תבואות השדה חלק א קעא

קשי' לי' הנאה גבי נשבע שלא יהנה מן הככר דאסור לו לערב עירובי חצרות דאי נימא דלא חשי' לי' הנאה כיון דאי בעי הוי מטלטל באיסור' בלא עירוב א"כ אפי' אי' מערבי' לדבר הרשות נמי לשתרי וא"כ קשי' טובא מהך סוגי' דעירובין לשיטת הרמב"ן שהבאתי וצ"ע לכאורה:

(ו) והנה לכאורה הי' מקום לחלק ולומר דדווקא גבי עירוב דהנא' מגיע לו מיד דכל אמה שהי' הולך ממקום עירובו ולהלן כיון דלא משתרי רק ע"י עירוב שפיר חשיב לי' הנא' כי מערב לדבר הרשות דהא נתנה מיד מן העירוב משא"כ בחליצה כיון דרק בתר הכי משתרי' להנשא א"כ אין הנאה מגיע לה מיד לכך מותר' ולא חשיב הנא' אמנם מלשון הרמב"ן שכתב כיון דלא מעכב בה אלא מצוה לאו הנאה הי' לא משמע לחלק בהכי. ועוד דהרי השעה"מ הקשה לשיטת הר"נ דהיכ' דאיכא הנא' הגוף בהדי מצוה ל"א מלל"נ מההוא דעירובין דכיון דאין מערבין אלא לדבר מצוה מותר להניח עירובו בביה"ק אע"ג דשם נמי יש לו הנאת הגוף שהרי הולך לבית המשתה לאכול ולשתות וכתב לחלק דדווק' גבי נודר הנא' מן המעין אסור שהרי גופו נהנה מן המצוה עצמה שאסרו עליו בהנא' משא"כ גבי עירוב נהנה מביה"ק דהיינו הדבר דאסור בהנא' אלא מבית המשתה והשמחה והכה גם לדעת הרמב"ן מוכרחין אנו לחלק בהכי דהרי איהו נמי סובר דהיכ' דאיכא הנא' הגוף נמי ל"א מלל"נ א"כ גם גבי עירוב אינו נהנה מיד רק כשיגיע לבית המשתה או למקום שרוצה לילך והוא לא הי' מעוכב רק מחמת המצוה וא"כ אפי' אי מערבין לדבר הרשות נמי אמאי ל"א מלל"נ כמו בסנדל של חליצה דלא חשיב הנאה אע"ג דמשתרי' להנשא ובשלמ' לשיטת היש מפורשי' שהביא שם הרמב"ן דמשו"ה אם חלצה בדיעבד חליצתה כשרה משום דמלל"נ ליכ' להקשו' דהא איכא נמי הנא' הגוף וא"כ איך שרי' אח"כ להנשא לכתחלה דלזה שפיר י"ל כיון דאין הנאה מגיע לה מן האיסור עצמו כלומר מן הסנדל רק מן הבעל שתנשא לו שפיר מותר' להנשא אח"כ אפי' לכתחלה משא"כ לסבר' הרמב"ן דס"ל דלא חשיב הנא' כלל החליצה כיון דלא מעכב בה אלא המצוה לאו הנא' הי' לא ידעתי איך יפרנס סוגי' דעירובין שהבאתי וצ"ע כעת:

