תבואות השדה חלק א קעב

הוי יצא. והנה א"כ יל"ד אי נימא דהנאת מצוה הוי שלכד"ה כמה שהבינו האחרונים והשתמש בזו הסברא כמ"פ בס' שנות חיים להגאון ר' שלמה קלוגר ז"ל א"כ נפל הך דינ' דמלל"נ בביר' כיון דאיכא איסור דרבנן עכ"פ ועפ"י סברת הלח"מ אפי' באיסור דרבנן נמי פסול והיינו ע"כ כיון דאפשר לתקן האיסור א"כ מאי מהני לן הטעם דמלל"נ. וא"כ צריך ע"כ לומר בדברי הר"מ מדכתב וא"ת הלא נהנה והיינו כמ"ש הלח"מ דאיכא איסור דרבנן עכ"פ ומתרץ מצות לל"נ דאי אמרי' מלל"נ לא הוי אפי' כמו שלכד"ה ומותר לגמרי וא"כ צ"ל דס"ל להר"מ דהנאת מצוה לא חשיב' שום הנאה:

(לט) וחפשתי באוצרן של אחרוני' וראיתי לא' קדוש מדברי הגאון בעל שואל ומשיב מהדור' תליתאי ח"ג סי' נ"ט שכ' וז"ל הנה בגוף הענין מלל"נ פרש"י דלעיל ניתן יש להסתפק אי מקרי הנאה רק דכל שעושה לשם מצוה הו"ל כעין שלכדה"נ או דלמ' דלא מקרי הנא' כלל כל שעושה לשם מצוה והי' מוכרח בדבר ולענ"ד י"ל דהדבר תלוי במה שנחלקו הרשב"א והר"נ אי בהנאת הגוף נמי אמרי' מלל"נ דאי נימא דהו"ל שלכדה"נ א"כ כל שנהנה גופו מקרי הנא' ואסור אבל אי נימא דלא חשיב הנא' כלל א"כ מה בכך שנמשך לו הנא' הגוף מ"מ לא חשיב הנא' כלל במה שעושה בע"כ ומוכרח הוא לעשות וא"כ גם שיש לו הנא' הגוף ג"כ מ"מ אינו אסור עכ"ל. והנה יש להמתיק הדבר בדעת רבינו הרמב"ם עפ"י מ"ש בדבריו דאיהו ס"ל ע"כ דהנא' המצוה לא חשי' הנא' כלל ולכך ס"ל להר"מ באמת כפי מ"ש הפר"ח לאו"ח סי' תקפ"ו ס"ק ה' דהת"י השמיט הך דנודר מן המעין דאסור לטבול בו בימות החמה ואלמ' דס"ל דאפי' כי איכא הנאת הגוף בהדי המצוה נמי אמרינן מלל"נ והיינו כסברת הגאון הנ"ל דאי אמרי' דהנאת המצוה לא נחשב שום הנאה משום דמוכרח הי' לעשות אפי' כי איכא הנאת הגוף נמי אמרינן מלל"נ (אמנם עפימ"ש בשם הנמ"י דאיהו ס"ל הטעם דמלל"נ משום שלכד"ה ואעפ"כ ס"ל דאפי' כי איכא הנאת הגוף בהדי מצוה נמי אמרי' מלל"נ עי' דפליג שם עם הריטב"א אינו עולה שפיר סברת הגאון הנ"ל) מ"מ הא וודאי שפיר מצינו למימר דמאן דס"ל דמצוה לא חשיב הנא' כלל אפי' כי איכא הנא' הגוף נמי אמרי' מלל"נ כסברת הגאון הנ"ל ודו"ק:

