תבואות השדה חלק א קע

של עולה ורבא ס"ל דאין בקול דין מעיל' ולכך אי הוי ס"ל מצוה להנות ניתנו לא הי' יוצא אפי' בשופר של עולה נמי ובאמת לגירס' דידן דגרסי' בתר הכי בדברי רבא המודר הנא' משופר מותר לתקוע בו משמע וודאי דס"ל דתקיע' לא חשיב הנא' דא"כ הי' אסור לתקוע בעצמו אמנם אין מזה ראי' דאפש"ל דאדרב' לרבא ס"ל דאפי' שמיע' הקול נמי חשיב הנא' אפי' אם אינו תוקע בעצמו כמה שנכתוב לקמן בס"ד בדברי הר"מ פ"א מהלכ' שופר וא"כ אפי' אם אחר יתקע בו מ"מ חשיב ג"כ הנא' קצת לקול תקיעתו. ולכך אין נ"מ אפי' ה עצמו תוקע בו דהא לא אפשר בענין אחר מ"מ אע"ג דאיסור' איכא בתקיע' או בשמיע' הקול מ"מ איסור מעיל' אין בו ולכך פריך רבא שפיר אימא מעל לבתר דתקע וא"כ קתקע באיסור' אי אמרי' מצוה להנות ניתנו רק אי אמרי' מצוה לל"נ שפיר מותר לתקוע אפי' בעצמו אע"ג דאיכא הנא' מבלעדי המצוה מ"מ בין כך ובין כך יהי' לו הנאה מבלעדי המצוה כלומר בשמיעת הקול ובאמת גם מדברי התוס' ר"ה כ"ו ע"א ד"ה חוטא שהביא הפר"ח באו"ח סי' תקפ"ו ראי' דנהנה בתקיע' נמי משמע דבקול איכא נמי הנא' שהרי כתבו שם התוס' וז"ל וגבי שופר מתנאה נמי בקול תקיעתו ע"ש הרי דבשמיע' הקול נמי איכא הנא' וכן כתב להדי' בשעה"מ דבשמיע' הקול איכא נמי הנאה ע"ש. (ג) אמנם א"כ יקשה לכאורה האיך שרינן לתקוע בשופר של ר"ה במודר הנא' כיון דאפי' הנא' הגוף נמי ובהנא' הגוף בהדי מצוה ל"א מלל"נ כמ"ש הר"נ מס' נדרים ט"ו ע"ב מהך דהמודר הנאה מן המעין דלא יטבול בימות החמה ובשלמא מה דס"ל דבשופר של עולה ושלמי' יצא ל"ק אמאי יצא כיון דאית לי' הנא' הגוף כמי כמ"ש כיון דאיסור' דעבד עבד בין כך וב"כ אפי' אם לא יצא לכך אמרי' דיצא משא"כ גבי המודר הנא' משופר דמותר לתקוע בו לכתחלה משום דמלל"נ והא איכא הנאת הגוף ולכאורה י"ל דכיון דבאמת אינו מכוין להנאת הגוף רק למצוה אע"ג שנהנה ג"כ מ"מ הו"ל לענין הנא' דבר שאינו מתכוין ואפי' אי נימא דלא כדעת הר"נ פג"ה דס"ל בהנא' פסיק רישא נמי שרי שם גבי בת תיהא ע"ש בסוגי' דריחא מילת' ולא ס"ל כוותי' רק פ"ר אסור לענין הנא' נמי מ"מ הכא הך הנא' הגוף לגבי שופר אפי' פ"ר נמי לא הוי שהרי הכלבו כתב רק שיש הרבה בני אדם שנהנים אמנם יש במציאות ג"כ אנשים שאין להם הנא' מזה א"כ תו לא חשיב פ"ר ולכך מותר לתקוע במודר הנא' משופר אע"ג דאיכא הנא' הגוף נמי כיון שאין מתכוין להנא' הגוף:

