דמלל"נ דרבא ס"ל דהטעם דמלל"נ הי' משום דהנאת המצוה הוי שלכד"ה וא"כ בהקדש נמי דליכא מעיל' בשלכד"ה עי' בחי' חתס"ו לפ' לה"ג א"כ שפיר יצא בשופר של שלמי' נמי. אמנם ר"י ס"ל דהא דמלל"נ הי' רק משום דמצוה לא חשיב הנאה כמ"ש רש"י על דברי ר"י והיינו דליכא שום הנאה כיון שמוכרח הי' על הדבר וא"כ קשה הא עכשיו כיון שרוצה לעשות עכ"פ דבר הזה אמאי לא נימא אחשבי' להנאתו וע"כ צ"ל כיון שא"צ לכוין ל"ש אחשבי' וא"כ ממילא גבי שלמי' דאפי' בלא כוונה כלל נמי איכא איסור' ל"ש ולל"נ ולכך לא יצא. וא"כ מתורץ שפיר קושי' שהצגנו באות ב' מ"ט נקיט רש"י בדברי ר"י דמצוה לאו הנאה. ולפמ"ש א"ש דלר"י כיון דמחלק בין ע"א לשלמים ע"כ לא ס"ל ברבא דהטעם במלל"נ דהוי שלכד"ה דא"כ גבי שלמים נמי הו"ל למימר דיצא וע"כ משום דמצוה לאו הנאה הי' כלל וממילא גבי שלמים כיון דיש איסור אפי' בלא כוונה כלל שפיר אמרי' דלא יצא דהא אחשבי' להנאתו כמ"ש. [ואגב אורח' אציג לך מה שראיתי למרן חתס"ו ז"ל לחלק בין ע"א לשלמים והי' משום דבע"א אפי' אי נימא דל"י מ"ע אינו מתקן האיסור בכך שהרי כהנה מן הקול עצמו דבע"א חייב אפי' בשלכד"ה כמ"ש התוס' מס' ע"א י"ב ע"ב ד"ה אלא בוורד והדס וא"כ שפיר אמרי' דיצא משא"כ במעילה כיון דקול אין בו משום מעילה א"כ אי אמרי' דלא יצא אין כאן איסור מבלעדי המלוה לכך אמרי' דלא יצא וזה רבות בשנים שקיימתי כן מסברא דנפשאי והי' אתי בכתובים בקונטריסים שלי אמנם בנכת"ה נראה דלא דמי דוודאי אי אמרי' דמלל"נ שפיר שייך לומר דבמה שעושה האיסור שנהנה מקול התקיעה לא בפסל המצות כיון דסוף סוף לא יתוקן האיסור בכך דהרי כבר נהנה משא"כ אי ר"י ס"ל מצות להנות ניתנו א"ב מה בכך משום שיש איסור גבי ע"א בלא"ה בשמיעת הקול מ"מ למ"ל להוסיף חטא על פשע שיהי' לו עוד הנאה עודפ' ביצאו ידי חובת מצוה ועי' בשעה"מ בסוגי' שכתב ג"כ כדברינו ודו"ק ועי' בשו"ת כתב סופר לאו"ח סי' ק"ח] והנה לפי מ"ש דמשו"ה אמרי' מלל"נ דמצוה לא מקרי הנאה כיון שמוכרח הי' בכך ואחשבא להנאתו ליש כיון שא"צ לכוין א"ש מה דמסמיך בעל מסדר הש"ס הסוגי' דמלל"נ לסוגי' דמצות א"צ כוונה ובחידושי הגאון חתם סופר ז"ל למד בזה ולדברינו א"ש דמשו"ה מלל"נ דלאו הנאה הי' ואאשבי' להנאתו ל"ש כיון שא"צ לכוין דמצוה א"צ כוונה ל"ש אחשבי' וע"ש שכתב ג"כ בסגנון הזה ודו"ק:

