תבואות השדה חלק א קסו

נמי יצא לכ"ע דהא אי נימא דהך תקיע' לא עלתה לו לשם מצוה א"כ עשה איסור במה שחילל יו"ט שלא לצורך באיסור מלאכת התקיעה שהי' מצד עצמה יש בה איסור שבות דרבנן (ועי' בס' שאגת ארי' סי' כ"ג וכ"ד שרוצה לומר דבר"ה היתרו כל התקיעות משום דכבר הותר לצורך המצוה מ"מ י"ל דהיינו דווקא לאחר שכבר תקע לשם המצוה משא"כ קודם שתקע ודו"ק) וא"כ הוי כמו קדשים שנשחטו שלא לשמה ששוב אין להם תקנה בהני דפסולי' שלא לשמה ולכך אמרי' דמסתמא נעשי' התקיעה לשם מצוה וסתמא להכי קיימא שלא לחלל יו"ט זולת היכא שתוקע לשיר להדי' דשם ל"ש לומר דסתמא הוי לשמה. או לפי' השני שפרש"י לשד להבריח ר"ר מעליו דהתם נמי אפש"ל דליכא איסור תקיעה אף שלא לשם מצוה כיון דלא הוי רק דרבנן לא גזרו במקום צערה. וא"כ היכא שנתכוין לחנך התינוקת דהך תקיעה מותרת לו בזה אין שייך לומר דסתמא נעשית לשם מצוה למאן דס"ל מצ"כ דהא אף אם לא עלתה לשם מצוה נמי לא עשה איסור בתקיעה כיון דתקיעה זו מותרת הי' לו ודו"ק היטב:

ועתה נציע חמשה הנ"מ אלו בין הני ב' טעמים בקיצור. א' היכא שנתכוין שלא לצאת. ב' אם יש לחלק בין מצוה דתלי במעשה למצוה דתלוי באמירה כמה שמחלק הר"י. ג' אם יש לחלק בין כוונת לצאת ידי חובת מצוה ובין כוונת הלב להבין הענין. ד' אם יש חילוק בין כוונה לצאת ידי המצוה בעצמה לכוונה להוציא חבירו השומע. ה' אם יש חילוק בין היכא שנתכוין בעשית מצוה זו למצוה אחרת אם כיונה מצוה אחרת תוכל להפסיד כוונה זו המצוה או שאין חילוק ואעפ"י שנתכוין למצוה אחרת מ"מ יצא:

עוד אבאר לך דאעפ"י שכפי הנראה מדברי ר"י שהבאתי לעיל אינו מחלק המצוה רק לשתי מדריגות דהיינו מעשה ודיבור מ"מ יש לומר דאפי' בדיבור כמי אמרי' דסתמא הי' לשמה כמו במעשה כיון שעכ"פ עושה איזה פעולה ניכר' כמו בדיבור לבטא בשפתים. ורק אם עושה איזה דבר או לא בזה שפיר אפש"ל דל"ש בי' סתמא לשמה קיימה כיון דאין הרגש ניכר כלל אם עושה איזה פעולת המצוה ובזה שפיר בעי שיתכוין רק א"א דאין הכוונה שום ענין כלל להמצוה אז אפי' בשמיע' נמי לא איכפת לן הכוונה רק שיתכוין לשמוע עכ"פ קול שופר. דהיינו שיתן דעתו לשמוע דאלא"ה הוי כמו מתעסק בעלמ' כדאית' בגמ' מאי לאו לצאת ומשני לשמוע אלמא דכוונת שמיע' בעי לכ"ע ואע"ג דהגמ' מסיק כסבור חמור בעלמא הי' משמע דאלא"ה ל"ב אפי' כוונת שומע נמי הא ל"ל דהנה במגילה ל"ש לומר סבור חמור בעלמא דהא שומע מבטא הדיבור ובאמת הקשה כן בפר"ח לאו"ח סי' תר"צ וצ"ל כמ"ש הברכ"י לאו"ח סי' תפ"ט דהיינו שאזנו תשמענה דבר דבור מש"צ קריא' כתיקנה והיינו כמ"ש שיתן אל לבו לשמוע אף שאין עושה עולה כלל בדעתו כוונת המצות מ"מ יצא. ונראה שזהו דעת הר"מ לחלק בין שמיעה לדבור שהרי בשופר פסק דבעי כוונה והיינו כמ"ש הה"מ שם משום דלא הוי רק שמיע' בעלמ' ובק"ש דהא מצוה דתלוי באמירה ל"ב כוונה ואע"ג דבמגילה פסק דבעי כוונה היינו כמ"ש הה"מ שם דבמגיל' כ"ע מודה. והטעם יבואר לפנינו בס"ד. ול"ל דבק"ש נמי בעי כוונה בפסוק ראשון. דז"א דמ"ש הר"מ צריך שיכוין בפסוק ראשון לאו היינו כוונת המצות רק כוונת הענין שהרי כתב שם כיון לבו ובמגילה כתב להדי' אם כיון לבו לצאת ובק"ש לא כתב תיבה לצאת א"ו טעמא אחרינא איכא במגילה כדבעינן למימר לקמן בס"ד:

ומעתה נבא לביאור הסוגי' וגם כוונת דברי רבינו הר"מ ז"ל הנה בגמרא מסיק דמיירי שכפאה פרסים ומדקדק בס' כפ"ת מ"ט לא נקיט כפאו יהודים עוד מדקדק מ"ט לא נקיט שאכל מצה ונקט ואכל מצה והנה ההוא נתעורר שם מדברי דמתני' בפרק הכותב דבמ"ע מכין אותם עד שתצא נפשו אלמ' דמהני כפי' למ"ע ומחלק שם דכפאו יהודי' מהני משא"כ העכו"ם לא מהני למצוה ונפל ברברבת' אי גוים בני עשיו נינהו כהא דר' משרשי' סוף מס' גיטין ע"ש וכ' שם ליישב דלכך פסק הר"מ כפאו ואכל מצה יצא משום דס"ל דגוי' בני עשיו נינהו ואיהו ס"ל דכפי' אפי' ע"י גוים מהני כמ"ש בסוף פ"ב הלכות גיטין דכל שכפאו בדין מהני הכפי' וז"ל הר"מ שם אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרע וכו' ע"ש וממיל' ה"נ מהני הכפי':

והנה מלבד שיש מקום לחלק ממה שהקשה מבריית' דפרק הכותב דע"כ ל"א דכפי' מהני רק במ"ע דלא תלי' באכיל' משא"כ במ"ע דתלי' באכילה אי אמרי' דאכילה ע"י אונס ל"ש הנאה א"כ ל"ש לומר שהרי נהנה ולא נתקיימ' המצוה כלל ולא מהני הכפי' מ"מ אי יהיבנא לי' נמי דבכל מ"ע מהני הכפיה ולא איכפת לן במה שלא נהנה ע"י אכילת אונסה כיון דמצות לל"ב כמ"ש לעיל בכוונת הפרמ"ג או"ח סי' ר"ד מ"מ אומר אני לחלק דע"כ לא קאמר הר"מ דמצות ע"י אונס מהני לי' דווקא אם לא הראה אונסו בשעת עשיי' המצוה אע"פ שאנו יודעים בבירור שלולא האונס לא הי' עושה המצוה מ"מ כיון שע"י האונס עושה המצוה מעצמו מהני וכן כתב בדברי קדשו של הר"מ לאמור וז"ל וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אבי וכו' אלמ' דכוונת הר"מ הי' במי שאינו רוצה לעשות המצוה ורק ע"י כפי' הולך ועושה מעצמו שהרי' כ' ואמר רוצה אכי ובכה"ג מתפרש' נמי הך דפרק הכותב משא"כ אם גם בשעת עשיי' המצוה צווח ואמר שאינו רוצה ורק ע"י אונס תוחבים לו בבית בליעתו או מעמצין ידו בחזקה ובתוקף להחזיק הלולב זה לא שמענו והראי' מדקאמר מכין אותה עד שתצא נפשו ולמה לי כולי האי כיון דיש תקנה שנכריחינו לעשות המצוה אף שלא ברצונ' א"ו דבכה"ג לא מהני רק אם ע"י כפי' ומורא ב"ד עושה מעצמו ולכך אין שום תקנה אחרת היכא שלא נכנע מפני הב"ד רק עד שתצא נפשו וזה ברור. והנה בס' כפ"ת כ' מדנקיט ואכל מצה משמע שלא ידע שהי' מצה כדעת הרבינו ירוחם שהביא הטור סי' תע"ה. והנה לפי"ז צ"ל לדעת הרא"ה דס"ל דאדרבה דמיירי שידע דאי לא ידע לא מהני א"כ אמאי נקיט אכלו וטפי הו"ל למנקט שיאכל כיון דמיירי שהי' יודע שהי' מצה ונראה דרבות' אתי לאשמעינן ה"נ דשלחי לי' דאי הוי נקיט שיאכל מצה הי' במשמע הלשון דהיינו שכפאו כדי לאכיל' אמנם האכילה לא הית' בדרך אונס ובחוזק יד רק כשאר האוכלי' ומעצמו רק שכל אלה עשה ע"י כפיה. והנה בזה הי' דומה ממש להך דפ' הכותב ואין זה רבות' דמהני לכך נקטו כפאו ואכן דהיינו שגם האכילה היתה בדרך כפי' שתוחב לו בע"כ בבית הבליעה עד מקום שלא הי' יכול להחזיר. וא"כ אין זה דומה כלל להך דפ' הכותב ואפ"ה מהני ובזה מדויק מ"ש רב אשי שכפאוהו פרסים ומנ"ל הא דלמא מיירי באמת שכפאוהו יהודי' ועוד אי נימא דעיקר הרבותא הי' כמ"ש הכפ"ת דכפי' ע"י הפרסי' נמי מהני א"כ עיקר הרבות' מה דהוצרכו לאשמעי' חסר מדבריהם דהם ל"א רק כפאו ואכל מצה עד שבא ר' אשי ולמד לנו דהך כפאו היינו פרסי' א"ו דעיקר הרבות' הי' מה שהאכילה בעצמה נמי היתה ע"י כפי' וזה כבר נרמז בדבריהם במה שאמרו כפאו ואכל ולא שיאכל ומפרש רב אשי דבריהם שלא תטעה דהך כפאו הי' בבחינת דבר מצו' דלא כן אלא שכפאו פרסי' ונקט פרסי' דידוע שהם הי' מבטלי' כמ"פ