עי) והנה לכאורה יש לעיין לסברת הנ"ל דמצו' לא חשיב' שום הנאה כיון דמוכרח הי' על הדבר ומה בכך מ"מ עכשיו הרי הי' רוצה לעשות מצוה זו והנאה הי' לו עכ"פ ולא אמרי' דכיון דעכשיו הי' צריך לכך עכ"פ הכאה מיקרי ואחשבי' להנאתו ואע"ג דלא קיי"ל כר"ש דס"ל כ"ש למכו' ול"א אחשבי' ה"ד באיסור אכילה משום דבטלה דעתו משא"כ לענין איסור הנאה אמאי לא נימא דחשיב הנאה עכ"פ. ונ"ל כיון דמצוה א"צ כוונה א"כ ל"ש לומר אחשבי' להנאתו במה שנהנה מן האיסור בעשי' המצוה דהא המעשה גופא של המצוה לא חשיב' הנאה כיון שמוכרח הי' לעשות עפ"י גזירת הבורא ית"ש ורק דנימא דכיון שהי' רוצה לעשות עכ"פ הדבר ההוא אחשבי' להנאתו זה ל"א כיון שא"צ כוונה א"כ הוי כאילו נעשה שלא בכוונה כלל ול"ש אחשבי' וא"כ אפי' אם כיון למצוה לא הוי מה"ב כיון שהי' אפשר לו לצאת בלא כוונת המצוה נמי כמ"ש הגאון ר' משולם טיסעניץ ז"ל בספרו לחלק בין שופר של שלמים לשופר של ע"א דבשופר של ע"א משו"ה יצא אפי' לר"י דס"ל מצו' להנות נתנו כיון שיש לו ביטול א"כ אין העבירה גורמת המצוה וא"כ ה"כ כיון שאם אינו מכוין למצוה כלל ליכא שום איסור דהא על המעשה הי' מוכרח ואחשבי' להנאתו ל"ש היכא שעושה בלי כוונה א"כ ממילא אפי' אם כיון לשם מצוה דאחשבי' להנאתו נמי יצא כיון שהי אפש"ל שלא לכוין ובפיר' כתב שם הגאון הנ"ל דכל היכא שאם יכוין ע"י הכוונה יהי' איסור א"כ אפי' למאן דס"ל מצ"כ מ"מ א"צ כוונה כיון דע"י הכוונה יגרע בה המצוה והוי כמו היכא שלא ידע שהי' יו"ט שאין מזיק מה שלא כוון כיון שלא הי' יכול לכוין וכ' שם וז"ל בחידושיו למס' ר"ה בסוגי' וא"כ בכאן לכ"ע יצא דהא לא מצי לכוין דאם הוי מכוין הוי מהב"ע ולא הוי יצא וא"כ לכ"ע יצא בסתם עכ"ל וא"כ אנן בדידן שפיר אמרי' דלכך אמרי' מלל"נ כיון דהמעשה של המצוה לא מקרי שום הנאה מן האיסור כיון שמוכרח הי' בכך ואחשבי' להנאתו ל"ש לומר כיון שא"צ שום כוונה ואינו מכוין א"כ ל"ש אחשבי' וא"כ ממילא אפי' אם כוון נמי ל"א הרי נהנה דהא אחשבי' להנאתו בכוונת המצוה ונהנ' הי' בכך דכיון דמצי לצאת בלא כוונה א"כ תו אין העבירה גורמת המצוה ודו"ק והנה נתגלה לנו טעם חדש ב"ה דהא דמלל"נ הי' משום דלא מקרי הנא' כלל ואחשבי' להנאתו ל"ש היכא שעושה הדבר בלי כוונה:

(יא) ועד"ז יש ליישב קושיות בס"ד. א' קושית התוס' לגירס' דגרסי' אמר ר"י בשופר של ע"א לא יתקע ואם תקע יצא הרי ר"י ס"ל בשופר של שלמי דלא יצא משום דתקע באיסור'. ב' יל"ד בדברי רש"י דעל דברי ר"י דאמר יצא כתב משום דמצות לאו הנאת הי' ואמאי שנה מלשון הגמר' דמצו' לל"נ. ג' כבר הקשו על הר"מ דכתב ב' טעמים בהא דיצא בשופר של עול' משום דקול ומראה וריח אין בו משום מעילה ומשום דמלל"נ ולמה צריך לב' טעמים אלו. הגם דבטעמא דקול ומראה וריח דאין בו משום מעיל' לחוד לא הוי סגי' לן דאכתי יקשה כמ"ש הלח"מ דאע"ג דאין בו משום מעילה איסור דרבנן איכא עכ"פ מ"מ בטעמא דמלל"נ וודאי סגי' לומר שיוצא ולמה צריך לטעם הראשון דקול ומראה וריח וכו'. ד' הוספתי להקשות דמסיים לפיכך המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו מאי כוונתו בזה ולומר דאשמעי' דלענין נודר הכאה משופר מותר אפי' לכתחלה הא פשיטא דבשלמא בשופר של עולה איכא למימר דאסור לכתחלה עכ"פ כיון שיש שופר אחר משא"כ במודר הנא' משופר כיון שכל השופרות אסורים לו א"כ ממילא הוי כדיעבד ואי לאשמעי' אתי דמותר אפי' לתקוע בו כלומר הי' בעצמו ולאפוקי מסברת הכל בו שהובא באו"ח סי' תקפ"ו וודאי קשה מ"ט יהי' מותר לתקוע בעצמו אי נימא דהא חשיב כמו הכאת הגוף. ה' יל"ד בדברי רבינו הר"מ דמעיקרא הביא דין דשופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אעפ"י שלא נגע בו וכו' ואין בקול דין גזל ואח"כ כתב וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא ואיזה שייכות יש לדין שופר של עולה עם דין שופר הגדול שכתב וכן דהתם כתב הטעם משום דאין בקול דין גזל ובשופר של עולה הטעם משום דקול ומראה וריח אין בו משום מעילה ומשום מלל"נ וא"כ איזה שייכות יש לו לדין שופר הגזול שכ' וכן בשופר של עולה וכו' וראוי להבין בזה כוונת רבינו הר"מ:

(יב) ונראה לתרץ כ"ז בס"ד עפ"י מ"ש דמשו"ה יצא דמצוה לאו הנאה הי' כיון שהי' אנוס ומוכרח לעשות ואחשבי' להנאתו ל"ל כיון שא"ל לכוין כלל בעשיתו ל"ש אחשבי' וא"כ יש לחלק באיסור כה"ג אשר בלא כוונה כלל אין כאן איסור אכן ממילא שייך שפיר לומר מלל"נ דהא ל"ש אחשבי' כיון שאין מכוין וגוף המעשה לא מקרי הנאה כיון שמוכרח לעשות משא"כ באיסור אשר התורה חייבתו אפי' בלא