(יד) ומעתה נבא לביאור דברי רבינו הרמב"ם בס"ד דהנה כבר כתבנו להוכיח דהר"מ ס"ל ע"כ דבמצוה לא חשיב שום הנאה דאי הוי ס"ל דעכ"פ שלכד"ה מקרי א"כ איך אפשר לצאת בו הא אסור עכ"פ מדרבנן ולהר"מ היכא דאסור מדרבנן נמי הי' לו שלא לצאת כמ"ש הלח"מ דאע"ג דקול אין בו משום מעילה ואין בו רק איסור מדרבנן לא יצא וע"כ דמצוה לא חשיב שום הנאה כסברת הגאון בס' שואל ומשיב שכתבנו לעיל דכיון דהי' אנוס לקיים מצות הבור' לא חשיב נהנה וא"כ א"ש דמטעם דמצוה לל"ב לחוד' לא הי' סגי' דהא כאן גבי שופר של עולה הדר' קושייתינו לדוכת' דלהוי חשיב הנאה מ"ט דהא אחשבי' להנאתו ע"י שרוצה לקיים המצוה וכאן ל"ל בתירוצינו דכיון דא"צ כוונה לא אחשבי' כמ"ש לעיל דהא בעולה יש איסור אפי' בלא כוונה כלל אמנם ע"כ ל"א דאיכא איסור' בלא כוונה כלל ה"ד היכא שמכוין איכא איסור' דאוריי' משא"כ הכא גבי קול כיון שאפי' שמכוין ליכא איסור' דאוריי' דהא בקול אין בו משום מעילה ולא נשאר רק איסור דרבנן בזה שפיר אמרי' כיון דמלל"נ לא חשיב הנאה. אמנם אכתי קשה דהא עכ"פ לגבי התוקע עצמו ליכא למימר דקול אין בו משום מעיל' דהא בס' כפ"ה הקשה על מאי דאמרינן אימת מעל לבתר דתקע דהא אמרי' קול אין בו משום מעיל' ותירץ לחלק דדוק' כששומע הקול ואינו עושה שום מעשה רק השמיע' בזה אמרינן דאיך בו משום מעיל' משא"כ בתוקע שלוקח השופר לתקוע בו ועושה מעשה שפיר יש מעיל' וע' בפנ"י בחי' למס' פסחים פ"ב בסוגי' דאפשר ולא קמכוין וא"כ ה"נ לגבי התוקע איכא איסור' דאוריי' וא"כ ל"ש לומר מלל"נ דהא עכ"פ נהנה מן המצוה ואחשבי' להנאתו ול"ל כיון שאין צריך כוונה ל"ש לומר אחשבי' דהא גבי הקדש איכא אסור' אפי' בלא כוונה ול"ל רק משום דהוי דאיסור' דרבנן בקול לחוד' ליכא איסור' כי לא מכוין וא"כ לגבי התוקע עצמו דאיכא איסור' דאוריי' הדר' קושיא לדוכת' איך יוצא מטעם מלל"נ. אמנם הר"מ כתב גבי שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיע' הקול אע"פ שלא נגע בו ולא הגביהו וכתב הה"מ וז"ל אע"פ שהתוקע נגע בו כלומר וא"כ הו"ל לומר שלא יצא דהא העביר' מה שאינו מחזיר השופר לבעלי' נמשכ' בשעת עשי' המצוה שמחזיקו ואינו מחזיר מ"מ אין השומע נוגע בו כלל אלא ששומע הקול היוצא ואין בקול דין גזל ולפיכך אף התוקע יוצא בו עכ"ל ה"ה ובחידושינו לסוגי' דמהב"ע הסברנו ב"ה סברת הה"מ עכ"פ חזינן בהך דינ' דשופר הגזול דאע"ג דהתוקע הי' ראוי שלא לצאת בו מ"מ כיון שהשומע יוצא ה"ה התוקע בעי:

(טו) ומעתה נתבאר הצעת לשון רבינו בס"ד בטוב טעם שכתב אח"כ וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שהרי אין בקול דין מעיל' וא"ת הרי נהנה בשמיע' הקול כלומר ואיכא איסור' דרבנן עכ"פ והי' ראוי שלא לצאת כמ"ש הלח"מ ונתן