(ד) ובעיקרא דמילת' דהנאת הגוף בהדי מצוה ל"א מלל"נ וודאי יש לעיין אמאי ל"א דשרי כיון שאין מתכוין כלל להנא' הגוף והוי לא אפשר ולא קמכוין ומדברי שעה"מ למדתי דבר חדש אליב' דהרז"ה דבמצוה דאוריי' אמרי' באמת דהנא' הגוף בטיל' לגבי המצוה רק במצות דרבנן אמרינן דהיכ' דאיכא הנא' הגוף ל"א מלל"נ דהנה שם הקשה על שיטת הבעהמא"ו דבמצות דרבנן ל"א מלל"נ וכמו שהבי' הר"נ מדבריו דאפי' גבי תקיעות דר"ה נמי צריך לדקדק באותם שהם רק מדרבנן דאין לתקוע במודר הנאה וקשה דבפרק לולב הגזול ס"ל לבעהמ"א שם להדי' דבלולב של ע"א אם נטל יצא היינו היכ' שיש לה ביטול דלא מכתת שיעורי' ואע"ג דאסור בהנאה מלל"נ וכשר ביו"ט שני דל"ב לכם דביו"ט ראשון בלא"ה פסול מטעמ' שאינו שלו הרי חזינן דס"ל דאפי' במצוה דרבנן נמי אמרי' מלל"נ וכתב השעה"מ נחלק דדוקא גבי שופר שנהנה לכך אסור במצוה דרבנן משא"כ בלולב שאין כאן שום הנא' הגוף זולת המצוה לכך מותר אפי' במצות דרבנן א"כ מוכח להדי' דהנאת הגוף שפי' בטלה לגבי המצוה ולכך בתקיעות שהם מה"ת שפיר מותר לתקוע רק בתקיעות דרבנן אסור כיון שיש הנא' הגוף ויש להסביר הדבר דס"ל להרז"ה דבר שאין מתכוין אסור בשאר איסורין מדרבנן עכ"פ עי' מס' יומא בתוס' ד"ה ה"מ באיסור' דאוריי' ל"ד ע"ב וא"כ לגבי מצוה דאוריי' שפיר מותר אפי' היכ' דאיכא הנא' הגוף נמי כמו בשופר כיון דאינו מתכוין להנא' גופו ודשא"מ אפי' בשאר אסורי' אינו אסור רק מדרבנן ולא העמידו דבריהם נגד מצוה דאוריי' אמנם בתקיעות דרבנן או בתעניות שהי' לגמרי מדרבנן אז שפיר אמרינן כיון דאיכא הנא' הגוף אע"ג דאינו אסור רק מדרבנן כיון שאינו מכוין להנאת גופו מ"מ לגבי מצוה שהי' רק מדרבנן שפיר העמידו דבריהם משא"כ היכ' דליכ' שום הנא' הגוף פשיט' דאפי' במצות דרבנן נמי אמרי' מלל"נ ודלא כמו שהבין הפרמ"ג בפתיח' כולל' לאו"ח בכמה מקומות דלהרז"ה בכל מצוה דרבנן ל"א מלל"נ ע"ש ודו"ק:

(ה) והנה מדברי הרשב"א במס' נדרים ט"ו ע"ב שהקשה נמי כקושי' הר"נ גבי קונם הנא' תשמישך עלי אמאי יהי' אסור והא מצוה לל"נ ותירץ שם כיון דהוא אינו משעובד לה רק איהו משעובד' לו וכיון שאסור עליו פקע שיעבודי' ואין כאן מצוה ולא תירץ כתירץ הר"נ משום דאיכא הנא' הגוף נמי ל"א מלל"נ כתב השעה"מ דמשמע דס"ל להרשב"א דאפי' היכא דאיכא הנא' הגוף נמי אמרי' מלל"נ. ולפי מ"ש גם הרז"ה ס"ל הכי במצות דאוריי' דאפי' בהנאת הגוף נמי אמרי' מלל"נ. ובחידושי הרמב"ן למס' יבמות ק"ג ע"ב משמע דס"ל נמי דהיכא דאיכ' הנא' הגוף ל"א מלל"נ שהרי כתב שם וז"ל גבי סנדל של עכו"ם דאמרי' אם חלצה בו חליצתה כשרה ואי משום איסורי הנא' חליצה לאו הנא' הי' דמצוה לל"נ ואע"ג דהכא בעי' לאנסובי ובלא חליצה לא נסבי כיון דלא מעכב בה אלא מצוה לאו הנאה הי' עכ"ל ומדהוי קשי' לי' ואע"ג דהכא בעי' לאנסובי ולא תירץ רק כיון דלא מעכב לה רק המצוה לא חשיב הנא' משמע הא אי לאו הכי כל היכ' דאיכא הנא' הגוף נמי ל"א מלל"נ רק גבי חליצה דאין לה שום הנאה מן המצות משא"כ הכא גבי נודר מן המעין דבשעה שהולך לקיים המצוה לטבול עצמו יש לו הנא' הגוף כמי בכה"ג באמת ל"א מלל"נ ועי' בס' תוס' שבת סי' שפ"ו ס"ק כ"ב וסי' תט"ו ס"ק ב' ושם משמע דעירוב חשיב לי' הנא' כיון שע"י העירוב שרי לטלטל. אע"ג דאי הוי בעי הי' יכול לטלטל אפי' בלא העירוב נמי מ"מ כיון דעכשיו אינו מטלטל רק ע"י העירוב חשיב לי' שפיר הנאה וכן משמע לכאורה נמי מדברי רש"י מס' עירובין ל"א ע"א ד"ה אסור לקנות וכו' והא הנאה הי' דמשתרי בי' למיפק חוץ לתחום עכ"ל רש"י הרי דס"ל נמי דאע"ג דאי הוי בעי הוי אזיל בלא העירוב נמי זולת המצוה מ"מ כיון דעכשיו הי' מעוכב מחמת עול המצוה שפיר חשיב לי' הנאה ודלא כשיטת הרמב"ן גבי חליצה שכתב כיון דהא דאינו רשאי להנשא אינו מעכב בה רק המצוה לא חשיב הנאה ואינו יודע שום חילוק בין היכ' שמעוכב מלילך חוץ לתחום ע"י המצוה דאמרינן דחשיב לי' הנאה ובין האי דהרמב"ן שמעוכב' להנשא בלא חליצה מחמת המצוה דלא חשיב הנאה וא"כ קשי' טובא לשיט' הרמב"ן מסוגי' דמס' עירובין ל"א דאית' להדי' דאי אמרינן דמערבין אפי' לדבר הרשות אסור להניח עירובו בביה"ק אפי' למ"ד מלל"נ ואמאי ל"א כיון דאינו מעוכב רק בשביל המצוה לא חשי' לי' הנא' ובס' תוס' שבת הבי' באמת ראי' דמה שמותר לטלטל