תבואות השדה חלק א קסח

כשנודע לו שמה שאכל מצה הי' בוודאי יש לו הנא' ושפיר יצא ובפרט לפימ"ש לעיל דאפי' למ"ד מצ"כ מ"מ היכא שמה שלא נתכוין הי' בטעות כ"ע מודה דמהני א"כ ה"נ בגוונ' דרבינו ירוחם דמיירי שלא הי' יודע שהי' מצה א"כ מה שלא נתכוין הי' רק מחמת טעותו בזה מהני אפי' למ"ד בעי כוונה ואפשר נמי לומר שזה הי' מסופק הטור בדברי הר"מ (רצ"ל אי הר"מ מיירי בידע שהי' מצה וא"כ ממיל' מוכח דא"צ כוונה או דס"ל כר"י בשלא ידע שהי' של מצה ואח"כ נודע לו ודו"ק). אמנם כשכל אכילתו הי' באונס היינו שתחבו לו לתוך פיו בע"כ בכה"ג ס"ל להר"מ דלא יצא בכה"ג היכא שצווח מתחיל' וע"ס לא יצא ממ"נ דאם ידע שהי' מצה ואינו רוצה לקיים המצוה א"כ מקרי נתכוין שלא לצאת וכאן ל"ל כמ"ש דאח"כ עול' על דעתו לקיים מצות השם דהא חזא שצווח מתחילה וע"ס ואי לא ידע כלל שהי' של מצה נמי ל"י ואע"ג דכאן הי' אפש"ל דאין חסרון הכוונה מפסיד משום שמה שלא נתכוין הי' מפני טעותו וא"כ אפי' כי צווח מתחיל' וע"ס לא מקרי כמו נתכוין להדיא שלא לצאת מ"מ לא יצא כיון דכל דרך אכילתו הי' ע"י הדחק א"כ לא מקרי הנא' ולא הוי כלל בתורת אכילה. רק בגוונ' דנקיט הר"מ דהיינו שאנסוהו לאכול אבל אכילתו הי' מעצמו א"כ יצא ממ"נ דאי ידע שהי' מצה אמרי' דאע"פ שצווח מעיקר' שאינו רוצה לצאת מ"מ בשעת אכילתו עלה על רוחו נמי לקיים מצות השם ובפרט שאין בידו מלעכב האכילה ואי לא ידע כלל שהי' מצה א"כ לא נתכוין עכ"פ שלא לצאת נמי יצא דלהר"מ ס"ל מאצ"כ כמה שנבאר לקמן בסיד רק היכא שנתכוין שלא לצאת לא יצא להכא שלא ידע שהי' של מצה לא מקרי נתכוין שלא לצאת ולבסוף כשיודע לו שהי' של מצה הנא' נמי איכא ולכך פסק הר"מ דיצא ומתורכ' כל הקושי' אשר הצעני לעיל בס"ד:

והנה אחרי אשר הועלנו לדבר דלהר"מ ס"ל מאצ"כ רק בנתכוין שלא לצאת אז לא מהני וכסברת הר"ש שהביא הר"י במס' ברכות מעתה יתבארו לנו כל דברי הר"מ בכל המקומות. הנה א"א דמאצ"כ היינו דווקא בשלא נתכוין, כלום משום דסתמ' לשמה א"ש מה שפסק הר"מ גבי ק"ש דא"צ כוונה היינו משום דסתמא לשמה אמנם ה"ד כוונה לצאת לא בעי דלענין זה אמרי' כשאדם קורא ק"ש סתמא קיימא לעצמה משא"כ במה שצריך להבין הענין לשום על לבו לקבל עליו עול מלכות שמים בזה נ"ל דסתמ' להכי קאי כיון שאינו מכוין ולכך פסק דבפ"ר בעי שיכוין את לבו היינו כוונת הענין ולא כוונה לצאת. והנה גבי מצה נמי משו"ה פסק דיצא דבכל גוונא לא מקרי נתכוין שלא לצאת כמה שהארכנו לעיל בס"ד וממיל' יצא וגבי שופר השמיט להא דרבא דבתוקע לשיר דהוי נתכוין שלא לצאת ס"ל דלא יצא. אמנם היכא שתוקע מסתמ' נמי ס"ל להר"מ דיצא אמנם ה"ד בתוקע אבל בשומע דכבר כתבנו לעיל דהי' מדריג' שלישית היינו עשיה ודבור ושמיע' גבי שמיע' לא ס"ל להר"מ לומר דסתמ' קאי לשמה כיון שאינו ניכר שום הרגש העול' המצוה בזה ל"ל דסתמא קאי לשמה ועיקר המצוה הי' הכוונה. אמנם ה"ד בשומע משא"כ במשמיע לא פסק הר"מ דבעי שיתכוין כוונת המצוה רק שיתכוין התוקע להוציאו ובזה וודאי אפי' למ"ד מ"א צ"כ ס"ל דבעי כוונת התוקע להוציאו דבשלמא להוצי' עצמו אמרי' מסתמ' לשמה קאי משא"כ להוצי' חבירו דל"ל דסתמ' תוקע לשם חבירו והלכך לא כתב הר"מ שיתכוין התוקע כוונת המצוה דזה לא בעי דסתמא לשמה קאי רק שבעי שיתכוין להוציא השומע וכמ"ש העיטור אף שהרא"ש ושאר פוסקים ואס"ל הכי ומדמי כוונה להוצי' השומע לכוונת המצות מ"מ הר"מ הכי ס"ל כדעת העיטור ועי' בס' כפ"ת ובס' ט"א בסוגי' זו דאפי' אי מצות א"צ כוונה מ"מ בעי כוונת המשמיע להוצי' השומע וגדול' מזו כתב דאפי' אי התוקע לשיר יצא מ"מ בעי שיתכוין התוקע להשמיע מחבירו. אמנם הר"מ כתב להדי' להוצי' חבירו והיינו משום דאע"ג דס"ל מצות אצ"כ הי' לאו משום דלא יהי' להכוונה שום ענין אל המצו' רק דכל מצוה סתמ' להכי קאי א"כ ה"ד לענין לצאת לעצמו ל"ב כוונה משא"כ להוציא חבירו דל"ל סתמ' להכי קאי צריך שיכוין להוציאו. רק בשומע אפי' כוונה לצאת לעצמו נמי בעי דבשומע ל"א מסתמ' להכי קאי כיון שאינו ניכר שום הרגש פעול' המצוה ולכך צריך שיכוין אפי' בעצמו לצאת. וזה נמי כוונת הה"מ במה שמחלק בין שופר שהי' ע"י שמיע' והדברים אמיתי' וברורי' בס"ד:

