תבואות השדה חלק א קסז

המצות מישראל ועי' בגיטין י"ז ע"א ובמס' ביצה ו' ע"א ברש"י ד"ה דאיכא חברי ולכך נקיט פרסי' דהיינו שאין הכפי' לזו כלל בגדר איזה כפי' לשם מצוה כמה שהביא בס' כפ"ת אלא כפי' בעלמא וקמל"ן דאפ"ה מהני וכמ"ש הב"י בשם הרא"ה אעפ"י שצווח להדי' שאינו רוצה לקיים המצוה בסי' תקפ"ט עיי"ש. והיינו משום דס"ל דמאצ"כ אפי' היכא שנתכוין להדי' שלא לצאת ונק' הך דינא גבי מצה דהו"א דזה לא מקרי כלל נתקיימ' המצוה כיון שאכילת אונס לא מיקר' הנאה לענין ברכה ה"נ לענין מצוה קמל"ן דלענין מצוה שפיר הוי אכיל' דמלל"נ וא"כ אשמעינן מהני עלי מעלית' דשלחי לי' ב' דינים האחד דמאצ"כ אפי' נתכוין להדי' שלא לצאת שנית דמצות לל"נ דאלא"ה לא הי' מהני לענין מצות מצה עכ"פ דהוי כמו שלא אכל כלל כיון שלא נהנה ואשמעינן דלענין מצוה מהני ולכך סמכו בגמר' הך ענינ' מסוגי' דלעיל דמלל"נ ודו"ק היטב:

והנה כל אלה בדבור אחד השמיענו במה שנקטו הלשון ואכל מצה דמשמע שהאכילה בעצמה הי' ע"י כפי' דאין זה ענין כלל להך דפ' הכותב אפ"ה מהני אעפ"י שנתכוין שלא לצאת להדי' ושפיר קאמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא כלומר דתוקע לשיר מיירי נמי שיש בידו שופר ואינו רוצה לקיים המצווה רק לשורר ולזמר והוי נתכוין להדיא שלא לצאת ואפ"ה יצא. וא"כ בשתשי' על לבך בכל אלו החלוקים שכתבתי דא"א דמאצ"כ היינו שאין הכוונה שום ענין על המצוה ולכך אעפ"י שנתכוין להדי' שלא לצאת כמי מהני ויתרצו לך כל אלו הקושי' בס"ד:

הנה מדשלחו לי כפאו ואכל מצה יצא דס"ל דאפי' נתכוין שלא לצאת כמי מהני ממילא מוכח דס"ל דאין הכוונה שום ענין כלל להמצוה. א"כ בשנדייק כך בלישניהו לא קשה מה שהקשינו באות ב' מנ"ל לרבא להוכיח התוקע לשיר יצא דלמא שאני מצה שכן נהנה וכדעביד בגמרא הצריכתא דבאמת א"א לומר כן כיון דכאן מיירי שהאכילה בעצמה הי' בע"כ דהיינו שתחבו לי' בבית הבליעה א"כ לא מיקרי הנאה וכקושי' מג"א בסי' ר"ד ס"ק כ' רק הגמר' קאמר מה דתימא דהיינו שליל' רבא לא היינו מדקדקים כך בלשניהו במה שנקטו ואכל רק רבא מדקדק כך בדבריהם מדנקטו ואכל דלא מיירי בכפי' מצוה רק דמהני מ"מ משום דהמצוה נעשי' עכ"פ אעפ"י שנתכוין שלא לצאת ועפ"י דברי רבא מוקי לה רב אשי נמי בכפי' פרסי' שהרי רבא הי' קודם רב אשי דביום שמת רבא נולד רב אשי וממילא מוכח דהתוקע לשיר אעפ"י שנתכוין להדי' שלא לשם מצוה נמי יצא ובאמת גבי שופר לא הי' שום רבות' בתוקע סתמא דאז אפשר דיצא לכ"ע אפי' למ"ד מצ"כ כמ"ש לעיל דהכא דאי קאי לשמה דאל"כ נמצא מחלל יו"ט בתקיעה שלא לשם מצוה דהי' איסור שבות ואשמעי' רבא דאפי' בתוקע להדי' שלא לשם מצוה דכאן וודאי ל"ל סתמא לשמה קאי אפ"ה יצא משום דאין הכוונה ענין כלל על המצוה ומתורץ נמי מזה מה שהקשנו באות ג' מאי פריך הגמר' מק"ש דלמא ס"ל לרבא דיש לחלק בין תק"ש דהי' מעשה לא בעי כוונה משא"כ בק"ש וגם מה שהקשה בשיטה מקובצת ריש פ"ב דמס' ברכות דלמה התם מיירי כוונת הענין דכבר כתבנו דלמאן דס"ל דאין הכוונה שום ענין כלל על המצוה אין חילוק בין מצוה של מעשה או ע"י אמירה בין כוונה לצאת או כוונת הענין כיון דס"ל דאין הכוונה מגרע כח הדיבור או המעשה כיון דהמצוה נעשי' עכ"פ. וכבר כתבנו במקו"א דמדברי המג"א סי' ס"ב ס"ק א' משמע דבלה"ק אעפ"י שאינו מבין הלשון נמי מהני דהא לא נקיט דבעי שיבין הלשון דווקא כשקורא בכל לשון משא"כ בלה"ק וא"כ ל"ק נמי קושי' התוס' מ"ט לא נקיט רבא למילתא מברייתא דפ' ע"פ אכלן בלא מתכוין יצא דהתם לא מוכח דהיכא שנתכוין שלא לצאת להדי' דנמי יצא וג"כ ל"ק מה שהקשה בפנ"י מ"ט לא קאמר סתמא ז"א מאצ"כ כיון דכל עצמו וחדושי דרבא הי' לאשמעי' דאעפ"י שנתכוין להדי' שלא לצאת נמי מהני ולכך נקיט התוקע לשיר דהיינו שנתכוין שלא לצאת. ואגב אורחא נקיט מילתא בשופר אע"ג דכתיב בי' זכרון תרועה. וזה באמת לא אשמעי' ממילתא דשלחו לי' רק רבא מדברי עצמו אמר כן דהך רבות' דאשמעי' ממילת' דשלחו לי' דאפי' נתכוין שלא לצאת להדי' נמי מהני הך מילתא אית' נמי בשופר ומתירן בס"ד מה שהקשנו אות ב' ג' ד' ה':