(ז) וממה דאמרי' הכא גבי סנדל של ע"א דמשו"ה חליצתה כשרה משום דמצוה לל"נ וכן כתב רש"י במס' יבמות ק"ג ע"ב ד"ה חליצתה כשרה תמיה לי על מה שראיתי למרן תתס"ו פ' לה"ג ל"א ע"ב בד"ה ואם נטל יצא וז"ל פרש"י מלל"נ אלא עבוד' עבד לרבו ויש להקשות ניהו שניתנו לעבוד' עבד אבל ישראל יפה לו שעה אח' בתשובה ומעש"ט וכו' וי"ל ה"נ מתהני אותה הנאה עצמם אם יניח מלטול הלולב הלז לקיים לא ידבק בידך מאומ' מן החרם נמצא אין קיום המצוה הלז הנאה יותר ממה שאם הי' מניח לעשות והר"נ הקשה הא מקבל שכר מצוה ותירץ דאינו נהנה מגופו רק הגרמה בעלמא ולע"ד ליישב ע"ז דהא חשב לעשות מצוה ונאנס וכו' מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה וכו' א"כ אינו מרויח כלום עכ"ל העתקתי כל הלשון והנה הא ניח' במצות שופר או לולב משא"כ גבי חליצה דהא פשיטא דאשה שהיתה נאנס' ולא חלצה דל"א חשב לעשות וכו' מעלה הכתוב כאילו עשאה ופטורה מן החליצה הא וודאי ל"א ולפימ"ש לקמן אות כ' דמה דאמרינן לענין חליצה מלל"נ היינו לגבי הבעל א"כ לק"מ דהא מצד הבעל באמת י"ל היכ' דנאנס ולא חלץ דמעלה עליו הכתו' כאילו עשאה וא"כ ממילא שפיר יש לה הנא' מן המצוה עצמ' וא"כ הדר' קושית הר"נ לדוכת' הא מקבל שכר מצוה הגם דאיכא למימר דגוף החליצה וודאי אינו מצוה רק הכשר מצוה כמו טבילה במעין דאי אמרינן טבילה בזמנה אינו מצוה לא הוי גוף הטביל' מצוה רק הכשר מצוה דזולת הטביל' מנוע הי' מלאכול בתרומה וקדשי' וא"כ ל"ק כאן קושי' הר"נ כלל דמקבל שכר מצוה. והנה אי אמרי' מ"א אפי' בכה"ג מלל"נ א"כ ע"כ מוכרח סברת הרמב"ן כיון דאינו מנוע רק ע"י המצוה לא חשיב לי' הנא' כלומר הנא' אחרת רק הנא' המצוה ואעתיק לשון הרשב"א בחי' לסוכה ל"א ע"ב ד"ה והאמר רבא ת"ל ואע"ג דמתהני בעשי' המצוה שמקבל שכר בעוה"ז ובעוה"ב לא חשיב איסור באיסורי הנאה אלא כשנהנה בגופו של איסור אבל כל שאין ההנא' מגופו אלא שגורם לו הנא' וריוח ממקום אחר אינו הנא' מן האיסור וכדרך שאמרו בנודר הנא' מן המעין שטובל בימות הגשמי' שאינו נהנה בגוף המים ואע"פ שגורמ' לו טביל' זו לעלות מטומא' לטהר' ומכשירתו לכל הדברים לית לן בה וכן הא דאמר רבא בסנדל של ע"א וכו' אם חלצה חליצת' כשרה דמלל"נ ואע"ג דמרוחא טובא בההוא חליצה לא חשיב' הנא' באיסור עכ"ל הנך רואה שגם הרשב"א אזיל בשיטת הרמב"ן שהבאתי ומעתה צ"ע מסוגי' דעירובין דחשיב הנא' אי מערבי' לדבר הרשו' ועי' בס' תוס' שבת סי' תט"ו ס"ק ב' דאפי' אי אין מערבי' אלא לדבר מצוה אינו שרי רק כשמערב לדבר מצוה דליכ' הנאת הגוף גב' דאי איכא הנאת הגוף ל"א מלל"נ ולא כמ"ש בשעה"מ לחלק בין הנאת הגוף דהכא שהבאתי באות ו':

חלק ב' בו נבאר בס"ד אי במקום דל"ש מלל"נ ופסול אי אפי' בעביר' דרבנן נמי הוי אמרינן הכי:

(ח) הנה הך ספק שנסתפקנו לכאור' ממקומו הי' מוכרע דאפי' אם יש איסור דרבנן אינו פסול אפי' בלא הטעם דמלל"נ דהנה כל האחרונים כתבו דמה דאמרי' דמלל"נ היינו שהוי שלא כדרך הנאה כלומר דדרך הנאה מן האיסור אינו רק לצורכי גופו אבל לצורך מצוה הוי כמו שלכד"ה וכן אית' בנמוקי יוסף למס' נדרים ט"ז ע"ב וז"ל אבל אם אמר קונם בדרך כלל פלוני קונם עלי אין במשמע אלא בדבר שיש בו שום הנאה והר"ז כשופר של עול' שמותר לתקוע בו משום דמלל"נ דמסתמ' לא אסר הכתוב הקדש אלא בדרך הנאה עכ"ל הרי להדי' דהא דמותר לתקוע בשופר של עולם הי' רק משום שלכד"ה והנה ידוע דכל האיסורין אסורי' מדרבנן עכ"פ אפי' שלכד"ה עי' פ"ה מהל' יסודי התורה וע"כ כיון דאינו אסור מה"ת לכך מותר להשתמש בו לצורך מצוה אע"ג דאי נימא דלא יצא ממילא תו לא ישאר לו שום הנאה מן האיסור וא"כ הי' צריך להיות הדין דל"י כמו עיקר דינ' דשופר של עולה דאמרי' מעיקר' דל"י הי' משום דאם ל"י נפקע האיסור א"כ אפי' אי אמרי' מלל"נ כיון דנשאר עכ"פ האיסור דרבנן מה שנהנה מאיסורי הנאה בשלכד"ה וע"כ כיון דאינו אסור רק מדרבנן לפיכ' מותר אמנם מדברי הר"מ פ"א מהל' שופר הלכה ג' שכתב שם וז"ל וכן בשופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעיל' ואם תאמר הרי נהנה בשמיע' הקול מצות לל"נ לפיכך המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה וכתב שם הלח"מ וז"ל ויל"ד מה הקשה רבינו וא"ת הלא נהנה הא אין בו דין מעילה וי"ל דמ"מ הכי כתב רבינו דאין נהנין ולא מועלין ואע"פ דמה שאסור בהנאה לא הוי אלא מדרבנן מ"מ הקשה רבינו אמאי יצא בדיעבד וכל דתקון רבנן כעין דאוריי' תיקון עכ"ל הרי להדי' דאפי' באיסור דרבנן כ"כ דלא ידעין דמלל"נ לא