תבואות השדה חלק א קסט

השומע רק להשמיע בעלמא וא"כ לרבא אפי' כוונת משמיע נמי ושפיר הקשו לו מבריי' ודו"ק. והנה א"כ מצינו גבי משמיע ב' מיני כוונת והיינו כוונת להשמיע לחבירו לכ"ע בעי כמו דבעי גבי שומע כוונת שמיע' עכ"פ וכן משמע מדברי בעל העיטור דכוונת משמיע לכ"ע בעי. אמנם יש עוד כוונ' אחרת דהיינו להוציא השומע ידי חובתו זה לא בעי רק למאן דס"ל דלכך מאצ"כ משום דסתמא לשמה וא"כ לגבי אחרות לא מקרי סתמא לשמה משא"כ א"א דאין הכוונת שום ענין על המצוה לא בעי אפי' כוונת המשמיע להוציא השומע ולפי"ז ניחא דהגמ' קאמר לקמן בדברי ר"ז אלמ' משמיע בעי כוונה ואמאי לא קאמר אלמא ס"ל מצ"כ. אמנם לפמ"ש ניחא דאע"פ דמאצ"כ בעי כוונת המשמיע א"א דהטעם דמאצ"כ הי' משום דסתמא לשמה דלגבי אחר ל"ש סתמ' לשמה ולכך קאמר אלמא ומדקאמר איכוין דמשמע דלא סגי' בכוונה להשמיע לחוד רק בעי כוונה להוצי' השומע כמה שפרש"י בד"ה איכווין ודו"ק:

אמנם אי קשי' הא קשי' מאי פריך הגמ' לפי מאי דפסקו הפוסקים דאע"ג דמאצ"כ מ"מ לכתחל' מיהו בעי לכוין וכן משמע מדברי העיטור א"כ מאי פריך לר"ז דלמא הא דקאמר להשמיע איכוין היינו לכתחילה ויש לחלק דע"כ ל"א דלכתחילה מיהו מצוה לכוין היינו בכוונת עצמו כגון קורא ק"ש דאע"פ שיצא בלא מכוין מ"מ לכתחילה עליו רמי שיתכוין משא"כ הכא גבי שופר דאיהו בלא"ה צריך לכוין ומכוין עצמו וכיון דיוצא אפי' בלא כוונת חבירו בזה ל"ל דמצוה לכתחילה שחבירו יכוין כיון דאיהו מצי לצאת אפי' בלא כוונו חבירו נמי א"כ אין באן אפי' גדר מצוה שישתדל השומע שיוצאנו חבירו וע"כ משום דבאמת הי' מן המצוה עצמו שחבירו יכוין להוציאנו ס"ל לר"ז ושפיר הקשו עליו מהבריית' דנתכוין שומע ודו"ק. הנה לפימ"ש דעיקר רבות' דרבא הי' דאין ענין כלל לכוונה א"ש מה דהקשה אביי לרבא מהישן בשמיני. והנה הקושי' הי' כמ"ש התוס' ורש"י בעירובין צ"ו ע"א דהקושיא הי' ממעשים בכל יום דהגמ' קאמר סוכה מ"ז ע"א שמיני ספק שביעי מיתב יתבנו והנה מ"ט לא קשי' לי' על סתמ' דגמ' בכמה מקומות דס"ל מאצ"כ ופריך על מאן דס"ל מצ"כ א"כ קשי' מסוכה. אמנם עפי"ז ניחא דהנה לאביי נמי ס"ל מאצ"כ רק הטעם דסתמ' לשמה א"כ לענין בל תוסיף ממילא אינו עובר דל"ש לומר סתמא לשמה היכא שאינו מחוי' עוד במצות ולכך אינו עובר בב"ת מספק ובפרט דאפש"ל כיון דאינו מברך ל"א סתמא לשמה ועי' בדריש' או"ח סי' ס'. אמנם לרבא דאין הכוונה שום ענין אל המצוה א"כ בכל גוונא עובר בב"ת דעכשיו ס"ל דמספק נמי עובר בב"ת כמת שנבאר עוד בס"ד ולכך מדייק רבא ואמר שאני אומר דלכאור' הי' יתור לשו'. אמנם עפ"י האמור ניחא דלאביי קאמר הא לדידך נמי קשה מהישן בסוכה דל"ל כיון דאינו מברך ל"א סתמ' לשמה דבשינה ל"ש לומר כן כיון דבלא"ה אין מברכין וע"כ אית לך לתרץ אליב' דידך דלענין ב"ת ל"ש כשאינו מכוין דלענין ב"ת ול"ש לומר סתמא לשמה וכיון דבלא"ה הוצרכ' לתרץ ה"כ ניחא לדידי נמי ל"ק שאני אומר כלל אחר דשלא בזמנו אינו עובר בב"ת ודו"ק:

שער ג בסוגי' דמצות לאו להנות ניתנו מס' ר"ה כ"ח ע"א. (א) בגמ' אמר ר"י בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא בשופר של שלמי' לא יתקע ואם תקע לא יצא מ"ט עולה דבת מעיל' הי' כיון דמעל נפק לחולי' שלמי' לאו בר מעיל' ואיסור' הי' דרכיב עלה ולכך לא יצא כיון דתקע באיסור מתקיף לה רבא אימ' מעל לבתר דתקע כי קא תקע באיסור' תקע אלא אמר רבא אחד זה ואחד זה לא יצא הדר אמר רבא או זה ואו זה יצא מ"ט מצות לל"נ ואח"כ אית' בגמ' אמר ר"י בשופר של ע"א לא יתקע ואם תקע יצא ופרש"י משום דמצוה לאו הנא' הי' ותוס' הקשו ולגירס' דידן דגרסי' ר' יהודא א"כ סותר עצמו דבשופר של שלמי' ס"ל דיצא אלמ' דס"ל מצות להנות ניתנו ור"ח גרס רבא. והנה הטעם דאמרי' דלא יצא אי הוי ס"ל מצות להנות ניתנו כבר כתבו האחרונים דאפי' למאן דלא ס"ל מהב"ע פסול מ"מ הכא כיון דאם לא נפיק ידי המצוה אין כאן איסור שהרי לא נהנה כלום ורק אי נימא דיצא ידי חובתו אזי עשה איסור במה שנהנה באיסורי הנא' ולכך כ"ע מודי דלא יצא כדי שלא יתעביד האיסור על ידו כן כתב בספר טורי אבן והי' מדברי הרמב"ן מס' יבמות ק"ג ע"ב ד"ה סנדל של עכו"ם וכן הי' בחי' הרשב"א שם. רק אי אמרי' מלל"נ א"כ אין כאן איסור כלל. והנה אי הו"א כדעת הגאון שהביא הכלבו דבתק"ש איכא הנא' מה שהי' עצמו תוקע ולכך פסק דהמודר הנא' משופר מותר לתקוע לו כלומר דווקא אחר תוקע להוציאו אבל הי עצמו לא יתקע וכן הי' גירסת הרי"ף המודר הנא' משופר מותר לתקוע לו א"כ אפי' אי לא עשה מצוה כמי איכא איסור' במה שנהנה בתקיעתו ובפרט לדעת הר"מ פ"א מהל' שופר דמשמע דגם בשמיע' הקול איכא הנא' א"כ קשה לכאור' אמאי לא יצא ידי מצוה דהא אפי' אי לא יצא נמי איכא אסור' במה שנהנה בתקיעתו או בשמיע' הקול. אמנם אחר העיון קצת לא קשה דהא מ"מ אי נימא דיוצא ידי המצוה כמי א"כ יש לו הנא' טפי לפי מאי דס"ל מצוה להנות ניתנו א"כ שפיר אמרי' דלא יצא שלא יוסיף על חטא פשע דנימא דיצא ידי המצוה כמי ואיכא הנא' טפי וכל מאי דאפשר למעט באיסור טפי עדיף ולכך אמרי' דלא יצא כדי שלא יהי' לו הנאת המצוה נמי רק אי אמרי' מלל"נ אז שפיר אמרי' דאפי' אי נימא דעביד איסור' במה שנתנ' מתקיעתו ולכך אין לתקוע לכתחלה מ"מ בדיעבד יצא דאיסור' דעבד עבד רק אי אמרי' מצוה להנות ניתנו שפיר אמרי' דאפי' אי נימא דכבר עבד איסור' בהנאת התקיע' מ"מ לא יצא כדי שלא יהי' איסור טפי במה שיהי' לו הנאת המצוה נמי ועי' בשעה"מ פ"ח מהל' לולב ודו"ק:

(ב) והנה לכאורה י"ל דר"י ורבא בקושייתו אימ' מעל לבתר דתקע פליגי בהא. דהנה הא וודאי קשה מה יענה ר"י לקושיי' רבא אימ' מעל וכו' כי קתקע באיסור' קתקע והנה בס' כפ"ת הקשה דלמא מעל בתחלת התקיע' והמצוה מקיים בסוף התקיע':

אמנם כבר ראיתי לאחרוני' שהרגישו בזה לתרץ דרבא הקשה שפיר דהא כ"כ דלא קיים המצוה ולא יצא אין כאן מעיל' א"כ ליכא למימר דמעל בתחל' התקיע' והמצוה מקיים בסוף התקיעה דהא כ"כ דאינו מקיים המצוה אינו מועל דהא לא נהנה כלום וא"כ פריך שפיר כי קתקע באיסור' קתקע דהא אין המעיל' חל עד שעה קיום המצוה. אמנם ר"י ס"ל באמת הכי דבקול לחוד' גם מבלעדי המצוה נמי יש מעיל', א"כ ל"ק לדידי' קושי' רבא כי קתקע באיסור' קתקע דהא קודם קיום מצוה נמי איכא דין מעיל' בקול לחודא וחיי ראשי שאח"כ ראיתי בהגה' טעם המלך שכתב נמי כן וא"כ העולה מדברינו דלר"י יש מעיל' בקול או במה שנהנה בתקיע' או אפי' אפשר בשמיע' הקול לחוד' ולכך נפיק בשופר