ועתה נבא לבאר דברי הר"מ בכל פרטוי' ולתרץ קושי' הראשונה והאחרונה. דהנה הר"מ והמחבר נקטו אנסוהו לאכול והיינו זרה מדמשני מלשון הגמ' משמע מדבריו דמיירי שאנסוהו שיקח לעצמו לאכול והוי ממש כמו הך דפרק הכותב בשאר מ"ע שמהני ע"י כפי' ואגב אורח' אשמעי' הר"ע דאפי' כפי' עכו"ם או לסטים כמי מהני דהא איהו ס"ל דגוי' בני עשיו נינהו. וא"כ מתורץ קושי' הראשונה דשפיר נסתפק הטור בסי' תע"ה בדברי הר"מ במ"ש דאכל בשעה שהי' נכפה דל"י אי הטעם מפני שצריך כוונה דממ"ש הר"מ אנסוהו לאכול יצא אפש"ל דלעולם ס"ל להר"מ אפי' מצה נמי בעי כוונה אע"ג דהי' מידי דאכילה רק הכא מיירי שכופהו לקיים המצוה כמו בברייתא דפ' הכותב וא"כ אעפ"י שאין כוונתו לקיים המצות חשיב שפיר כמו כוונה כיון שכופין אותו לדבר הזה כמו בשאר מ"ע או מדנקיט כפאוהו לסטים ומסתמ' לא מיירי בגוונ' שכפאוהו לקיים מצות ד' ולא נתן כלל על לבו לקיים מצות ד' ואפ"ה יצא אלמא דל"ב כוונה וזה הי' מסופק הטור בדברי רבינו הר"מ אי מה שנקיט עכו"ם או לסטים דהיינו לאשמעי' דגוי' בני עשו נינהו ואפשר שלא הי' להטור הגירסא בדברי הר"מ אכל בלא כוונה יצא וא"כ הוי כמו שאוכל בכוונה כיון שאנסוהו לקיים מצות הבורא או מה דנקיט כפאוהו לסטים היינו לאשמעי' דלענין מצה ל"ב כוונה משום שנהנה. והנה אע"ג דנימא דלא מיירי הר"מ מענין כפי' לקיים המצות מ"מ הכא אפש"ל דהך אכיל' כיון שהי' של מצוה שפיר מקרי הנא' ובפרט לפימ"ש דהא אכל מעצמו רק שע"י שכפאוהו לאכול הלך ברצון הלסטי' הכופה אותם ואכל כדרך האוכל וא"כ מתורץ קושי' המג"א בסי' ר"ד דלענין ברכה פטור ואפי' מברה"מ נמי כמ"ש החתס"ו לאו"ח סי' ר"ב דמה לו להודות להקב"ה שברא זה הדבר והזמין לו כיון שברצונו לא הי' בא לו ועל אפו וחמתו הי' זה הדבר לו משא"כ אם הי' של מצוה יצא בכל גוונא כדסתם הר"מ בלישנא דמשמע בין שידע שהי' של מצה או שלא ידע בכל ענין יצא דאי ידע שהי' של מצה אמרי' דאע"פ שלא הי' רוצה מתחלה מ"מ אח"כ כשכבר גמר בדעתו שילך לאכול אע"פ שלא נסתלק אונסי' עדיין מ"מ עולה בלבו ועל רוחו גם לצאת בה ידי מצה וא"כ לא מקרי נתכוין שלא לצאת וכעין סברא זו אית' ג"כ בדעת הר"מ בהלכה זו בס' קובץ מהגאון מוה' נחום טריבטש ז"ל ואי לא ידע שהי' מצה א"כ אכלו בלא כוונת המצוה לגמרי א"כ יצא דהא עכ"פ לא נתכוין שלא לצאת וגם מקרי אח"כ נהנה דלבסוף כשאגלאי לו מילתא שהי' של מצה באמת נהנה הוא ושש באכילתו על שקיים מצות הבורא ולכך ס"ל לר"מ דיצא ואינו דומה לברה"מ שאינו מברך דהתם אין לו שום הנא' ושמחה אפי' אח"כ ג"כ משא"כ הכא שלא ידע שהי' מצה ולא רצה לאכול ואח"כ