ומעתה נשאר עלינו בס"ד לבאר דברי הר"מ בפ"ב מהל' מגילה שכ' דבעי כוונת לצאת כיון דכבר כתבנו דלהר"מ ס"ל דכל מצוה סתמא קאי לשמה זולת השמיע' כיון שאינו ניכר שום הרגש פעולת המצוה וא"כ קשה מ"ט בעי גבי מגילה כוונה לצאת אפי' להקורא עצמו ול"א דסתמ' קאי לשמה. והנה הה"מ כתב שם דבמגיל' כ"ע מוד' ואנחנו לא נדע הטעם. ונ"ל דע"כ לא ס"ל להר"מ דאפי' במצו' התלוי' באמיר' נמי אמרי' דסתמ' לשמה קאי רק כמו גבי ק"ש ושאר דברים שהם תדירים דמסתמ' אין כוונתו לקריאה בעלמא ובפרט גבי ק"ש שתם ב' פעמים ביום ומסתמ' קאי לשמה ולא בעי כוונה לצאת רק כוונת הענין בפסוק ראשון דהי' עיקר המצוה משא"כ במגיל' ל"ל דסתמ' לשם מצות מגיל' קאי דמנא תיתי לא מיבעי בכותב התם וודאי ל"ש דסתמ' קאי לשמה דאטו מי שכותב את המגילה סתמ' הי' שיצא ידי קריאת המגילה בשעת כתיב' הא וודאי ל"ל ואפי' בדורש' נמי ל"ל דסתמ' הי' לשם מצות קריאת המגילה דאדרב' אפכא מסתברא דמי שדורש אין כוונתו מסתמ' לצאת רק להבין פשט המקרא ודרשותיו וכן במגיה נמי סתמ' לאו לשם מצות קריאה ולכך לא יצא עד שיתכוין להדי' לשם קריאת המגילה. אמנם גבי ק"ש נקיט הי' קורא בתורה כדרכו בזה וודאי מהני אפי' בלא כוונה לצאת רק כוונת הענין כיון שקורא בתורה ואע"ג דנקיט שם מגיה נמי אפש"ל דמגיה באמת לא מהני כלל לענין פסוק הראשון מדקאמר שם והי' שכיון לבו וכו' ע"ש וא"כ ניחא מה שהקשה הפר"ח סי' תר"צ מ"ט לא פריך הגמ' במס' מגילה על מאן דס"ל מצ"כ דבמגיל' מודה כ"ע בכה"ג דבעי כוונה משום דבכה"ג כותב' דורשה ומגיה ל"ל דסתמ' לשמה קאי וקושי' הנ"ל הי' כתיב' ג"כ בתוס' רי"ח במס' ברכות פ"ב ועי' בס' ברכי יוסף או"ח סי' תפ"ט סעיף י"ג ובאמת כ' הר"מ אחר מה שכ' הקורא את המגיל' בלא כוונה לא יצא כתב מיד כיצד הי' כותבה וכו' משמע הי' קורא בתורה מסתמ' יצא ואע"פ שלא נתכוין לצאת דסתמא לשמה קאי. הרי שבררנו והעלנו בדברי הר"מ דס"ל מצות אצ"כ משום דסתמ' מצו' אצ"כ משום דסתמ' לשמה קאי והיינו כטעם הראשון זולת גבי שמיע' ל"א דסתמ' לשמה קאי כיון שאינו ניכר שום הרגש פעולת המצוה והכא שנתכוין שלא לצאת לא יצא ונתבארו דברי הר"מ ב"ה הכל על נכון בס"ד ודו"ק היטב:

בתוס' בד"ה אבל נתכוין שומע וכו' הקשו דלמא מיירי כגון שלא נתכוין משמיע להוצי' השומע עיין במפורשי' שנתקשו בדברי התוס'. אמנם לתרץ קושי' התוס' נ"ל לפימ"ש לעיל דמאן דס"ל דאין הכוונה שום ענין אל המצות לא בעי כלל כוונת משמיע להוציא