תבואות השדה חלק א קסא

א"כ יצא ידי אות' מצוה רק דאנו לא ידעי' איזה מהם יצא וא"כ עכ"פ אכילת מצוה מקרא וממילא שפיר נוכל לומר דכיון דאף מה שנתבטל מ"מ הוי כמאן דאי' בכ"מ שהי' א"כ שפיר יצא ידי שתיהם משא"כ בדבר הרשות מכיון שנתערב' המצוה באכילת הרשות לא מקרא כלל אכילת מצוה וא"כ לא נוכל לומר דע"י מה דהוי כמאן דאי' יצא ידי חובת מצוה דהוי כאילו לא אכל כלל מחלק המצוה דענין האכילה זו מתיחס' לדבר הרשות ודו"ק היטב וא"כ שפיר אפש"ל דאפי' מאן דס"ל מצו' א"מ זא"ז מ"מ איסורי' מבטלין זא"ז דבשלמא גבי מצוה כיון דאע"ג שנתבטל הרי הי' בכ"מ שהי' כמאן דאי' ממילא שפיר יצא ידי מצוה כמ"ש כיון דהך מקריא אכילת מצוה משא"כ לענין איסורי' דאע"ג דבכ"מ שהי' הוי כמאן דאית' מ"מ פשיטא דאינו חייב משום פגול רק אם מרגיש טעם פגול וא"כ מכיון שנתערב מן הפגול הזה בנותר אע"ג דהוי כמאן דאי' מ"מ באותו מקצת אינו נרגש טעם פגול ממילא תו ליכא לחייבו משום פגול וכן בנותר מה שנתערב ממנו פגול אפי' אי נימא כמאן דאי' מ"מ אי נתערב רק כ"כ עד שלא נרגש טעם נותר ממילא אין לחייבו שהרי פקע איסור פגול אע"ג דהוי כמאן דאי' מ"מ באותו מקצת אין הטעם נרגש. ואע"ג דמ"מ בחדא מיניהו איכא חיוב' דממנ"פ אי כזית פגול איכא או כזית נותר דאם נתערב פגול בנותר יותר ממה שנתערב נותר בפגול חייב משום נותר (דאע"ג דהוי כמאן דאי' מ"מ מצטרף שפיר עם חבירו שנתערב בו) ואם נתערב נותר בפגול יותר ממה שנתערב פגול בנותר חייב משום פגול מ"מ הרי ס"ל לר"ל התראת ספק ל"ש התראה רק אי הו"א איסורי' א"מ זא"ז הי' חייב משום שתיהם כיון דליכא תורת ביטול כלל. משא"כ גבי מצו' מכיון דהוי כמאן דאי' כיון דלא בעי' בזה טעמא דווקא אם רק הממשו' קיים וכיון דהוי כמאן דאי' ממילא לא נתבטל רק בדבר הרשות דלא הוי כלל בגדר מצוה דהוי לגמרי כאכיל' הרשות וא"כ זכינו להבין טעמו של ר"ל דס"ל מצוה א"ע זא"ז והיינו משום דבכ"מ שהי' הוי כמאן דאי' ואע"ג דמאותו המעט שנתערב במרור או במצה לא נרגש הטעם מ"מ הא במצוה לא בעי' שירגיש הטעם בפיו דווקא וכן במרור סגי' שירגיש טעם מרירו' אע"ג שמאותו המעט אינו מרגיש ליכא קפיד' רק או הו"א דמצות מבטלו' והוי כמאן דלית' לא הי' יוצא דבצר לי' שיעור' דכל חדא אמנם מכיון דאמרינן דהוי כמאן דאי' ממילא איכא שיעור' בכל חדא וכמ"ש כיון דמ"מ אכיל' מצוה מקרי' והוי נפיק שפי' אמנם גבי איסורין אע"ג דהוי כמאן דאי' מ"מ הרי נתבטל הטעם במה שנתער' אחד בחבירו ואע"ג דחדא מיהו מחייב מ"מ הוי ה"ס ולא שמה התרא' רק אי הוי ס"ל דא"מ זא"ז באיסורין אפי' אי הוי ס"ל ה"ס ל"ש התראה מ"מ הי' מחייב על שניהם דהא לא התחיל כאן שום ביטול בעולם כלל וזכינו בס"ד להבין הטעם בהא דמצות א"מ זא"ז ואעפ"כ רשות מבטל למצוה דאע"ג דהוי כמאן דאי' מ"מ לא התחיל' כלל שום מצוה אם אוכל רשות נמי ואע"ג דהוי כמאן דאי' הוי כאילו לא בא בפיו כלל מן המצוה רק אם שתיהם מצוה כיון דאיכא כאן עכ"פ אכיל' מצוה ממילא מהני לצרף אף מה שנתבטל כיון דהוי כמאן דאי' משא"כ כשאוכל דבר הרשות הוי כאילו ליכא כאן שום אכיל' מצוה וממילא לא מצינו לצרופי בהדה החלק שנתבטל אע"ג דהוי כמאן דאית' ואיסורין שפי' מבטלין זא"ז כיון דבאיסורין בעי' דווקא שירגיש טעם האיסור ממילא לא מהני לצרופי החלק שנתבטל אע"ג דהוי כמאן דאית' כיון שהטעם עכ"פ אין נרגש במה שנתבטל וזכינו להבין בס"ד דעת ר"ל שמחלק בין מצוה לאיסורין. וכל אלה לא נפלאת הי' מלומר גם בדעת הטור דס"ל מצוה א"מ זא"ז ואיסורין מבטלין זא"ז ג"כ מה"ט שכתבנו ודו"ק היטב:

(כז) ויש עוד לבאר בסגנון הזה באופן אחר קצת דכל דבר שנתבטל אע"ג דהוי כמאן דאית' מ"מ לא מהני שהרי גזרה התורה שיתבטל המיעוט ברוב ומה בכך דהוי כמאן דאי' מ"מ הרי נתבטל והלכך דווקא בדברים מתנגדי' זל"ז כגון איסור והיתר או אפי' דבר רשות עם דבר מצוה שייך ביטול משא"כ כששתיהם מצוה אע"פ שיש כאן שנוי טעמים מ"מ כיון דהוי כמאן דאי' לא נתבטל לגמרי והתורה לא אמרה שיתבטל לגמרי היכא דהוי כמאן דאי' רק בדברים מתנגדי' זל"ז אבל לא בדברים שהם ענין אחד כיון שמכח עצמו באמת לא הי' שום דבר ראוי להתבטל דהרי בכ"מ שהי' הוי כמאן דאי' ורק דגזירת התורה הי' כך והלכך כל היכא שהי' ענין אחד ל"ש בי' ביטול ולכך מצות א"מ זא"ז משא"כ איסורין דשם לא מהני מה דהוי כמאן דאי' כיון דמ"מ טעמ' נתבטל ואינו בעין שירגיש טעם כזית איסור שפי' אמרי' דמהני ביטול לענין איסורין אחד בחבירו:

(כח) אמנם ר"י שכתבנו אליבי' דס"ל במס' בכורו' כ"ג ע"ב דטומא' שבטלו כמאן דליכא דמי א"כ שפיר ס"ל מצות מבטלין זא"ז דכיון דכל מועט הבטל ברוב ראוי הי' להתבטל מצד עצמו שלא יהי' נחשב לגמרי כמאן דאי' כלל א"כ ממילא אין חילוק בין מצוה לשאר עניני' שהם הפכים אחד עם חבירו ומ"מ ס"ל שפי' איסורי' א"מ זא"ז כיון דאע"פ דהוי כמאן דליכא מ"מ כל מה שבטל נוסף על המבטל וא"כ הוי ממנ"פ אפי' כי א"א לכוין שנתערב מכל אחד בחבירו בשוה מ"מ הרי עכ"פ באחד מהם איכא כשיעור או בנותר או בפגול ור"י ס"ל ה"ס שמה התרא' ולכך שפי' פסק דמצות מבטלין זא"ז כיון דבכל דבר שנתבטל אמרי' דהוי כמאן דליכא ממילא אין חילוק בין מצוה לשאר דברים ובאיסורין כיון דה"ס שמה התרא' ממילא ל"ש ביטול ואפשר דזהו ג"כ דעת הר"מ שפסק דאיסורין א"מ זא"ז משום שהר"מ נמי ס"ל ה"ס שמה התרא' ובמלקות וודאי ס"ל דה"ס שמה התרא' עי' בנו"ב מד"ת לאה"ע סי' ע"ד בסוף התשובה וכן כתב הפלתי בסי' צ"ח ס"ק י"א בהא דאיסורי' מבטלין זא"ז דתלי' בהך דינה דה"ס אי שמה התרא' וא"כ מאי דפסק הר"מ איסורין א"מ זא"ז היינו משום דמ"מ יהי' חייב בא' וה"ס שמה התרא' ויהי' הפירוש איסורין א"מ כלומר לומר שאחד נתבטל ע"י חבירו דממנ"פ א' מהן לא נתבטל וא"כ זכינו להבין פלוגת' הר"מ והטור דהך דאיסורין מבטלין זא"ז ודו"ק:

(כט) עוד רגע אדבר וירוח לנו דהנה לכאורה יש לדחות מ"ש דהטעם דמצות א"מ זא"ז הי' משום דטומא' אע"ג שבטל' כמאן דאי' וה"ה בכל דבר המתבטל דלכך ל"ש גבי מצוה ביטול כיון דהא דהוי כמאן דאי' לא הוי רק מדרבנן כמ"ש התוס' בכורו' כ"ג ע"א ד"ה נבלה וא"כ איך מהני זה הטעם לומר לענין מצוה דלא בטלה מה"ת. אמנם הענין הי' כך דהנה נחזי אנן באיזה סברא תלי' הא דאמרי' דאע"ג שבטל' מ"מ הוי כמאן דאי' או אמרי' דליכא לגמרי. ונראה דהנה בענין ביטול יש לומר ב' פנים או דכל דבר שנתבטל בחבירו ונתערב בו ראוי הי' להיות המועט בטל ברוב ואע"ג דהרי הי' בכ"מ שהי' מ"מ הא ילפי' מאחרי רבים להטות דאזלינן בתר רובא וא"כ ה"נ כל מועט שנתערב ברוב וקרא הדבר על שם הרוב והרוב מדחה את המיעוט לגמרי כמו בסנהדרין שגם המיעוט מוכרחין לבטל דעתם נגד הרוב אע"ג דליכא למימר דהוי כליתניהו שהרי ישנם לפנינו מ"מ גזה"כ הי' כך