תבואות השדה חלק א קסד

כוונה דאי ס"ל מצוות צריכת כוונה לא הוי צריך לשנוי כשהפכו דבלא"ה לא יצא כיון שלא נתכוין לצאת ובחי' פנ"י שם במס' סוכה כתב דאפי' א"א מצוות צריכ' כוונה מ"מ הכא לא הוי טעה בדבר מצווה כיון דממה שהוציאו לר"ה ולא נתכוין הי' מחמת שלא ידע שאין להוצי' הלולב לר"ה דאלא"ה לא הי' מוציאו והי' נתכוין לצאת בו מיד וממילא הוי כשוגג בעלמא:

והנה מדברי התוס' בסוכה ל"ט ע"א ד"ה עובר דכתבו דהיכ' שלא נתכוין לצאת לא יצא א"כ הו"מ לשנויי דמיירי בשנתכוין שלא לצאת מעיקר' דלכ"ע לא יצא וכן הקשה בחתס"ו בחי' לפרק לולב הגזול ועי' בס' טורי אבן במס' ר"ה בסוגיין ונ"ל דע"כ ל"א בשנתכוין שלא לצאת דלכ"ע לא יצא היינו אם במכוין רצה שלא לצאת משא"כ בלולב דהא שנתכוין שלא לצאת מעיקר' הי' מפני שלא ידע דמצוות לולב יכול לקיים מה"ת אפי' בלא סדר הנענועי' א"כ הא דנתכוין שלא לצאת הי' רק מחמת טעות שלא ידע שיוצא נמי בכה"ג דאי הוי ידע שיוצא נמי בכה"ג הי' מתכוין לצאת א"כ לא דמי לשאר נתכוין שלא לצאת. אמנם מדברי הרבינו שמואל שהביא הר"י בסוף פ"ק דמסכת ברכות גבי פתח בחמר' וסיי' בשכרא התם נמי מה שלא נתכוין לצאת הי' נמי מחמת טעותו שהי' סבור שהי' יין ולכך לא הי' כוונתו על השכר. וחזינן דאפ"ה מקרי נתכוין שלא לצאת ואולי דהתם שאני מפני שהי' מצוה התלוי באמיר' בעלמ' וכמה שמחלק הר"י שם לענין ק"ש והביאו הב"י בסי' תקפ"ט ודווקא בכה"ג קאמר הר"ש דמהני מה שנתכוין שלא לצאת אע"פ דהי' בטעות משא"כ במידי דתלוי במעשה כמו נטילת לולב שעושה מעשה ל"א דהיכ' שנתכוין שלא לצאת לא יצא רק היכא שאינו רוצה לקיים המצוות משא"כ היכא שכוונתו לקיים המצוה רק שמחמת טעותו נתכוין שלא לצאת זה לא מקרי נתכוין שלא לצאת כיון דהי' מחמת טעות ולכך הוצרכו לתרץ כשהפכו:

והנה הב"י בסי' תע"ה ובסי' תקפ"ט הביא פלוגתא דרבינו ירוחם והרא"ה בהא דכפאו ואכל מצה דלרבינו ירוחם כשהי' יודע שהי' מצה ולא רצה לצאת לא יצא ולהרא"ה אפי' צווח שאינו רוצה לצאת לא יצא ואדרבה כשהי' סבור שהי' חול מקרי להרא"ה מתעסק בעלמ' ולא יצא מ"מ אפש"ל דלר"י נמי ל"א כשאינו רוצה לקיים המצוה דלא יצא רק כמו התם שידע באמת ואפ"ה אינו רוצה משא"כ הכא גבי לולב שמה שלא רצה לצאת מעיקר' הי' רק מחמת טעות זה לא מקרי נתכוין שלא לצאת וא"ש דברינו הנ"ל ודו"ק:

ולפ"ז אפשר לחלק עוד דאפי' למ"ד מצ"כ היינו כשהמצות לפניו לעשות ואינו מכוין ל"א דסתמ' לשמה משא"כ גבי לולב דמה שלא נתכוין מעיקר' הי' מפני שהי' סבור שאין יוצאין כלל בלא סדר הנענועי' ואי הוי ידע ששפיר יוצאי' בל"ז הי' מכוין באמת לצאת א"כ מה שלא נתכוין לא הי' מפני קלות המצוה בעיניו לעשות כמצוות אנשי' מלומדה רק שהי' סבור שלא יכול עדיין לקיים המצוה אפי' למ"ד מצוות צריכה כוונה מודה דיצא דהא באמת הולך ועוסק במצוה וכוונתו לקיים המצוה רק שהי' ע"ה שאינו יודע שיכול לצאת כמה שהי' עכשיו לפנינו וא"כ אפי' אי אביי ס"ל מצ"כ מ"מ התם הוי יוצא כיון דמה שלא נתכוין הי' רק מחמת טעותו ולא מחמת קלו' המצווה בעיניו ולכך הוצרך לתרץ כשהפכו דאלא"ה הוי יצא ולא קאמר אביי דמצ"כ רק היכא שיודע שהמצות לפניו ובידו לעשות כתיקנה ואפ"ה אינו מכוין רק בכה"ג קאמר אביי דלא יצא ודו"ק:

פ"ב בו יבואר שיטת הפוסקים במצוות צריכות כוונת הר"ן כ' בפ"ג דמס' ר"ה דעת הרי"ף מדהשמיט הך דכפאו ואכל מצה ודרבא דאמר התוקע לשיר יצא ולא הביא רק דר"ז משמע דס"ל דמצ"כ וכן דעת בה"ג הביאו הב"י סי' ס' באו"ח וכן דעת הרא"ש דמצ"כ והנה מדכ' הב"י בסי' תע"ה דאי ס"ל מצ"כ לא קיי"ל דאכל מצה בלא מתכוין יצא ותמ' על הטור שהביא בסתמ' דאכל מצה בלא מתכוין יצא משמע דס"ל להב"י דלמאן דסובר מצ"כ אפי' במידי דאכיל' נמי צריך כוונה ול"א שכן נהנה כס"ד דהגמ' אמנם להטור אפש"ל דס"ל באמת לחלק בהכי אמנם מה דקשה בדברי הטור שהביא מ"ש הר"ח הי' נכפה ואכל מצה בשעת חליו לא יצא וכ' הטור וז"ל ואינו יודע אם הי' פוסק דמצ"כ או אפי' למ"ד אצ"כ מודה דכה"ג לא יצא וקשה שהרי הר"מ פסק להדי' בפ"ו מהל' חו"מ הך דאבוה דשמואל היכא דאנסוה:

והנה טרם שנבאר דברי הטור נבאר בס"ד דברי הר"מ ונציעה איזה קושי' בסוגי' דגמ'. א' הקשו הר"נ והה"מ בפ"ב מה' שופר דברי הר"מ אהדדי דבפ"ב מהל' שופר כתב דהיכ' דלא נתכוין השומע לצאת לא יצא אלמ' דמצ"כ ובפ"ו מהל' חו"מ כ' אנסוה לאכול מצה יצא אלמ' דס"ל דמצות אין צריכת כוונה והלח"מ בפ"ב מהל' שופר הקשה נמי מקריאת שמע דבק"ש כ' הר"מ דאפי' לא כיון לבו רק בפסוק הראשון והשאר הי' קריאה ע"י שהי' מגיה נמי יצא אלמ' דמצאצ"כ. והנה בפ"ב מהל' מגילה כ' הר"מ הקורא המגילה בלא כוונה לא יצא וכ' שם הה"מ ואילו במגילה כ"ע מודה דבעי כוונה. והנה הפר"ח באו"ח סי' תר"צ הביא ראי' לדברי הה"מ מדלא פרי' הגמ' ממתני' דמגילה הי' דורשה ומגיה אם כיון לבו יצא למ"ד מאצ"כ מוכח מזה דבמגיל' לכ"ע צריך כוונה ועי' בתוס' רבינו יהודא החסיד במס' מברכות פ"ב שהקשה כן מ"ט לא פריך הגמ' במס' מגילה כמו במס' ברכות ע"ש ועי' בלח"מ בפ"ב מהל' מגילה. והנה אנחנו לא נדע טעמ' דמגיל' בעי כוונה טפי משאר מצוות ול"ל כמ"ש הלח"מ שם משום דאינו עושה מעשה לכך בעי טפי כוונה דא"כ לא הי' להה"מ לומר במגילה אלא משום דלא הוי מעשה כמ"ש בפ"ב מהל' שופר לחלק בין שופר דהעיקר הי' השמיע' ובין מצוה דתלוי במעשה. וראיתי בס' ברכ"י באו"ח סי' תפ"ט שהביא בכוונת הה"מ לחלק דבמגילה לכ"ע בעי כוונה משום פרסומי ניסא ונבאר עוד בס"ד מזה ובפרמ"ג או"ח סי' תר"כ הבי' דמגילה דהי' דברי קבלה הוי כד"ת ולכך צריך כוונה והי' עפ"י מ"ש המג"א סי' ס' ס"ק ג' בשם הרדב"ז דמצות דרבנן א"צ כוונה ובזה ניחא מ"ש הר"מ בק"ש דא"צ כוונה רק בפסוק ראשון משום ד"ת לא הוי רק פ"ר ע"ש. והנה קשה כיון דבגמ' אינו מחלק אליב' דרבי בין מצה ושופר מ"ט מחלק הר"מ וכמו שתמהו הראשונים. ב' קשה לרבא כיון דבאמת איכא צריכת' לחלק בין מצה לשופר או כמ"ש הגמ' דשאני מצה שכן נהנה או כמ"ש הה"מ דמצה הוי מעשה ושופר כיון שעיקר הי' השמיע' לא מקרי מעשה א"כ היכא הי' פשיטא לי' לרבא מהך דאבוה' דשמואל התוקע לשיר יצא כיון דיש לחלק ביניהו. ג' אי נימא דרבא ס"ל דשופר נמי חשיב מעשה א"כ מאי פריך הגמ' מק"ש כיון דהתם לא הוי רק אמירה בעלמ' וכבר הקשו קושי' זו הפנ"י ובס' כפ"ת. ובס' שיט' מקובצת ריש פ"ב דמס' ברכות הקשה מאי פריך מק"ש למ"ד מצות אין צריכ' כוונה דלמא מיירי התם רק בכוונת הענין ולא בכוונה לצאת והצל"ח