תבואות השדה חלק א קסג

כמ"ש ואפשר דס"ל דס"ס במקום חזקה מהני והלכך יצא אע"ג דאיכא חזקת חיוב מלוה ועי' ביו"ד סי' ק"י אי דאיתרע חזקת חיוב או כמ"ש לעיל סי' ג' וסי' ד' דכיון דקצת מצוה קיים אפי' כי לא נשאר שיעור שלם ממילא ליכ' חזקת חיוב ועי' בס' ש"ת כלל כ"ג שכ' ג"כ דהחזקת חיוב איתרע רק היכא ששניהם מה"ת לא מהני מכח ס"ס דיהי' ס"ס דסתרי אהדדי כמ"ש. אמנם בסוגי' דידן דקאי למ"ד דמצות א"א זא"ז והי' מטעם דכל דבר שנתבטל מצד עצמו לא נתבטל ממציאותו הראשון רק דהתורה עשאתו כלא הי' ולכך מצות א"מ זא"ז משום שהם ענין אחד נשאר במציאותו והלכך היכא שאחד דרבנן ואחד דאוריי' דאז ממילא נדח' ממציאותו הראשון רק מכח גזה"כ אבל מצד עצמו הי' הדבר עדיין כמה שהי' א"כ ל"ש סברתינו דהמרור שנתערב בהמצה ישלי' לשיעור מצה וגם המצה שנתערב במרור ישלי' לשיעור המרור דהא מצד עצמו כ"מ שהי' הרי הי' במציאותו הראשון וא"כ ממילא אינו יוצא כל היכא שנתערב דאורי' בדרבנן דכיון דהם שני ענינים א"כ ממיל' כל מה שנתערב בחבירו נחסר ממנו והתורה עשאתו כאילו לא הי' ונחסר השיעור מכל אחד ול"ל דמה שנתערב בו יוכל להשלי' השיעור דהא מצד עצמו הרי הי' עדיין במציאותו הראשון א"כ מה שנתערב ממנו בחבירו נחסר מן השיעור ולא יוכל להמנות ולהשלי' השיעור ע"י מה שנתערב מחבירו בו כיון דמצד עצמו הי' עדיין במציאותו הראשון תו ל"ל דחתיכת המרו' שנתערב' במצה ישלי' לשיעו' מצה ולכך שפי' מבטל דרבנן לדאורי' וא"כ זכינו לדין דמאן דס"ל מצות א"מ זא"ז בדאוריי' א"כ דרבנן ודאורי' מבטלי אהדדי ומאן דס"ל מצות מבטלי' זא"ז א"כ היכא דהוי דרבנן ודאוריי' מותר לכרוך דהביטול לא מגרע כלום אע"פ שנתבטל כיון שנתבטל ממציאותו מצד עצמו משלי' האחד לחבירו רק בדאוריי' ודאוריי' הוי ס"ס דסתר' אהדדי ולא נוכל לומר שהאחד השלי' חבירו כמ"ש ודרבנן ודאוריי' שפי' נוכל לסמוך שהאחד משלי' חבירו ולא הוי ס"ס דסתר' אהדדי משום דבדרבנן סגי' לן בחדא ספיקא וא"כ דלמ' נתערבו בשוי' ושפיר יצא בדאוריי' מכח ס"ס ודרבנן מכח ספק אחד כמ"ש ודו"ק היטב. כי מיושב על נכון בס"ד סוגי' הירושלמי וסוגי' דידן:

וזאת תורת העולה מכל מ"ש דמאן דס"ל דדבר שנתבטל הוי מדרבנן כמאן דאי' ולכך מטמ' במשא ס"ל דמצד עצמו לא נתבטל ממציאותו הראשון ובכ"מ שהי' הרי הי' כמו שהי' ולכך מטמ' מדרבנן רק דהתורה עשאתו נגד הרו' כאילו לא הי' כמו בסנהדרין דהמיעוט צריכין לבטל דעתם נגד הרוב. ב' וא"כ בדבר שהי' מענין אחד דכה"ג לא מצינו בסנהדרין דהתם הוי שני ענינים לפי שהם חלוקי' בדעותיהם שפי' הוי כמאן דאי' ולכך מצות א"מ זא"ז. ג' וממילא היכ' דשייך ביטול כגון דרבנן בדאוריי' דשם נדח' ממדריגתו ע"י גזה"כ מ"מ לא נוכל לומר שיוכל להשלי' לחבירו שנתבטל בו כיון דמ"מ מצד עצמו הי' עדיין במציאותו ולכך דרבנן ודאוריי' מבטלי אהדדי. ד' רק למה שהי' דרבנן לא חיישינן לביטולו משום דהוי ספק דלמ' לא נתבטל. ה' ומאן דס"ל דאפי' מדרבנן לא מטמא במשא הי' משום דהוי כמאן דליכא ס"ל דכל דבר שנתבטל ונתערב בחבירו גם מצד עצמו נתבטל ממציאותו הראשון והוי כלא הי' ולכך אינו מטמ' אפי' במשא אפי' מדרבנן. ו' וא"כ ס"ל דבכל דבר שייך ביטול אפי' במה שהי' ענין אחד דמכיון שנתערב הרי הי' מצד עצמו כלא הי' ונתבטל ממדריגתו ולכך אפי' מצות מבטלות זא"ז דאין סברא לחלק בין מצות לשאר עניני' ז' וממילא כשנתערב בחבירו יוכל להשלי' את חבירו דמכיון שנתבטל מצד עצמו ממציאותו ממילא נעשה כמו הדבר שנתערב בו. ח' רק בדאוריי' ודאוריי' אין לסמוך לומר שהשלי' את חבירו משום דהוי ס"ס דסתר' אהדדי ובדרבנן שפיר נוכל לומר שהאחד השלי' את חבירו כמ"ש באורך בס"ד ולכך מותר לכרוך דאוריי' ודרבנן ודו"ק היטב כי הי' נכון בס"ד:

