תבואות השדה חלק א קסה

תי' דזה באמת תירוצא דהגמ' לא לקרי פ' שיבין כוונת הענין ד' הקשו בתוס' ד"ה אמר רבא מ"ט לא הוכיח רבא התוקע לשיר יצא מבריית' דפ' ע"פ קי"ד אכלו בלא מתכוין יצא. ה' הקשה הפנ"י מ"ט לא קאמר רבא סתמא ש"מ מאצ"כ. ו' הקשה המג"א סי' ר"ד ס"ק ב' לפי מאי דפסק שם הרמ"א בשם הרא"ה דאם אונס הי' לאכול אינו מברך דלא מקרי הנאה א"כ מ"ט פסק באנסוהו לאכול מצה יצא ע"פ מ"ש הב"י דהטעם כתירצ' הגמ' שכן נהנה כיון דע"י אונס לא חשיב הנאה וביותר יש לתמוה לפימ"ש הר"מ בפ"ו מחו"מ לענין איסור דכ"ז שאין מברכין עליו ברהמ"ז אינו יוצא ידי חובת מצה וא"כ אי נימא בסי' ר"ד דלאחריו נמי אינו מברך וודאי קשה איך יוצא ידי מצה באכיל' אונס ועי' בחתס"ו או"ח סי' ר"ב והפרמ"ג סי' ר"ד. כ' על קושי' המג"א ח"ל יש לחלק בין הנא' אונס דאין מברכין עליו ואפ"ה יצא ידי מצה עכ"ל ולא ביאר החילוק ואפשר משום דקיי"ל מצות לל"נ לא בעי הנאה משא"כ גבי ברכה על מה יברך כשאין נהנה ובזה יש לקשר סמיכ' הסוגי' דמצ"כ לסוגי' דלעיל דמלל"נ. ואפשר דזה תלי' במה שנסתפק המל"מ בפ"ה מהל' יסו"ה אי יוצא באכילת מצה בשל כד"ה ודו"ק:

ונראה בס"ד ליישב כל אלו הקושיית. הנה למאן דפסק מאצ"כ נראה לומר ב' טעמים האחד כמ"ש המפורשי' דסתמ' הי' לשם מצוה כמו דאמרי' ריש מס' זבחים קדשה סתמא לשמה הן עומדים ה"נ דכוות' אמרי' במצות טעם שני משום דאין הכוונת שום ענין כלל להמצוה דאנן אזלינן רק בתר עשיי' המצות ואין שום תועל' כלל בכוונת להפסי' המצוה או לגרעה ומע"ג דבקדשי' פסולין שלא לשמה היכא ששחט בפי' שלא לשמה התם שאני דגלי קרא וחולין מקדשים לא ילפי'. ועתה נחזי אנן החילוקים שבין ב' אלו הטעמים ונראה דמה שהביא הר"י בשם הר"ש סוף פ"ק דמס' ברכות דאפי' א"א מאצ"כ א"א מאצ"כ מ"מ היכא שנתכוין שלא לצאת כ"ע ס"ל דלא מהני נמי תלי' בהך דוודאי א"א דהטעם דמאצ"כ משום דמסתמ' קיימה לשמה א"כ היכא שנתכוין להדי' שלא לצאת בוודאי ל"ש לומר סתמ' לשמה דהא נתכוין שלא לצאת (וכאן ל"ש הך דאמרי' אין מחשבה מוציא מיד מעשה וא"כ לא יפסל אפי' בשנתכוין שלא לצאת כיון דאנן קיימינן השתא דמצוה באמת צריכ' כוונה לכ"ע דהיינו הכוונה הי' נמי מן המצוה רק שסתמ' הי' לשמה א"כ היכא שנתכוין שלא לצאת דאז ל"ש לומר סתמ' לשמה ליכא כמי למימר אין מחשבה מוצי' מיד מעשה דהא אנן אמרי' דמעשה מצוה כזו לא הוי מצוה כלל א"כ אין שום חשוב' לאות' המעשה מה שנעשתה שלא בכוונה או בכוונה הפכיות לומר דאין מחשבה מוציאה) אמנם אי אמרי' כטעם השני דאין הכוונה שום ענין כלל להמצוה א"כ אפי' היכא שנתכוין שלא לצאת נמי מהני דאנן לא אזלינן כלל בתר מחשבתו וכוונתו רק בתר עשיי' המצוה. והנה א"כ אפש"ל דמה שמחלק הר"י נמי בין מצוה שתלוי במעשה דל"ב כוונה ובין מצוה שתלי' באמירה דבעי כוונה ה"ד א"א דהטעם דא"צ כוונה הי' משום דסתמ' הוי לשמה. לפי"ז יצא שפיר לחלק דע"כ ל"א דסתמא לשמה רק במעשה כמש"ש להדי' וז"ל שהמעשה הי' במקום כוונה וכו' אבל במצוה שתלוי באמיר' בלבד וודאי צריך כוונה אבל א"א דמאן דס"ל א"צ כוונה פירושו דאין להכוונה שום ענין להמצוה פשיט' דאין חילוק בין אמיר' למעשה ובכ"ע יצא אע"פ שלא נתכוין. עוד יש נ"מ בין הני ב' טעמים הנ"ל לענין אי יש לחלק בין כוונת הענין שיבין מה שיאמר לכוונה לצאת ידי חוב' המצוה דא"א דהטעם דא"צ כוונה הי' משום דסתמ' לשמה א"כ ה"ד שא"צ כוונה לצאת ידי חובת המצוה דסתמ' כיון שעושה המצוה לשם מצוה הי' כעשי' אע"פ שלא נתכוין לזה בפי' משא"כ בכוונה להבין הענין שיהי' לבו על מה שנאמר לזה ל"ל דסתמ' הי' לשמו דאיך נימא מסתמ' נותן אל לבו מה שהוא אומר כיון דבאמת אינו מכוין כלל:

והנה הרבה מהראשונים חילקו בין כוונת הענין לכוונה לצאת ידי המצוה והרמב"ן במלחמות בסוגי' מיאן בזה ולפימ"ש תלי' בהך סברא. עוד אומר לך נ"מ בין אליב' ב' טעמים הנ"ל במצוה מה שרוצה להוצי' חבירו דא"א דמה דמאצ"כ הטעם משום דסתמ' לשמה א"כ ה"ד לאותה עצמה מי שעושה המצוה משא"כ לענין מה שרוצה להוצי' חבירו בזה ל"ל דסתמא הי' לשמו דאע"פ דאמרי' דמסתמא המצוה נעשית לשם המצוה היינו משום דמסתמ' קיימי' להכי משא"כ דל"ל דמסתמ' קיימ' להוציא חבירו בזאת המצוה משא"כ א"א דאין הכוונה שום ענין כלל להמצוה א"כ השומע המצוה מחבירו אע"פ שחבירו לא נתכוין להוציאו נמי מהני היכא דסגי בשמיע' כגון שופר או ברכות דאמרי' בהם שומע כעונה. והנה בס' טורי אבן כתב בזה דלכאורה אע"פ דאמרינן דמאצ"כ מ"מ כוונת משמיע בעי להוצי' חבירו וא"כ אפי' אי קיי"ל כרבא דהתוקע לשיר יצא מ"מ אפשר דאית' נמי לדר"ז דבעי כוונת המשמיע ולא כוונה לצאת המצוה רק כוונה להשמיע לחבירו וראיתי בס' העיטור שמביא ראי' לזה מלקמן ל"ג ע"ב בגמ' אהא דאית' שם במתני' והמתעסק לא יצא טעמא דמתעסק הא תוקע לשיר נמי יצא מסייע לי' לרבא וכו' ולא פריך מינה לר"ז כמה דפריך מסיפא והשומע מן המתעסק הוא דלא יצא הא משמיע עצמו יצא. א"כ ה"נ לפריך מרישא א"ו דמרישא ל"ק דאע"ג דתוקע לשיר יצא מ"מ בעי כוונת משמיע להשמיע לחבירו ואם אמנם שיש לדחות ראי' זו דאפש"ל דהגמ' משו"ה לא פריך מרישא לר"ז היינו משום דמצינן למדחי הכי ולחלק בין כוונה לצאת וכוונת מהשמיע. ולכך פריך מסיפא משא"כ במסקנא אין חילוק דאי ל"ב כוונה לצאת ה"נ ל"ב כוונה מהשמיע כמה שנראה מדברי רוב הראשונים והפוסקים שס"ל הכי דמאן דס"ל כרבא לא ס"ל לדר"ז ולקמן יבואר עוד בס"ד מ"מ הא וודאי ברור מ"ש דזה תלי' בהני ב' טעמים דאי רק משו"ה אמרינן מאצ"כ משום דסתמא לשמה דזה לא שייך לענין להוציא חבירו וכמ"ש לעיל ודו"ק:

עוד יש נ"מ בין הני ב' טעמים במ"ש הר"נ לקמן במתני' דתקע בראשונה דאפי' א"א מאצ"כ מ"מ כשנתכוין למצוה אחרת המתעסק עם התינוקת שילמדו דנתכוין למצוה לחינוך תינוקת אין תקיעתו עולה למצוה אחרת ונסתייע ממה דאמרי' ריש מס' זבחים דמינ' מחריב בה דלאו מינ' לא מחריב בה כגון קדשים לשם חולין היינו נמי דווקא א"א כהטעם הראשון משום דסתמא לשמה א"כ היכא שיש עוד מצוה אחרת בעשייתם ונתכוין לשם אותם מצוה שוב ל"ל דמסתמא קיימא נמי לשם מצוה אחרת שלא נתכוין לה. משא"כ א"א דאין הכוונה שום ענין כלל להמצוה א"כ אעפ"י שנתכוין לשם מצוה אחרת נמי מ"מ שפיר יוצא ידי המצוה שלא נתכוין לה כמי כיון שנעשית עכ"פ ואין שום כוונה גורמת הפסיד' ויש להמתיק עוד יותר לענין תק"ש לחלק בין בלי שום כוונה ובין נתכוין ללמד התינוקת דהנה הט"א כתב לחלק דבמצות מה שאם נעשית בלא כוונה שוב נפסד' לגמרי כמו קדשים דאם שלא לשמה ונפסלו שוב אינה ראוי' לעולם בזה אמרי' דסתמא הי' לשמה וא"כ לפי"ז אפש"ל דאפי' א"א מצ"כ מ"ע גבי תק"ש היכא שתקע בסתמא