תבואות השדה חלק א קסב

עי' בס' מנחת חינוך מצוה ע"ח והלכך נבלה שנתערב' בשחיט' אע"ג דהי' כמאן דאי' מ"מ אזלינן מה"ת בתר רוב' ולא מטמא אפי' במשא דהתורה אמר' שכל המועט שנתערב ברוב ע"ש הרוב יקרא והלכך כיון דענין הביטול הי' רק גזה"כ שפי' ס"ל להך מ"ד דמדרבנן עכ"פ מטמא במשא כיון דגם מה"ת הוי האיסור כמאן דאי' רק שהי' גזה"כ שהמיעוט נדחה מפני הרוב לכך מדרבנן עכ"פ מטמא במשא משא"כ א"א דכל ענין ביטול הי' שראוי מצד עצמו להתבטל שלא להחשב כלום ממילא אפי' מדרבנן לא מטמ' אפי' במשא דאנן חזינן כל דבר שנתערב בחבירו המועט ברוב כאלו לא הי' ונתבטל ממציאותו הראשונה וא"כ א"ש דר"ל ס"ל דכל ענין ביטול הי' רק מאחרי רבים להטות דגזה"כ הי' וא"כ שפי' אמרי' דע"כ אמר' התורה שהמיעו' יקרא על שם הרוב רק בשני ענינים נפרדי' משא"כ במצוה כיון ששניהם ענין אחד בזה ל"א התורה שידח' המיעוט מענינו כאילו לא הי' לגמרי. ובשלמ' גבי איסורין דמצד עצמו נדח' נגד הרוב שנתערב שהרי לא עמד בטעמו לכך שפי' מהני ביטול ויוכל לבטל איסור אחד לחבירו כמ"ש לעיל סי' ט' וסי' י' דלמסקנ' לר"ל אפי' במבשא"מ איסורין מבטלין זא"ז משא"כ גבי מצוה דלא קפדינן שירגיש בפיו הטעם וכאן ל"א התורה שידחה הרוב את המועט לגמרי כיון דמצד הסבר' לולא גזה"כ הוי חזינן לכל מועט שנתערב ברוב כמאן דאי' רק שהתור' דחתה אותו וה"ד בשני ענינים משא"כ בענין אחד ששתיהם מצוה לא נדחה לגמרי המועט מפני הרוב ולכך מהני לענין מצוה שאין אחד מבטל חבירו משא"כ רשות ומצוה או אפי' דרבנן נגד דאוריי' דהוי מה"ת כרשות נגד דאוריי' אע"ג דהוי כמאן דאי' שפי' נתבטל דכיון דהם שני ענינים נדח' שפיר לגמרי ממציאותו נגד הרוב מגזה"כ. אמנם ר' יוחנן ס"ל שם דאפי' מדרבנן כמאן דליכ' לגמרי הי' וא"כ ס"ל דענין הביטול מצד עצמו ראוי דכל דבר שנתערב ברוב בטל ממציאותו הראשון ממילא וא"כ א"ש דס"ל מצות מבטלין זא"ז אפי' דאוריי' בדאוריי' דכל דבר שנתערב בחבירו מיעוט ברוב נתבטל המיעוט ממציאותו לגמרי וא"כ גבי מצוה נמי שייך ביטול ובאיסורין א"מ זא"ז דהא איסור אחד עכ"פ קיים בכ"מ שהי' דא"א דהמיעוט שנתערב ברוב נדח' מהויתו הראשון ממילא נעשה כחבירו רק דלא ידעי' באיז' נתערב יותר אם בפגול או בנותר וס"ל ה"ס שמה התרא' וממילא חייב מלקות וכבר כתבנו לעיל בשם הפלתי דס"ל נמי בטעמ' דר"י משום ה"ס ובזה פליגי נמי הטור והר"מ דהר"מ ס"ל איסורין א"מ זא"ז לשיטתו שפסק פט"ז מהל' סנהדרין ה"ס שמה התרא'. אמנם ר"א ס"ל דאיסור שנתבטל וכן כל מועט אע"ג שנתערב ברוב מ"מ הוי כמאן דאי' ולכך ס"ל מצות א"מ זא"ז אמנם גבי ה"ס מצי סובר כר"י דה"ס שמה התרא' ולכך ס"ל בשניהם בין באיסורי' בין במצות דא"מ זא"ז וא"כ זכינו להבין פלוגת' דר"ל ור"י ור"א בס"ד:

(ל) ואחרי אשר הרחיב ד' לנו לדעת הטעם דמצות א"מ זא"ז הי' משום דהוי כמאן דאי' ואע"ג שגזה"כ נדחה המיעוט נגד הרוב שלא לחשבו לכלום דהי' דווקא בשני עניינים משא"כ בענין אחד כמו במצוה לא יוכל להדחות לגמרי ומאן דס"ל מצות מבטלים זא"ז ס"ל דכל דבר הנתערב בחבירו נתבטל המיעוט ממציאותו הראשון ומהויתו ממה שהי' בתחלה לגמרי נפתח לנו שערי החכמה להבין סוגי' דידן וגם שיט' הירושלמי דהנה בסוגי' דידן דאמרינן דרבנן מבטל למצה דאוריי' הי' משום דקאי אליבא דמ"ד מצות א"מ זא"ז והיינו כמ"ש משום דבכ"מ שהי' הרי הי' כמו דאי' ולכך אינו מתבטל ממציאותו ונשאר הדבר כמה שהי' ושפיר יוצא בו ידי חובת מצוה וא"כ בדרבנן שהי' ענין אחר וכל שהתערובות בא בשבי ענינים ממילא נדח' מצד גזה"כ לגמרי ונתבטל ממציאותו הראשון מה"ת שהרי אפי' במשא לא מטמא מה"ת אלמ' דמה"ת כל דבר שנתערב או בחבירו והם שני עניני' הי' גזה"כ שהמועט נתבטל לגמרי ממה שהי' ולכך ס"ל לסוגי' דידן דדרבנן שפי' מבטל לדאוריי' דאע"ג דהוי כמאן דאי' מ"מ כיון שהם שני ענינים דרבנן ודאוריי' נתבטל המועט ברוב וא"כ כי נתערב חתיכ' קצת מצה בהמרור נתבטל והתורה עשאתו כלא הי' לגמרי ואע"ג דא"כ דדרבנן כמי יבטל בדאוריי' וא"כ מאי קאמר רק דרבנן מבטל לדאוריי' כבר כתבנו דלמרור דרבנן לא חיישינן כ"כ שכיון שהי' ספק דלמא נתערב כ"כ עד שנרגש עדיין אפי' במה שנתערב ג"כ טעם הראשון וממילא ל"ש בי' ביטול וכיון דמרור הוי דרבנן הי' יוצאין מספיק' נמי ואין זה דומה לאתחזק חיוב' דהא מכיון שהתחיל לאכול ונטל לתוך פיו מצה ומרור איתרע לי' חזקת חיוב דהא יש מציאות בעולם שלא יתבטל א' בחבירו:

(לא) אמנם שי' הירושלמי דאזיל אליבא דר"י ואיהו ס"ל דמצות מבטלות זא"ז דאוריי' ודאוריי' וצ"ל דכל דבר שנתבטל בחבירו ראוי הי' להתבטל ממציאותו לגמרי כיון שאינו ניכר ונתערב. והנה לכאור' קשי' אמאי יבטל מצה ומרור זא"ז הא אילו הוי ידעי' שנתערבו בשוה כ"כ מצה במרור כמו מרור במצה א"כ כל אחד מכיון שנתבטל ממציאותו הראשון נעשה האחד כחבירו והי' יוצא שפי' רק דא"א לכוין ודלמא נתערב מאחד בחבירו יותר ממה שנתערב מחבירו בו כמ"ש רש"י במס' זבחים שהבאתי לעיל וא"כ בכל חדא איכא ספק ספיק' דלמא נתערבו בשוי' ויוצא ידי שניהם שכ"א נתבטל בחבירו ונעשה כמו חבירו ממש כיון דאמרי' שנתבטל ממציאותו הראשון לגמרי ואת"ל דלא נתערב בשוי' דלמא נתערב בזה מחבירו יותר ממה שנתערב מזה בחבירו וא"כ שפיר יצא ידי אותה המצוה רק דאין זה קושי' דממנ"פ ידי שניהם לא יוכל לצאת דהוי ס"ס דסתר' אהדדי דע"כ לא נוכל לומר שבשתיהם נתערב יותר מכ"א ובכה"ג ל"א ס"ס כמ"ש התוס' במס' נדה כ"ט ע"א ד"ה תשב לזכר וכו' וא"כ אף ידי אחד לא יצא שהרי אין אנו יודעין מאיזה מהם נתערב יותר בחבירו. אמנם הא תינח היכא דשתי מצות הם מה"ת שפי' דתו לא הוי ס"ס כיון דנצטרך לומר גם בשניהם דיצא מכח ס"ס וזה א"א דהוי תרתי דסתר' משא"כ כשהמרור דרבנן שפיר הי' יכול לכרוך דהא לענין מצה שפיר איכא ס"ס דיצא ספק דלמ' נתערב במצה מן המרור כ"כ כמו במרור מן המצה וכיון דכל חד וחד נתבטל ממציאותו א"כ כשלם שיעור מה שחסר מן המצה כשלם במרור דהא המרור נעשה כמצה אי אמרי' דכל דבר שנתבטל נדח' ממציאותו הראשון דהא עכ"פ יש ספיק' דלמא נזדמן בשוה כמ"ש הר"ש במס' עירובין בתוס' בד"ה וספק דבריהם ע"ש דף ה' ע"ב דאע"ג דא"א לצמצם מ"מ איכא ספק דלמא צמצם ואת"ל דלא צמצם מ"מ דלמא נתערב במצה מן המרור יותר ממה שנתערב במרור מן המצה ועי' בס' מנחת חינוך סוף מצוה ו' שכתב בשם כמה מפורשים דבכל ענין איסור או מצוה דמהני הי' מכח ס"ס כיון דאי אפשר לצמצם מ"מ חזינן דיוצאי' לענין מצוה מכח ס"ס וכאן ל"ל דהוי ס"ס דסתר' אהדדי דהא במרור דלא הוי אלא דרבנן ס"ל לר"י דיוצא אפי' בחד ספיק' דשמא מדמן שהי' בשוה וא"כ לא הוי ס"ס דסתר' אהדדי ולכך הי' ר"י כורך בזמה"ז דמרור לא הוי רק דרבנן ויצא ידי מצה מכח ס"ס