(לב) בס' מחה"ש סי' תע"ה ס"ק ד' העלה בפשיטות דבמ"ע בעי' דווק' הנאת מעיו ובהנא' גרונו לא יצא ידי חובת מצות עי' בשו"ת מהר"ם שיק לאו"ח סי' ר"נ. ולע"ד נראה ליישב בזה דעת הרמב"ם בפי"ח מהלכ' פסולי המוקדשין הלכה ט' שכתב שם דהמותיר מן המוקדשין אינו לוק' משום דהו"ל ניתק לעשה והקשה שם בכ"מ אמאי שביק טעמ' דלאו שאב"מ ונקיט טעמ' דניתק לעשה ותירץ וז"ל וי"ל דלרבות' נקיט לומר דאפי' אם הי' לאו שיש בו מעשה לא היו לוקין עליו עכ"ל ודבריו תמוהי' כיון דעכ"פ לא הוי לאו שיש בו מעשה א"כ למה לא נקט טעמ' דלאו שאב"מ וביותר קשה מה שהניח המל"מ שם בצ"ע דטעם זה דכל"ע אינו כולל כמו הטעם דלאו שאב"מ דהיכא דא"א לקיים העשה כגון שנאבד או אכלו ארי ממילא לקי ולהטעם דלאו שאב"מ אינו לוק' בכל ענין וא"כ הו"ל למנקט טעמ' דלאו שאב"מ שכולל כל החלוקים דהא לא משכחת שיהי' בלאו זה מעשה ע"ש במל"מ ובאמת גבי המניח אמורי' שלא הקטיר' נקיט הר"מ בפ"א מהל' קרבן פסח הלכה ז' הטעם משום דהוי לאו שאב"מ. אמנם סברת המחה"ש דבמצות בעי' דווק' הנאת מעיו משכחת לה גבי נותר נמי לאו שיש בו מעשה כגון שאכל קדשים ולאחר זמן אכילתו הקיאו א"כ ממילא חייב משום נותר דכיון דאמרינן דבעי' הנאת מעיו דווקא וודאי היכא שהקיאו לא מקיים מצות אכיל' קדשים דוודאי אי הו"א דסגי' בהנא' גרונו שפיר י"ל כל היכא דאכל אע"ג שהקיאו אח"כ כיון דכבר קיים בזה מ"ע דאכיל' קדשים תו לא מחייב אח"כ משום נותר משא"כ א"א דבעי' הנא' מעיו א"כ כי הקיאו אח"כ חייב עליו משום נותר וליכ' למפטרי' משום דהוי לאו שאב"מ דהרי עשה מעשה בהקאתו ולכך הוצרך לטעמ' דהוי נל"ע דפטור כיון דניתק לעשה דשריפ' קדשים וזה כוונת הכ"מ דאפי' אם הי' לאו שיש בו מעשה לא הי' לוקין עליו דמשכחת לה שפי' ע"י מעשה כגון שהקיאו בידים לאחר זמן אכילתו ומתורץ שפיר קושיו' המל"מ שם. וא"כ ראי' ברור' מדברי הר"מ אלו לסברת מחה"ש דבמ"ע בעי' הנא' מעיו דווקא ודו"ק היטב:

מצוות צריכות כוונה שער ב למדנו על שבת שובה בעזר אלקי שוכן מעונה אשאל ממנו וחנינו דעה ובינה בסוגי' דמצות צריכות כוונה ר"ה כ"ח ע"א:

בסוגיא זו יבארו כמה מצוות הצריכ' כוונה ונבאר כל מצוה ומצוה לפי מדריגתה ואלו הן המצוות. א' מצה. ב' שופר. ג' ק"ש. ד' מגילה. ה' לולב והי' במס' סוכה מ"ב ע"א גבי מי ששכח והוציא הלולב בשבת ביו"ט הראשון לר"ה דמחלק שם הגמ' דהיכ' שכבר יצא חייב ופריך והא מדאגבי' נפק בי' ומשני אביי כשהפכו וכ' שם התוס' דמוכח דס"ל מצוות אין צריכת